רבקה נדיבי ישבה בשבי הירדני, איבדה בן ונין בצה"ל - ועדיין שומרת על אופטימיות

רבקה נדיבי לא עושה עניין, לא מעצמה וגם לא מצרותיה. אולי זהו סוד קסמה של האישה שזכתה להגיע לגיל מופלג, 98 שנים וחצי. צחוקה המתגלגל, רגליה הנושאות אותה בקלילות, חזותה המטופחת והחום האנושי שנובע ממנה הם מפעימים. סיפור חייה שומט הלסתות נוגע בסוגיות הרגישות ביותר שמלוות אותנו מאז 7 באוקטובר: נשים בשבי, אי־ידיעה ממושכת מה עלה בגורל בן משפחה, אובדן ושכול, וכל זאת - לצד ציונות ומסירות נפש להצלת חיי אדם.

הוזעקתי לראיין אותה אחרי שהיא נתפסה בעין העדשה רוקדת בבת־המצווה של נינתה, יעלה, אחותו של עברי ז"ל, נינה שנפל בלבנון. מעגל בלתי נתפס של אם וסבתא רבתא שכולה, לצד אחיות שכולות, יד ביד עם מרים, אלמנתו הטרייה של עברי. נשים שהיו אמורות להתפרק מבכי במסיבה משפחתית בהרכב הזועק בחסרונו, מחייכות ומפזזות לצלילי מוזיקה קופצנית. גם כשהיא מתקרבת ל־100, רבקה נותרה הרוח החיה כתמיד. "מה? זוכרים שרקדתי?", היא מתפלאת כשאני מספרת לה מה הביא אותי לבקר בביתה שבמשואות יצחק. "זה מיוחד שרקדתי?".

בגיל 98 וחצי זה כנראה מיוחד. הסרטון מרשים.
"זה עשה רושם?", היא מצחקקת כמו נערה נבוכה. "שמעת, אסתר?", היא פונה לבתה, שמלווה את הראיון. "עשיתי רושם שרקדתי. נו, יש כמה דברים שאני עוד בסדר בהם".

מאיפה מוצאים את הכוחות?
"עברתי הרבה והתחשלתי. אני עצמאית מגיל 13 וחצי, מאז שבאתי ארצה. עד אז הייתי ילדה מפונקת. כיום יש לי מטפלת, אבל אני עצמאית בכל מובן, וברוך השם בריאה. זה מה שאלוהים נתן".

העצמאות נתנה לך כוח פיזי וגם נפשי?
"נכון. זה השפיע עלי להיות אחראית".

היא נולדה ב־26 ביוני 1926 באוסטרבה שבצפון־מזרח צ'כיה, בת שנייה למשפחת בקון, וקיבלה את השם הלועזי רלה ואת השם העברי רבקה. ילדות מאושרת עם חום ואהבה בבית, שיעורי פסנתר, שמלות חדשות בחגים, טיולים וחופשות. המשפחה ניהלה אורח חיים של תורה ועבודה, עם פתיחות להשכלה ולציונות. ב־15 במארס 1939, עם פלישת צבאות הרייך השלישי לצ'כיה, הכל השתנה. אוסטרובה התמלאה צלבי קרס וחנויות היהודים סומנו. המשפחה נאלצה להעביר את המפעל שבבעלותה על שמו של גוי. רלה הילדה המשיכה בשגרת לימודיה, עד שפעם אחת, "בדרכי בחזרה מבית הספר, הגיח מולי נער בן 14, ירק בפניי ואמר בשנאה: ז'ידובקה, יהודייה, לכי לפלשתינה! עצרתי ועמדתי על מקומי המומה. כעבור שנייה התעשתי ועניתי: כן, אני אלך לפלשתינה! והתחלתי לרוץ. התפרצתי הביתה בוכה. כשהצלחתי להירגע אמרתי: אם יורקים לי בפרצוף כי יש לי פרצוף יהודי - אז אני לא נשארת פה! עשיתי מהומות, והסברתי שאני רוצה לצאת מצ'כיה ולעלות לארץ".
אביה התנגד לרעיון, וקבע שהמשפחה צריכה להישאר יחד. אמה היתה מציאותית יותר, ואמרה שמוטב שלפחות ילד אחד יהיה במקום בטוח. ההורים חיפשו כל דרך לצאת מצ'כיה ביחד, אך לא הצליחו, ובמקביל רדיפות היהודים הלכו והחמירו. כשהתגלגל לידם סרטיפיקט בודד לנערה - נכנע אביה, והסכים בדמעות להיפרד מבתו.

