כשההלם והאלם הקולקטיביים אפפו את כולנו ב־7 באוקטובר, היוצרת והשחקנית הדס קלדרון ידעה בדיוק מה היא צריכה לעשות. באותם ימים היא כיהנה כמנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי מייסודו של סמי לוי, ומייד נכנסה לשליחות שהמציאות החדשה והכאוטית הכתיבה לרבים בעולם התרבות.
"סבא שלי, אברהם סוצקבר, גדול משוררי היידיש, אמר תמיד שתפקידו של האמן זה להביא יופי מרפא שנותן כוח לחיים. 'ביום לוויה וקונצרט בין ערביים, להיות פה ושם כך נגזר משמיים', הוא כתב. כלומר, ביום נהיה בהלוויה, אבל בערב בקונצרט. ואם הוא כתב את זה - אז שאני לא איישם את זה בתקופה הכי חשוכה שחווינו?".
קלדון וחבריה לתיאטרון הארצי פתחו קבוצת ווטסאפ, וכבר ב־8 באוקטובר יצרו קשר עם כל המקומות שריכזו את ילדי המפונים. יום למחרת דב נבון כבר עשה את דרכו לפנימייה בכפר סבא, לשמח את הילדים שהתאכסנו שם. "אנשים עוד היו בהלם", היא מספרת, "אבל רציתי להביא את החיוך למי שצריך. ברגע שהבנתי שזו הולכת להיות תקופה ארוכה, היה ברור שצריכים את ההתגייסות שלנו. כי מה התפקיד שלנו? אנחנו לא בריגדה של רובים - אנחנו בריגדה של אמנות. התגייסנו למילואים כדי להרים את המורל.
"זה בכלל עוד לא היה שלב של הצגות מלאות, אלא יותר מפגש שמנסה להעלות חיוך, לצחוק איתם. זה עוד לא הבשיל למשהו מובנה, אלא בעיקר נועד להוציא מהטראומה אנשים וילדים שנקלעו למצב שהם בלי בית, וחלקם בלי משפחה. הרגע הזה, שבו דב אמר להם 'תקשיבו, אני פה בשביל מה שאתם צריכים, בשביל שנחייך ביחד ונאפשר לזה לקרות', היה מרגש. אחת הילדות באה אליו בסוף המפגש, ואמרה לו 'תודה, לא חייכתי שלושה ימים, והיום חייכתי'".
שמה של הקבוצה עבר מפה לאוזן בין כל מלונות המפונים, והיה ברור שהמפגשים ילכו ויהפכו תכופים יותר. "יצרנו קשר עם כולם, וזה קיבל תאוצה. השתמשנו ברשתות, אמנים נרשמו לקבוצה, וממש ארגנו לו"ז ודאגנו שבכל יום ילדי המפונים יקבלו משהו בכל אחד מהמלונות - אילת, ים המלח, תל אביב, נתניה ועוד. לקטנים עשינו הצגות יחיד והצגות זוגיות, שלוש פעמים ביום עברנו ממלון למלון, ולמבוגרים בערב, בעיקר שירים".
באותם ימים אנשים היו בעיקר בהלם, באבל, עדיין חיפשו את הקרובים שלהם.
"נכון. במו עיניי ראיתי את המשפט של סבא 'ביום לוויה וקונצרט בין ערביים'. אבא אחד הגיע למלון בנתניה ואמר לי 'אני מצטער שאיחרתי, הייתי בחמש הלוויות, ואני רוצה שלילדה יהיה רגע לשמוח כדי שאני אוכל לבכות'. ראיתי הורים שמחזיקים את הילדים עליהם, שמחים איתם, ובצד בוכים.
שלחנו הרבה אמנים לים המלח, ושם התחושות היו אחרות, בהתאם לאנשי הקיבוצים שהיו שם. היו בתי מלון שבהם שוכנו קהילות קיבוצים שכמעט לא נפגעו בנפש, והשירים שבחרנו להביא להם היו שירים אחרים מאשר לקיבוצים שאיבדו אנשים רבים, כמו כפר עזה וניר עוז, או מי שעברו לאילת.
