"בעלי נפל למען המדינה, ואני אמשיך להילחם עליה"

לחזור לשרת בצבא אחרי שבעלך נפל בקרב זה לא דבר מובן מאליו. אחרי הכל - קשה לראות בכל יום את המדים, את כלי הנשק ואת הרכבים המשוריינים ולא להיזכר. חמש הנשים שאיתן נפגשנו בחרו לחזור ליחידה, כי עוד בזמן האבל הן הבינו שמבחינתן אין ברירה, ושמדובר בשליחות שממתינה להן.

"המערכת הצבאית היא המקום הכי טוב שיכולתי להיות בו אחרי האובדן", אומרת רס"ן יובל סאלם (28), שב־7 באוקטובר איבדה את בעלה, פלג. "יש לי מפקדים מהשורה הראשונה שמבינים ומקבלים אותי כמו שאני ויודעים להכיל אותי. הציפייה שלי היא שיתנהגו אלי כמו לכל בן אדם רגיל. זו ההתמודדות האישית שלי, והרצון הוא להמשיך לחיות כמו יובל שהייתי, ולעשות את הכי טוב מבלי שיצפו שאשב בבית עצובה. כל עוד אני לא עסוקה במה שאנשים חושבים ובאיך הם מגיבים, ואני מעמידה דברים על מקומם - הכל מתנהל כפי שאני רוצה. אני במקום הנכון ביותר עבורי, עם האנשים הנכונים".

עבור סא"ל ליאור פאר־בכר (35), שנמצאת כעת בשנת לימודים אקדמיים, אחרי ששירתה כראשת ענף תכנון ופיתוח מערך הגנת המחנות של צה"ל, החזרה לצבא היתה יותר קשוחה. בעלה של ליאור, רס"ן גל בכר, שהיה קצין הדרכה באוגדה 36, נהרג בתאונת דרכים בדצמבר 2023. "החזרה למערכת הצבאית בזמן לחימה היתה חוויה מאתגרת", ליאור מודה. "אני זוכרת שהשתתפתי בדיון ארוך, וקצין בכיר שלא הכיר את הסיפור שלי כל הזמן נתן דוגמאות מהאוגדה שבה גל נהרג. בכל אזכור כזה התכווצתי, ויכולתי לראות את עיני שאר הנוכחים שולחות לי חיזוקים. זה קורה לי כמעט מדי יום.

"המעגלים החברתיים שלנו כמעט כולם מורכבים מאנשי קבע, כך שהמלחמה צמצמה גם את מעגלי התמיכה. חברים של גל עדיין לא עיכלו את האובדן, ולא פגשתי אותם בכלל במהלך השנה האחרונה. במצב רגיל הייתי יכולה להישען עליהם, אבל הם לא שם - ואני מבינה, גם אם זה קשה".

רס"ן דפנה שקורי (29), פרויקטורית בזרוע היבשה, איבדה ב־6 בפברואר 2024 את בעלה, רס"ן דוד, שהיה סגן מפקד גדוד 601 בהנדסה קרבית. אצלה התחושות היו קצת אחרות. "בהתחלה פחדתי, כי לא משנה באיזה תפקיד הייתי נמצאת - הכל היה סובב סביבי. היום אני קצינת משאבי אנוש שנמצאת במקום שעוסק בעולמות הלחימה של זרוע היבשה, שמאוד קרובים לעולמות שבהם דוד עסק. בהתחלה היה לי קשה, והייתי מוצאת את עצמי מקשרת כל דבר אליו. גם היום, לפעמים זה יותר קל ולפעמים זה יותר קשה. ידעתי את זה כשבחרתי להישאר בצבא - אבל לפחות זה משאיר אותי קרובה לדוד, ובגלל זה אני שמחה".

בערב הגיעו השאלות

סמ"ר ז' (שפרטיה אסורים בפרסום), המשרתת בחיל האוויר, איבדה בעזה לפני כחודשיים את בעלה, הלל, שהיה בחפ"ק של מפקד גדוד שמשון בחטיבת כפיר. מבחינתה זו לא היתה בכלל שאלה אם להישאר בצבא. "כולם ציפו שאקצר את השירות ואשתחרר, אבל לי היה ברור שאמשיך, וזה הדבר הכי נכון מבחינתי", היא אומרת. "אין סיבה שהלל נפל למען המדינה ואני לא אמשיך להילחם עליה. חזרתי למסגרת מאוד עוטפת, עם חברים ומפקדים תומכים שנמצאים שם בשביל כל מה שאני צריכה. אצלי הנחיתה היתה רכה".