בארץ המתינו לה דודים וקרובי משפחה, אך רבקה התקשתה למצוא את מקומה. "במשפחה אחת הילדים הלכו לקן של השומר הצעיר, ושם חיללו שבת. אחרי שבת אחת לקחתי את המזוודה והלכתי לחפש לי בית אחר. במשפחה השנייה היה צפוף, והרגשתי שאני הופכת לנטל".

כמו רבקה, הגיעו ארצה עוד ילדים שנמלטו מאירופה ולא חשו בנוח אצל המשפחה שאירחה אותם. הם פנו לעליית הנוער, אבל הקיבוצים הסכימו לקבל רק ילדים בני 15 ומעלה. בסופו של דבר נמצא פתרון לעליית הילדים, והם שובצו בבתים במושב הדתי כפר הרא"ה, שם רבקה עבדה קשה במשק הבית ולא הגשימה את חלומה להיות חקלאית. המשפחה שאימצה אותה היתה עסוקה בהישרדות בעצמה, כך שלא היה מי שידאג מספיק לתזונתה או שיביע התעניינות בגעגועיה למשפחתה, שקשר המכתבים איתה פסק לפתע.

בהמשך נקלטה הקבוצה באגף הדתי של מקווה ישראל. "היינו קבוצת הבנות הראשונה שהשתלבה בפנימייה החקלאית. היו לנו מורים מצוינים, למדנו המון ועבדנו בחקלאות, ולא בעבודות משק בית".

"ידעתי שעלי להישאר"

בסיום מלחמת העולם השנייה נודע לרבקה שאמה, אביה ואחותו הגדולה נרצחו. רק אחיה הצעיר שרד את אושוויץ־בירקנאו, בבלוק הילדים. האח, יהודה בקון, עלה ארצה, ולימים נעשה צייר מפורסם שעבודותיו מוצגות בין השאר ביד ושם. את הכאב הנורא על בשורות האיוב המירה רבקה בעשייה חינוכית והתיישבותית. היא עסקה בקליטת ילדים יתומים שורדי שואה וטיפלה בהם במסירות, והצטרפה לגרעין ההתיישבות שהקימו חבריה בוגרי מקווה ישראל.

אחרי גלגולים שונים, באוקטובר 1945 עלה הגרעין לקרקע והיה הקיבוץ השני, אחרי כפר עציון, שהוקם בגוש עציון. רבקה התגוררה עם שתי חברות באוהל ועסקה בסיקול אבנים לצורך נטיעות, בבישול ובניקיון. במקביל, היא החלה להשתלם בקורסים של עזרה ראשונה וחובשות, ומהר מאוד הפכה לכתובת לכל בעיה רפואית. בין שבילי הקיבוץ החלה להתהדק הידידות בינה לבין חיים רייך, עולה מהונגריה, אף הוא בוגר מקווה ישראל וחבר בוועד לענייני המשק.

בספר על תולדות חייה של רבקה נדיבי "אם ואחות", שכתבה ורדית לוי, יש תיאור משעשע כיצד הפכה החברות לתא משפחתי. יום אחד ניגש אל רבקה מזכיר הפנים של הקיבוץ, וסיפר שזוג אחר במשק החליט להינשא בתאריך קרוב. "אני רואה שאת הולכת עם חיים, אז חשבתי ש... אולי תחשבו על זה ואולי יהיה לכם נוח בתאריך שהם בחרו?", שאל. חתונה כפולה היתה מקובלת בקיבוצים שרצו לחסוך את עלות החגיגות. רבקה שיתפה את חיים בהצעה, והם החליטו ללכת על זה. וככה בלי רעש וצלצולים, בספטמבר 1946, כשרבקה בת 20 וחיים בן 23, השניים עמדו תחת החופה וזכו לחגוג את ירח הדבש באוהל מפואר. עם לידתו של בנם הבכור, ישראל, הם עברתו את השם רייך, שפירושו עשיר, לנדיבי.