"עשינו סבב בין מלונות, כי הרגשנו שאם כבר הגענו - אז לפחות שנזכה להביא חיוך לכולם. במקומות שאליהם הגענו ובהם היו קהילות עם הרבה אבידות בנפש, יכולנו להרגיש את זה ברטט כבר בכניסה למלון. אווירה אחרת לגמרי, הכל היה שקט".
גם בקרב הילדים יכולת להרגיש את זה?
"אצל הילדים זה היה שונה. יש משהו גורף בזה שילדים יכולים להיות שמחים בכל שלב. אצל המבוגרים היינו צריכים להקפיד על הרפרטואר. היו כאלה שלא התאים להם בכלל לשמוע שירי שמחה, והיו כאלה שביקשו שירי נחמה, כאלה שהם יכולים לשיר איתנו ולהרגיש יותר בנוח - כמו 'הרעות', למשל, שירי להקות צבאיות מרגשים, ולא 'קרנבל בנח"ל'".
היו מקומות שבהם כן יכולתם לבצע שירים כמו "קרנבל בנח"ל"?
"היה יום שבו הגענו למלון בתל אביב, לשם הגיעו מפונים מכיסופים, והעלינו מופע שהגדרנו אותו כמופע לילדים ולכל המשפחה. אבל ילדים באים עם ההורים, וההורים מאוד רצו שמישהו יפעיל את הילדים, כי הם לא יכולים לשבת ולבכות איתם בחדר, הם רק חיכו לרגע שתהיה להם הפעלה.
"אלה המקומות שבהם הרגשנו שמצד אחד הם יכולים לשמוח, כי הם שמחים עבור הילדים שלהם, אבל הם יכולים גם להזיל דמעה בצד, כי יש להם רגע שבו הם יכולים לא להעמיד פנים, להוריד את המסכה.
"אצל המבוגרים הקפדנו על הרפרטואר. היו כאלה שלא התאים להם בכלל לשמוע שירי שמחה, והיו כאלה שביקשו שירי נחמה, שירים שהם יוכלו לשיר איתנו כדי שירגישו יותר בנוח - כמו 'הרעות' למשל"
"ראיתי שם אמא שהחזיקה ילדה בת 3 ורקדה איתה את 'קרנבל בנח"ל', ושמחה יחד איתה כשעשינו שרשרת של רוקדים והפכנו כולם למין נחש מרקד. אבל ליד השמחה עם הילדה היא הצליחה לנגב את הדמעות בצד. זו היתה חוויה מאוד מרגשת ומורכבת".
קלדרון מספרת על אחד הביקורים העוצמתיים של צוות השחקנים באילת, במלון שבו השתכנה קהילת קיבוץ ניר עוז: "אחרי שנכנסנו למלון ועברנו את הלובי, היה חדר שכולו תמונות, מכל הכיוונים, של האנשים שנרצחו ושל החטופים, וזה היה קשה מאוד. אני זוכרת שהמבוגרים לא היו איתנו, אבל כן שלחו את הילדים אלינו, ועל אחת הילדות סיפרו שהיא איבדה את ההורים שלה.
אלה היו ימים מאוד קשים, ההלם היה גדול והטראומה בלתי נסבלת - אבל היה ברור שהילדים צריכים משענת, מקום שבו הם יכולים להרגיש ילדים, אפילו שהעולם שלהם התמוטט. רצינו לעזור להם ולהכניס להם קצת צבע לחיים, והם שרו איתנו, גם הילדים שנרצחו להם בני משפחה. אני זוכרת שזה היה מאוד מרגש גם עבור השחקנים, פתאום לשיר עם הילדים ולהבין שהחיים יותר חזקים. ממש ראיתי את זה מול העיניים, את הכוח שיש לחיים, לשירה, לביחד, גם בטראומה הכי חזקה".
הצלחתם לקיים חגיגות לילדים שהיו בתופת? למשל ימי הולדת?