עבור החמש, נשים צעירות, המוות הטרגי של בעליהן היה מטלטל, בעיקר כשזה קרה בחודשים שבהם המדינה ספרה אבידות חדשות כמעט מדי יום. ז', האלמנה הטרייה מבין החמש, קיבלה ב־23 בדצמבר האחרון את ההודעה שבעלה הלל ושניים מחבריו לגדוד נהרגו כשעלו על מטען בבית חאנון. גל בכר, בעלה של ליאור, נהרג בנר הרביעי של חנוכה, 10 בדצמבר 2023, כשעה וחצי אחרי שיצא מעזה, בתאונת דרכים בעוטף בהתנגשות חזיתית עם אוטובוס שהסיע חיילים. בעלה של דפנה, דוד שקורי, סמג"ד בגדוד 601, פיקד ב־6 בפברואר 2024 על מבצע לחשיפת מנהרות בצפון הרצועה ביחד עם צוות של יחידת יהל"ם, ונהרג מירי צלף.

"בהלוויה שלו, אחת הקצינות הכינה סטיקרים 'לעשות הכל בחיוך'", דפנה נזכרת. "דוד היה אדם צנוע ושקט, ועשה הכל בחיוך. החבר הכי טוב של כולם".

מותו של בעלה של סגן מ', עברי, שנהרג בנובמבר האחרון, עדיין טרי. עברי היה מפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני, ונפל לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש בלבנון. "הם נכנסו לטהר כמה מבנים אחרי שידעו שבשטח יש מחבלים", מ' מספרת. "עברי החליט שהוא זה ש'פותח' את החדרים, ולא הנגביסט שלו, שאמור לתת רתק. בחדר השלישי, אם אני זוכרת נכון, היו מחבלים שהסתתרו מאחורי ארון, וכשהוא נכנס הם ירו והרגו אותו במקום. המ"פ שלו הסתער קדימה ונפצע קשה, הנגביסט נפצע קל, והמחבלים חוסלו לאחר מכן באמצעות מסק"ר וירי טנקים".

יובל מספרת כי מותו של פלג חקוק בראשה, והיא זוכרת כמעט כל שנייה מאותו יום. פלג נהרג ב־7 באוקטובר, כשיצא להגן על ביתם שבמושב יכיני, הסמוך לשדרות. "התעוררנו באותו בוקר מהאזעקות והתחלנו לשמוע יריות. הוא אמר לי 'מאמי, אני יוצא', לקח את האקדח ועזב את הבית. הוא עשה סיבוב ביישוב, אבל היריות המשיכו להתגבר. לפתע הוא חזר, ואמרתי 'יופי, שיישאר' - ואז הוא אמר 'הם פה'. ניסיתי להזכיר לו שיש לו בנות, ושהוא רק עם אקדח וזה לא כוחות נגדם. הוא אמר שהוא לא מתכוון לשבת בחיבוק ידיים, ושוב יצא. הוא רץ לכניסת המושב, מרחק של 300 מטר בערך, נתקל שם בחוליית מחבלים וחתר למגע. פלג הצליח להציל את האנשים באחד הבתים, ונהרג. התקשרתי במוצ"ש למשפחתו, ששומרת שבת, כי הייתי צריכה לעדכן את הוריו. זה היה רגע נורא. הייתי צריכה לבשר שהבן שלהם או חטוף או הרוג, כי עוד לא ידענו מה קורה איתו".

כולן זוכרות את הרגע הקשה שבו קיבלו את הבשורה המרה על כך שהקן שהקימו עם הבעל האהוב נהרס. "קיבלתי את ההודעה בשעה 22:15 בלילה", מספרת פאר־בכר. "שני הילדים שלנו ישנו, והייתי לבד בבית. כשפתחתי את הדלת וראיתי מולי אנשי צבא, דבר ראשון שאלתי מה לעשות אם אחד מילדיי יתעורר. מערך הנפגעים חיבר אותי כבר באותו לילה לפסיכולוגית, שהדריכה כיצד לבשר להם. בבוקר שלמחרת לקחתי את הילדים למסגרות, ואחר הצהריים אספתי את עומר, שהיה אז בן 4 וחצי, וישבנו בסלון על השטיח. אמרתי לו בדיוק במילים שאמרו לי: חמוד שלי, אבא נהרג וכבר לא יחזור".