אזור גוש עציון, שבו התגוררו, אמור היה לעבור לשליטה ירדנית, בהתאם לתוכנית החלוקה שאושרה בכ"ט בנובמבר 1947. חברי משואות יצחק חילקו ביניהם תפקידים בצחוק - מי ימונה לשר האוצר בממלכת ירדן ומי יסתפק רק בתיק החינוך. אבל כבר למחרת בבוקר החיוכים נמחקו כשערבים החלו ליידות אבנים על מכוניות של יהודים. מאז הם החלו לנסוע רק בשיירות מאורגנות, ואלה ספגו יריות ומארבים. עשרה מתיישבים נפלו בדרכים. גוש עציון הלך ונותק מירושלים וסבל ממצור קשה. בלתי ברירה, נפלה ההחלטה לפנות את האימהות והילדים לירושלים.

"ידעתי שהתפקיד שלי מחייב להישאר", מסבירה רבקה. "הייתי אחראית על העזרה הראשונה, וזה מה שהרגשתי. זהו. ידעתי שעלי פשוט להישאר".

12 ילדי משואות יצחק וכ־60 ילדי כפר עציון פונו בשיירה מאובטחת. רבקה נפרדה מישראל, בן 4 וחצי החודשים, בידיעה שהיא מפקידה אותו בידי חברותיה ובידי המטפלות המסורות שלו בבית הילדים שבקיבוץ. "לא היה לי ספק שיטפלו בו בצורה הטובה ביותר, ואכן כך היה. גם כשהיה מחסור במזון בירושלים הנצורה - לישראל דאגו, ואת הכפית האחרונה בסיר תמיד הוא קיבל. בהפצצות חברותיי נשכבו עליו כדי להגן עליו. חיים ואני היינו אופטימיים, צעירים חדורי אמונה, וקיווינו שבתוך זמן קצר הילדים יחזרו למשואות".

רבקה וחיים חיכו חסרי מנוחה לכל תמונה ודיווח על שלום בנם. בינתיים, הביטחון בגוש עציון הלך והידרדר. עוד הרוגים ועוד פצועים בדרכים ובקרבות, ומחלקת הל"ה שנשחטה בדרכה לחזק את הגוש. נקודות ההתיישבות הצעירות בגוש עציון נלחמו על עתידן ועל עתיד ירושלים. חיים נפצע בעיניו בעת הכנת מוקש, ופונה במטוס זעיר לקבלת טיפול רפואי בתל אביב. כשהחלים, הוא שב למשואות יצחק. רבקה, שטיפלה בפצועים קשה, כבר כונתה "אחות" בפי החברים. היא היתה הולכת בגפה ביום ובלילה ממשואות יצחק ובחזרה, לתורנות בבית החולים שהוקם בכפר עציון ושנוהל על ידי הרופא ד"ר בנימין וינדזברג.

לא היה לך פחד ללכת לבד?
"נראה שלא", היא צוחקת. את המסע הרגלי היא היתה עושה ללא נשק, מאחר שפספסה את האימון שעברו חברות הקיבוץ, מפני שהיתה אז בהיריון.

אחרי השבי החיים נמשכים

רבקה היתה בכפר עציון כשהחל הקרב האחרון, צמודה לפצועים הוותיקים והטריים. "מבנה בית החולים המאולתר הופגז קשות. פינינו את הפצועים מהמיטות לרצפה, ואז העברנו אותם למקום אחר בכפר עציון, אבל ההפגזות נמשכו".