"אני זוכרת שהגיעה בקשה מקבוצה שהיתה בה ילדה שמישהו במשפחתה נרצח, וחיפשו מפעיל ליום הולדת. היא היתה במלון בתל אביב, עצובה, ומצאנו מפעיל ועשינו לה מסיבה ממש. היו מלא מקרים כאלה של ימי הולדת של ילדים שנשארו לבד, במלון, בלי החברים, עם בני משפחה שנרצחו, והיתה התגייסות מלאה של אמנים.
"הרגשתי עד כמה זקוקים לנו, כמה זה משמעותי. תפקיד של מפעיל ביום הולדת, שביום־יום זה בדרך כלל עוד משהו ששחקנים עושים, קיבל באותם רגעים כזאת משמעות. זו המומחיות שלהם, לשמח כל כך הרבה ילדים, ופתאום הבנתי מה זה הכוח הזה של להחזיק ילדים לא מאחורי הצגות ותפאורה, אלא ככה - פשוט להגיע ולשמח אותם, ועל הדרך גם את המבוגרים שאיתם.
"השחקנים שנרתמו לזה לא עמדו מאחורי מבנה מסודר של מחזה - הם באו ככה, עם היכולת לאלתר ולראות את הקהל. זה קהל שאיבד הכל, ולא מתאים לו לשמוע את רפרטואר השירים של 'הלהקה' או לצפות במחזה, והיינו צריכים לעשות התאמות למצב שבו הוא נמצא. היו הרבה חיבוקים ובכי, ותוך כדי הם היו שרים וצוחקים ביחד".
"במשך חמש שנים ניהלה קלדרון את התיאטרון הארצי, ועשתה בו לא פחות ממהפכה, עם תשומת לב יתרה לנושאים חברתיים שהנגישה לדור הצעיר. "כשהגעתי לתיאטרון הארצי לא תכננתי להיות מנהלת אמנותית. 17 שנה שיחקתי בבית ליסין, ואז הפכתי להיות אמא והרגשתי שלא מתאים לי יותר לנסוע ערב־ערב בוואנים, שסיימתי את הפרק הזה. התחלתי לכתוב. לא תכננתי להיות מחזאית, פשוט רציתי לספר את הסיפור: ניהלתי כלבייה ברמת גן כשסיימתי את ניסן נתיב.
"אני מאוד אוהבת בעלי חיים, ובאתי להתנדב. הכלבייה היתה שייכת לשורדת שואה, ורצו לסגור אותה - אבל היו שם עוד כלבים, ואנחנו, המתנדבים, לקחנו את הניהול על עצמנו. ראיתי שם ילד בשם עידו שלא דיבר. הוא היה מבודד, אבל הוא התחבר עם כלב בשם פרדי, שננטש בגיל מבוגר ולא הסכים לצאת לטיול עם אף אחד חוץ מעידו, והם הפכו לחברים הכי טובים. זה סיפור שמאוד השפיע עלי, כי יש בו את כל מה שאני מאמינה על העולם: שנוכל לתקשר עם כל אחד אם נלמד איך להקשיב. כך נבין איך ילד מציל כלב וכלב מציל ילד.
"התחלתי לחפש מחזאי לסיפור הזה, אבל המחזאים עסוקים בשליחות שלהם. וכשהבנתי שזה הסיפור שלי והשליחות שלי, הבנתי שאני שליחת תוכן ואני צריכה לכתוב את זה. חברתי לעודד ארליך השותף שלי, כתבנו וחיפשנו במאי, ואז הבנו שאנחנו נביים את זה. וזה קרה.