איך הוא הגיב?

"זה היה מטלטל: הוא כעס, צעק, בכה, הרביץ לי. לא הסכים שאספר לאחיו הקטן, שהיה בן שנתיים וחצי, כי הוא רצה לשמור עליו. הוא לא שאל הרבה באותו רגע, אבל בערב, לפני השינה, הגיעו השאלות".

מ' שמעה על מותו של עברי כשהיתה בבסיס. "קיבלתי את זה בהודעת מפקד, ולתפקיד הקודם שלי לא חזרתי מאז. גם ככה הייתי לקראת סיומו, ומותו של בעלי רק זירז את ההליך. לא הייתי מסוגלת לחזור למקום שבו קיבלתי את הידיעה. זכיתי להזדמנות לעשות תפקיד אחר, שינוי שכרגע הוא נכון מבחינתי. אני מרגישה שכל דבר שאני עוברת בשירות הצבאי - עברי מכוון אותו, כי הוא מאמין בי וביכולות שלי. לאט־לאט אני לומדת את המציאות של שירות בצבא לבד, ולא כזוג".

מ' ועברי ידעו בגיל צעיר שהייעוד של שניהם לשנים הבאות הוא על מדים. "התגייסנו מהבנה ורצון לתת כמה שיותר. היינו נשואים שנה וחצי, התחתנו תוך כדי השירות בידיעה שאלה החיים שאנחנו בוחרים, ושזה מה שאנחנו רואים לנכון לתת. כשפרצה המלחמה זה עוד יותר חידד את העובדה שאין ברירה, ושאין לנו בחירה. זה צו השעה, ואנחנו צריכים לתת את המקסימום. הרגשתי ככה בחייו, וגם אחרי מותו. יש עוד מה לתת, ואני - אנחנו - נמשיך לתת".

מ' מדגישה שהצבא היה לא פחות משליחות עבור בעלה: "עברי הסתער כשהוא מאושר, הוא ידע לקראת מה הוא הולך. הלוחמים שלנו נכנסים שוב ושוב בידיעה מוחלטת מה הם יכולים לאבד, ומי ששולח אותם יודע אילו מחירים אנחנו עלולים לשלם. זו בחירה מוחלטת למען משהו גדול יותר, ואנחנו גאים בזה. לצד הכאב והאובדן, שהולך איתנו יד ביד, זה שתי וערב: גאווה ורצון להמשיך, לצד כאב תהומי. אין לנו ברירה, נצח ישראל זה משהו גדול יותר מאיתנו".

"ידע שלא יחזור בחיים"

דברים דומים מספרת ז' על הלל, שנהרג בעזה. "הוא היה בן אדם של אהבת העם והארץ, ונתן את כל כולו, פיזית וגם רעיונית, ללחימה הזאת, למען העם והארץ", היא מספרת. "הלל היה אדם של עשייה. כל מה שעשה - הוא היה עושה במאה אחוז. הידיעה שהוא נפל למען מטרה חשובה יותר מאשר רק אנחנו, או רק המשפחה שלנו, מחזקת, כי אני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה - שארגיש ואשתף את כולם שהוא נפל למען משהו גדול יותר".

הצבא היה גם זה שחיבר בין יובל לפלג. "הכרנו כקציני לוגיסטיקה. שירתנו משרד ליד משרד, וזה מאוד הרים לנו את הזוגיות ואת האהבה למקצוע. היינו מתייעצים המון. יש משהו מיוחד בקציני לוגיסטיקה, שהם לא לוחמים ולא נמצאים בשטח - אבל כלום לא יכול לקרות בלעדיהם. ידעתי שאנחנו אחראים לחיי חיילים, ושהמעטפת שניתן - אם תהיה טובה - יכולה להציל חיים. הרגשנו שאנחנו עושים את הכי טוב למען המדינה והצבא שאנחנו אוהבים".

