היום שבו יקיריהן וחבריהן נרצחו ונחטפו מכפר עזה, מבארי ומניר עוז הותיר את השורדות שי־לי עטרי, סופי ברזון־מקאי והדס קלדרון במערבולת של כאב ועצבות • למרות זאת, מתוך הסיוטים והיגון, שלושתן בראו לעצמן ולחברי הקיבוצים שמהן באו קרקע חדשה, שמורכבת מיצירה ומתקווה • שי־לי, שאיבדה את בעלה יהב, התחילה לערוך סרט שעליו עבדו השניים לפני השבת השחורה • סופי הקימה מחדש את "גלריה בארי" בתל אביב, ומתכוונת להשיבה לקיבוץ • והדס, שילדיה ובן זוגה לשעבר נחטפו לעזה ושוחררו, כתבה ממואר על הגיהינום שעברה • "החיים נהיו שונים - וזה בסדר, אני פתוחה לשינוי", אומרת קלדרון, "אני לא נאחזת במה שהיה" מייד אחרי 7 באוקטובר, התגייסו שחקני התיאטרון הארצי ועברו בין בתי מלון כדי לתת לילדי המפונים ולהוריהם פסק זמן מהטראומה • תוך כדי תנועה, בין הצגות, מפגשים ואפילו הפעלות לימי הולדת, הבינה המנהלת האמנותית הדס קלדרון את עוצמת המשימה: "ילדה אחת אמרה לי 'תודה, היום חייכתי אחרי שלושה ימים', אבא אחר שחזר מיום של חמש הלוויות אמר 'אני רוצה שיהיה לבתי רגע לשמוח, כדי שאני אוכל לבכות'" • בדצמבר מונתה קלדרון למנהלת האמנותית של תיאטרון היידישפיל ושל תיאטרון הזמר העברי, בסגירת מעגל משפחתית: "סבי, גדול משוררי היידיש, כתב 'הכו בשיש השחור עד אשר יבקיע חיוך' - וזה בדיוק מה שנעשה" סיפורה של רבקה נדיבי, בת 98, הוא תמצית המסירות ואהבת הארץ • היא ברחה מאימת הנאצים, עסקה בקליטת ילדים יתומים שורדי שואה, נפלה בשבי הירדני ושכלה את בנה, צוער בקורס קצינים, שנעלם במדבר וגורלו לא היה ידוע במשך תשע שנים • לפני כארבעה חודשים איבדה את נינה, עברי דיקשטיין, קצין בגולני שנפל בלבנון: "כשבישרו לי עליו רציתי לבכות, ולא הייתי מסוגלת. זה כבר יותר מדי" • ולמרות הכל היא נחושה ואופטימית, ומייעצת לסבתות ולאימהות השכולות: "תחשבו על כל הדברים הטובים והחשובים שעשו הנופלים והנופלות. הם הספיקו להשאיר משהו בעולם, ואנחנו יכולים להמשיך בדרכם" 