"אלה היו ימים קשים מנשוא. ההלם היה גדול, והטראומה בלתי נסבלת, אבל היה ברור שהילדים צריכים משענת, מקום שבו ירגישו ילדים, אף על פי שהעולם שלהם התמוטט"
"זה היה האירוע המחולל בחיי, דרכו הבנתי שאני שליחה של תוכן, שאני יוצרת, ואז תיאטרון הקיבוץ הציע שנכתוב עוד משהו, וגם המדיטק, וגם סמי לוי פנה אלי, וכשכתבתי שם הוא הציע לי לנהל אמנותית את התיאטרון. העלינו נושאים חברתיים, פתחנו את חממת הכתיבה, שיתפנו פעולה עם הפילהרמונית, דברים מדהימים. התיאטרון לקח 40 פרסים בתקופה הזאת, התחלנו לפנות לקהל המבוגר, אבל באוגוסט 2024 סיימתי והרגשתי שצריך אותי במקום אחר, אפילו לא ידעתי איפה".
אומרים על דור הילדים שהוא דור המסכים, ואת בעצם משכת אותו לתיאטרון, ועוד בנושאים לא פשוטים.
"נכון. אמרו על התיאטרון שהוא לא ישרוד, עם המסכים וה־AI שמשתלט, ואני חושבת שהוא יקבל עכשיו עוד יותר מינוף, כי זה המדיום היחיד שאי אפשר באמת להחליף. זה לא סרט, זה תיאטרון, זה חי, זה מול העיניים, אתה לא יכול לעשות הצגה ב־AI, אתה צריך שחקנים וזה עדיין מדיום שמאפשר חוויה של כל החושים. זה נפלא בעיניי".
סבא שלח סימן
בדצמבר האחרון מונתה קלדרון למנהלת האמנותית של תיאטרון היידישפיל ותיאטרון הזמר העברי - תחנה שהיא עבורה סגירת מעגל לאור הייחוס המשפחתי שלה. "עזבתי את התיאטרון הארצי ויצאתי את הלא נודע אבל כנראה שהיה עוד מוסד שצריך אותי. באמת לא חשבתי על התפקיד, אבל כשיו"ר התיאטרון גבי לסט פנה אלי, פתאום הכל נהיה הגיוני. בדור שלי אני המוזרה שנושאת את דגל היידיש ואת הסיפור של סבא שלה, אני ה'שואנית' הזאת, שחשובה לה עוד התרבות של פעם, השפה".
ספרי על סבא שלך.
"סבי הוא אברהם סוצקבר. הוא נחשב לגדול משוררי היידיש בעולם ולאחד מגדולי המשוררים במאה העשרים. הוא כתב רק ביידיש, היה שליח של שפה ותרבות. מתוך 80 אלף יהודים בקהילת וילנה נותרו פחות מאלף, והוא ביניהם, והוא אמר שאם הוא שרד הוא יהיה הקול של אלה שלא. הוא האמין שכל עוד יכתוב - יחיה.
"קובץ השירים שלו הוברח דרך הפרטיזנים הרוסים, הגיע למוסקבה וסטלין שלח מטוס להציל אותו. זה נשמע הוליווד, אבל זה הסיפור שלו. הוא הסתובב פה בשנות ה־50, ישב בכסית, ידעו שהוא הסלב שניצל מגטו וילנה על ידי סטלין, וגם הציל את אוצרות התרבות היהודים מווילנה והביא אותם למוסקבה, שם היה שנתיים עד שנבחר להיות העד היהודי היחיד מטעם הרוסים במשפטי נירנברג.
"העדות שלו שם היתה אחת המשפיעות. אחרי העדות גולדה מאיר פגשה אותו והביאה אותו לארץ, ומשנת 48' היה בישראל. הוא נפטר בגיל 97, אני הייתי בת 35 והיה לי הרבה זמן סבא. הוא היה הסבא היחיד שלי, ודיברנו המון על הסיפורים שלו. הוא היה סבא מכובד כזה, חתן פרס ישראל, לא סבא שלוקח אותך לג'ימבורי. כל הסביבה שלו זה שאגאל, שזר, פרס, שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג שתרגמו אותו. היכל התרבות ממש.