חיים, יחד עם משלחת ממשואות יצחק, הגיע לבדוק מה מצב הפצועים ומה שלום רעייתו. יחד הם קיבלו את ההחלטה לפנות את הפצועים למשואות יצחק הבטוחה יותר. שלוש פעמים נמשכה העברתם במסעות רגליים, בחסות חשכת הלילה. "זה היה יום קשה, שהתחיל ב־5:00 בבוקר ולא הסתיים, כי כל הלילה המשכנו לטפל בפצועים", נזכרת רבקה. עם שחר התחדשו ההפגזות. כפר עציון נכבש והועלה באש, מגיניו נלחמו עד הכדור האחרון ושבוייו נרצחו. למחרת, יום שישי, יום הכרזת המדינה, התקבלה במשואות יצחק הפקודה להיכנע. אל השבי לקחה רבקה את המכתבים שנצרה מבני משפחתה שנרצחו בשואה, ומעט ציוד עזרה ראשונה.

משאית ירדנית מלווה בחיילים ירדנים הגיעה לאסוף את הנשים, והן כיוונו את רוביהן לעבר האספסוף צמא הדם שרצה לטבוח בהן. מראות מחרידים, שלצערנו שוב הפכו אקטואליים. על פי הסיכום עם הצלב האדום, הנשים, הפצועים ואנשי הרפואה היו אמורים להשתחרר מייד - אבל הדרך לירושלים היתה חסומה. המשאית הסתובבה ופנתה לחברון. שם, באורווה של תחנת המשטרה, הנשים נכלאו. הדבר הראשון שעשתה רבקה, אחרי ימים בלי שינה, היה להניח את ראשה על אבן ולישון. שלושה שבועות וחצי נמשך שבי הנשים, שכלל נדודים בין בית לחם לחברון ומסע ארוך לאום אל־ג'מאל שבירדן.

מאז מלחמת השחרור ועד למלחמת חרבות ברזל לא ישבו נשים ישראליות בשבי.
"נכון, אבל השבי הירדני היה קל יחסית. הם טיפלו בנו היטב. אחת השבויות הבינה ערבית, ואחד החיילים הירדנים אמר: קיבלנו הוראה מהמלך להתייחס אליכם כמו אל בני דודים. ובאמת התייחסו אלינו בסדר".

קיבלתן פיתה אחת ביום ולא התקלחתן כמעט חודש. זה לא נשמע קל.
"נכון, אבל בסך הכל זה לא היה נורא", היא מתעקשת. "הירדנים התייחסו אלינו בסדר. כשהתחילו להגיע חבילות הם נעשו יותר נחמדים, כי נתנו להם דברים מתוך החבילות. הבאנו להם כסף, והם נתנו לנו לשמוע חדשות. גם המלכה הגיעה לבקר. אנחנו שמחנו, כי ידענו שככה יפורסמו תמונות שלנו בעיתון. בכל מקרה, הרגשנו שדואגים לנו ופועלים כדי לשחרר אותנו. אם אני משווה את זה לשבי בסוריה או במצרים, או עכשיו לעזה, אז מצבנו היה טוב", היא אומרת, ומעבירה אצבעות עדינות ודואגות על השרשרת עם סמל החטופים שעל צווארה. "הקושי הגדול היה הדאגה לגברים. כי בהתחלה, מכיוון שלקחו אותנו ראשונות, לא ידענו אם ישאירו את הגברים בחיים. כשהגענו לירדן הבנו שהם בסדר. לא פגשנו אותם, אבל הם היו במתחם קרוב אלינו. הם שוחררו אחרי תשעה חודשים".

והגעגוע לישראל התינוק?
"את זה היה לי גם בחודשים הארוכים של הקרבות. ידעתי שהבן שלי נמצא במקום טוב. כשחזרנו מהשבי הגענו לתל אביב. בדיוק היתה הפסקת אש, ולא היה אפשר לנסוע לירושלים בלי אישור. אחרי שבוע וחצי התקבל האישור, וסוף־סוף נסעתי לפגוש את ישראל. אבל אז, כשהשיירה הגיעה, התברר שהילדים קיבלו אישור מיוחד לעבור לתל אביב, והם ממש חלפו על פנינו. אחרי חצי שנה שבה לא ראיתי את בני, זה כבר היה יותר מדי. השיירה תכננה לחזור לתל אביב, אך השבת עמדה להיכנס. אמא נוספת שהיתה איתי החליטה להישאר בירושלים עד צאת השבת. אני נשברתי, לא יכולתי יותר. הייתי חייבת לראות את ישראל שלי".