"ב־2010 נסעתי לגרמניה עם פרויקט תיאטרון ישראלי־גרמני של בית ליסין. במשפחה שלנו לא נוסעים לגרמניה, אבל סבא שלי נתן לי אישור, כי זה היה תיאטרון דוקומנטרי שנכתב תוך כדי חזרות, ואמרתי שאני אספר שם את הסיפור שלו. הבאתי את העדות שלו ואת השירים שלו שמתורגמים לגרמנית, וככה נכתבה ההצגה 'קוראים לי יקה' שבה שיחקו מיכאל הנגבי, אני ועוד שני שחקנים גרמנים. ב־20 בינואר 2010, ערב הפרמיירה, האולם מלא, ואמא שלי מתקשרת אלי ואומרת שהוא נפטר. הייתי בשוק והרגשתי שזה סימן, שלא הייתי צריכה לבוא.
"אמרתי לאבישי מילשטיין, שניהל את הפרויקט, שאני לא יכולה להישאר בגרמניה כשסבא שלי מת בארץ. הוא אמר לי שזה סימן, אבל הפוך: ברגע שסבא שלך הבין שהסיפור שלו בידיים שלך, הוא יכול היה לשחרר. הוא היה שליח של השפה והתרבות היידית שאותן החזיק במשך שנים. הוא הקים עיתון שיצא כל שלושה חודשים ובו כתבו כל הדמויות המפורסמות ביידיש - מאנגר, בשביס־זינגר, ש"י עגנון, שאגאל - כי באותה תקופה אסרו להעלות הצגות בשפה זו".
עם מותו לקחת על עצמך את התפקיד להמשיך את דרכו?
"הבנתי את זה בשבעה, דרך ירון לונדון, שפתח את התוכנית שלו בזה שסיפר שנפטר משורר גדול במדינה ושום נציגות ממלכתית לא הגיעה להלוויה, ואז בחר לקרוא שיר של סבא שלי ולהראות איך המדינה פספסה ולא זכתה להכיר משורר גדול כזה שחי פה מ־48'. שם הבנתי שאני יוצאת לצלם סרט. צילמתי סרט דוקומנטרי על המסע שלי עם אמא ודודה שלי לווילנה בעקבות היומן שלו ('דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר') שאורי ברבש ביים ויאיר קדר הפיק.
"בתור שליחה של היידיש, אני מרגישה שאנחנו צריכים להביא קהל נוסף שיכיר את התרבות המעניינת והמצחיקה הזאת. אז אנחנו נהיה 'התיאטרון היהודי' ובתוכו יהיו גם הצגות ביידיש, אבל לא רק. נעשה את כל הקלאסיקות של התרבות היהודית, של התיאטרון היהודי, מחזות ישראלים, מחוות, קומדיות, ובתוכו יש גם את תיאטרון הזמר העברי".
איך את הולכת להרחיב את הקהל, שברובו מבוגר בשלב זה?
"יש היום תחייה של השפה ויש דברים מדהימים של צעירים ברשת, אפילו הטיקטוק עוזר לזה מאוד. יש מוזיקאי ישראלי דובר יידיש, שהוא טנקיסט שהעלה לטיקטוק סרטון על איך מטעינים טנק ביידיש, בשם 'א־בומבה', זה נהיה ויראלי בכל העולם. גיליתי שהיידישפיל זה באמת נס, מה שהצליחו לעשות שם שמוליק עצמון, ששי קשת וזליג רבינוביץ' המנכ"ל, לקיים הצגות ביידיש עם שחקנים שזו לא שפת האם שלהם, ורק ביידיש והצגות טובות - אין לזה תקדים. זה תיאטרון שאני מייעדת לכולם, לא רק לדוברי יידיש".
"אני תמיד אופטימית"
היא בת 49, אמא לשניים שנפרדה מבן הזוג לפני שלוש שנים לאחר עשור של זוגיות. היא מגיל עשר על הבמה. התחילה בהבימה עם שייקה אופיר ב"המלך מתיא הראשון", למדה בניסן נתיב, אחרי הלימודים נכנסה לאנסמבל של רנה ירושלמי ומשם לתיאטרון בית ליסין, שם שיחקה 17 שנים. בקרוב, תראו אותה בשתי סדרות טלוויזיה מסקרנות.