ואיך היתה הפגישה אחרי חצי שנה?
"ביום הראשון הוא לא כל כך רצה לבוא אלי. ביום השני חצי־חצי, וביום השלישי הוא כבר היה כולו שלי", היא מחייכת, וידיה כמו מחבקות שוב תינוק.

יש חיים אחרי השבי? כשאת מסתכלת על הנשים ששבו מעזה, מה את אומרת להן?
"יש משפחה, יש ילדים. אם את רוצה או לא רוצה, החיים נמשכים. לא היו לנו הרבה זמן לחשוב על זה. הייתי עסוקה, חזרתי מייד לעבודה במשק, וגם עבדתי במרפאה ובבית החולים. אהבתי את עבודתי כאחות".

לא שוכחים זיכרונות

עם השנים נולדו לרבקה ולחיים עוד שלושה ילדים - אסתר, גרשון ויעקב. גרשון, ילד חובב טבע, שמח וצמא ידע, התגייס לצה"ל לחיל הלוגיסטיקה ויצא לקורס קצינים. במהלך חופשה קצרה מהקורס הוא יצא לטייל במדבר יהודה, ונעלם. החיפושים הקדחתניים אחריו התקיימו גם בשבתות. אחרי כחודש רבקה הרגישה שהוא לא בין החיים, אך קיוותה שלפחות יזכה לקבר. רק אחרי תשע שנים נמצאה גופתו לצד תיק התפילין שלו, והתברר שהוא מעד מצוק לנקיק נסתר ונהרג במקום. רבקה וחיים לא קיבלו אוטומטית תמיכה כלכלית כהורים שכולים לבן שנפל בעת שירותו הצבאי. לא היה להם רצון לעסוק בביורוקרטיה הכרוכה בכך, אבל אולי יותר מזה - הם שייכים לזן האנושי שיודע רק לתת למדינה.

כשאני שואלת את רבקה איך שורדים תשע שנים של חוסר ודאות, היא נאנחת, ואז מסבירה את השיטה שנקטה עם הבשורה על רצח משפחתה בשואה, ואחרי שחרורה מהשבי - ריפוי בעיסוק, להיות עסוקה כל היום. "ניהלתי מרפאה, ואז אחיות היו עובדות קשה מאוד, עם ביקורי בית. חיים גם עבד קשה, אבל הספק והיגון אכלו אותו מבפנים. הוא אפילו לא היה מסוגל להזכיר את השם של גרשון".

כשמלאו לחיים 76, הוא נפטר מאירוע לבבי במהלך טיול משפחתי בקניה. "הוא פשוט התמוטט. עשיתי לו החייאה, עד שהבנתי שאין יותר מה לעשות".

אחרי אובדן אהובה, רבקה המשיכה לנהל אורח חיים עמוס, להתנדב ולהיות פעילה, וגם היום היא לא נחה ונוהגת לבקר חולים וקשישים. "מה לעשות, כולם כבר צעירים ממני", היא מגחכת על גילה. "אבל זה עושה לי טוב ועושה להם טוב. בבקרים אני מסדרת את הבית, ואז מנגנת באורגנית ויוצאת לפעילות למבוגרים ביישוב. יש הרצאות מצוינות והתעמלות. אני גם אוהבת לקרוא, בעיקר על השואה, ועכשיו אני קוראת ספר על 7 באוקטובר".

ואיך את ישנה? אנשים שמתאמצים להיות עסוקים ביום לרוב מתקשים להירדם בלילה.
"לא שוכחים זיכרונות, בטח לא את מה שמשפחתי עברה בשואה. כבר שנים אני לוקחת כדור שינה".
לפני חודשים אחדים התדפק מלאך המוות שוב על דלתה, עם הבשורה על נפילתו של נינה, הקצין עברי דיקשטיין, בקרב גבורה בלבנון. עברי היה קשור אליה, ותוך כדי מלחמת חרבות ברזל, למרות עומס המשימות שלו, הוא אף הגיע אליה לשבת יחד עם רעייתו, מרים. "עם כל הנינים שלי יש לי קשרים יפים מאוד. הם מתארחים אצלי בשבתות, ובחופשות הקיץ אנחנו יוצאים יחד לטייל ולבלות בסביבה. גם עברי ומרים התארחו אצלי באחת השבתות. שניהם הגיעו במדים, גם מרים קצינה. הייתי כל כך גאה בהם. התמונה שלהם צועדים יחד לבית הכנסת בבגדי שבת ועם נשק צמוד עליהם שמורה בזיכרוני. זה היה מראה מיוחד. הם גם חשבו והתעניינו באפשרות לגור לידי במשואות יצחק. כשבישרו לי על נפילתו של עברי, לא הייתי מסוגלת לבכות. רציתי ולא הצלחתי. נעשיתי קשוחה. זה כבר יותר מדי".

מה את אומרת לעצמך, לסבתות שאיבדו נכדים ונינים, לאימהות שאיבדו בנים? איך ממשיכים?
"צריך לנסות לחשוב על כל הדברים הטובים והחשובים שעשו הנופלים והנופלות. הטוב שהם עשו בעצמם, והדברים הטובים והיפים שעשינו איתם. הם הספיקו להשאיר משהו בעולם, ואנחנו יכולים להמשיך בדרכם. למשל, הקמנו מפעלי הנצחה שהמשיכו את דרכו של גרשון, את אהבתו לטבע ולגמרא. כעת המשפחה פועלת בתחומים שונים כדי להנציח את אופיו המיוחד של עברי. לא רק בשביל לזכור את העבר, אלא גם כעשייה של המשך הלאה, של העברת הערכים והמסרים העבריים לדורות הבאים".

על הפילוג והמתחים בחברה הישראלית לפני המלחמה ובמהלכה היא מעדיפה לא לדבר. העיסוק במחלוקות ובשנאה, בפירוק החברה ולא בבנייתה, זר לה, ולא מתיישב עם אופייה המקרין חום וחיבה לבני אדם באשר הם.

איך את רואה את הדור הצעיר כיום, ביחס לדורות הקודמים?
"בדור הצעיר, כמו בדורות שהיו לפניו, יש הרבה מסירות נפש, אבל גם פשטות. לא תמיד מרגישים שעושים דברים גדולים, פשוט חיים את החיים. גם בגוש עציון לא חשבנו כל הזמן על המשמעות של מאבק למען הקמת המדינה - פשוט חיינו ועשינו את מה שהיה צריך לעשות".

מה את חושבת על נשים לוחמות? הרי גם את נחשבת לוחמת, וקיבלת על כך הכרה רשמית מהמדינה.
"אני נחשבת לוחמת, אבל לא יריתי כדור אחד, לא באימון ולא בקרבות", היא צוחקת. "הבטיחו לי שאקבל אקדח, כי הלכתי לבד בלילות ממשואות יצחק למרפאה בכפר עציון. האקדח לא הגיע. אבל להילחם זה לא רק לירות, אלא גם להיות פעילה בשטח ולעשות את מה שצריך בזמן לחימה. אם נשים מרגישות היום שהן עושות משהו משמעותי ויכולות לתרום כלוחמות - אני מאוד מעריכה את זה. נינה שלי מסיימת בימים אלה קורס חובלים, ואני גאה בה ומעריכה אותה. יש לי נינות אחרות שתורמות בשירות לאומי, וגם את זה אני בהחלט מעריכה. נשים הן גיבורות, רואים את זה על החיילות ועל הנשים החטופות שחזרו מן השבי. יש להן חוסן נפשי מיוחד ויכולת לבחור בחיים".