"סיימתי בתיאטרון, כי הבנתי שזה כבר לא מתאים לי. התחלתי לכתוב ולביים וזה תפס תאוצה, וטלוויזיה זה משהו שאפשר לשלב. שיחקתי ב'בלקספייס' עם אופיר לובל שהזמין אותי לאודישן לתפקיד ב'הראש', שם אני משחקת אשת שב"כ לצד יהודה לוי, גיא עמיר, אור בן מלך, מלי לוי ואושרי כהן.
"זה צולם לפני 7 באוקטובר והיה אמור לעלות באוקטובר 2023, כשאחת הסצנות בסדרה היא שמחפשים אנשים בעזה, וכמובן זה לא התאים. לאחרונה זה שוב היה אמור לעלות אבל זה לא קרה, הפעם מסיבה טובה - כי החטופים התחילו לחזור. היא אמורה לעלות בקרוב בקשת 12. הסדרה כבר נמכרה לנטפליקס, ומחכים שהבכורה תהיה בישראל. הצטלמתי גם ל'צללים', סדרת מתח בינלאומית עם ליאור אשכנזי שתעלה בחו"ל, ובהמשך גם בישראל. שם אני מגלמת אישה דתייה שעובדת במשרד חקירות".
לצד התקופה הקשה שעוברת על כולם, השנה התמודדת עם אובדן אישי - מותה של אמך.
"אמא שלי, רינה סוצקבר, נפטרה בגיל 79, באותו תאריך של סבא שלי. אבל הספקתי לספר לה על המינוי ביידישפיל, והיא שמחה מאוד. זה לא דבר פשוט כאמא לשני ילדים לצאת אל הלא נודע.
"נדרש אומץ ואמונה בעצמך, ודיברתי איתה הרבה על זה, אמרתי לה שאני מרגישה שאני צריכה לזוז אבל לא יודעת לאן. היא כל הזמן אמרה לי 'הכל בחזקת סומין, עד שבא הקדוש ברוך הוא ופקח להם את העיניים'. היא לא היתה אישה דתייה, אבל אמרה לי כל הזמן את המשפט הזה, כלומר את לא יודעת כלום עד שתדעי, וזה בדיוק מה שקרה. הכל בחזקת לא נודע עד שנדע, וזה מה שרשמנו לה על המצבה. הספקתי להגיד לה שהעיניים נפקחו ואני אהיה ביידישפיל".
אחרי השנה הזאת את מצליחה להישאר אופטימית?
"אני תמיד אופטימית. יש לי דוגמה מהבית. סבא שלי איבד הכל, וכתב, ויצר, והיה תרבותי. בגטו וילנה, עליו כתב סובול את המחזה 'גטו' - הם היו יותר תרבותיים מבתקופה רגילה. סבא שלי אמר לי 'כתבתי בתקופה הכי חשוכה יותר משכתבתי כל חיי, אז איך אני אגיד עכשיו מרימים ידיים?'. גם בתיאטרון אחרי 7 באוקטובר עשינו יותר, יותר הופעות. איפה שחשוך צריך להגביר את האור, ואנחנו אור. תרבות זה אור".
אני לא בטוחה שגם הבכירים בממשלה מבינים את זה.
"בטוח שלא, אבל נעשה למרות ועל אף. אנשים מתנחמים במוזיקה, בתרבות, זה בכל מקום. זה שלא מבינים פה שזה הכרחי וזה שהיינו צריכים להיאבק על סל תרבות, וזה שהדבר הראשון שמקצצים זה תרבות - אנחנו נעשה למרות הכל, זה הייעוד שלנו. תפקידנו לעשות תרבות ולקיים ולהביא יופי מרפא. סבא שלי כתב 'הכו בשיש השחור עד אשר יבקיע חיוך' - אז אנחנו נכה עד שיהיה חיוך". √