איך היה הקשר ביניכם?

"תמיד כשמבקשים ממני לדבר על פלג, אני משתתקת, כי זה נהר של ערכים ועקרונות ואישיות מדהימה. לבחור דבר אחד? אפילו עשרה יהיה לי קשה. פלג אהב את החיים, אהב תמיד להיות בנתינה ובעשייה למען המולדת, החברה, הסביבה, המשפחה. זה אף פעם לא הסתכם רק בו, אלא תמיד באחרים. לדעתי ב־7 באוקטובר הוא ידע שהוא לא יחזור בחיים, ושהוא קודם כל הולך להציל. תמיד הוא אמר שאם ימות - הוא ימות כגיבור".

יובל נשארה עם שלוש בנות מנישואיו הראשונים של פלג, וילדה משותפת, עלמה, בת שנה וחצי. "אמא של הבנות שלו בכתה כששמעה ממני על מותו, ושאלה: איך אני מספרת לילדות שאין להן אבא? הבנות מאוד מחוברות אליו, ומדברות עליו כל הזמן, וכל אחת חווה את מותו אחרת. אחת מוציאה את זה בעצבים, ואחת מאוד מופנמת, והקטנה שלנו כל היום הולכת בבית ומשתיקה אנשים: אבא ישן, אל תפריעו לו. לקטנה עוד לא סיפרתי, למרות שצריך על פי הפרוטוקול והפסיכולוג. אני לא יודעת איך מספרים דבר כזה לילדה בת שנה וחצי, ומאוד חוששת לומר לה שהיא איבדה אדם ענק, שמעבר להיותו אב - גם היה מלא ערכים ודברים טובים שהיו יכולים להיות חלק מחייה".

גם ליאור היא אם, לשניים, והיא חזרה לצבא חודש וחצי אחרי נפילת בעלה. "לילדיי החזרה שלי היתה טבעית, אבל עם הזמן הקטן שלנו החל לקשר את זה לעובדה שאבא לא יחזור, והיה מתחנן שלא אצא מהבית. ניסיתי להפריד עבורו את התחושות עד שהוא הבין, והיום הילדים גאים בי, וזה הדבר הכי חשוב לי. מהרגע שהפכתי לאם ידעתי שזו המשימה הראשונה, אבל לצד זה חשוב לי גם להגשים את עצמי. אני גאה בשירות בצה"ל, ולא מרגישה צורך להיות 'האלמנה העצובה'. יש רגעי נפילה, אבל יש גם רגעי שמחה".

מה נותן לך כוחות להמשיך?

"הילדים שלי. הבית שלנו עמד על שתי רגליים, אחת התרסקה - והשנייה חייבת להתחזק. אני מאמינה שאני עושה את הכי טוב עבורם. הם נותנים לי את הכוח לקום בבוקר, ללבוש מדים ולהמשיך. אחרי שגל נהרג, אנשים שאלו אם אחזור לשירות. לי זה היה ברור מאליו. הצבא הוא חלק מהזהות שלי".

להביט לכאב בעיניים

דפנה נשארה עם יהלי, בתה בת השנתיים וארבעה חודשים. "אני צריכה לדאוג לה", היא אומרת. "זה חלק מהסיבה שבחרתי לחזור לשגרה אחרי חודש, כדי להרים ראש ולהסתכל קדימה. זה אולי נשמע אופטימי, אבל זה מה שעזר לי. בהתחלה היה קשה, אבל המציאות חזקה מהכל. יהלי עדיין לא מבינה את הדברים הגדולים האלה, אבל היא מזהה את אבא שלה ויודעת איך הוא נראה, וחשוב לי לשמר את הזיכרון הזה אצלה. אני לא יודעת איך היו עוברים הימים שלי בלעדיה. מצד אחד זה מקשה יותר - ומצד שני זו השמחה שהיא מביאה, כי היא חלק ממנו. אני לא יכולה לשקוע. היא צריכה אותי".

במעטפת החיצונית שמספקת גב נמצאות המשפחות, שדואגות לנשים האלה שיצליחו לחזור במהרה לחיים עד כמה שאפשר, ולא ישקעו באבלן. "בני המשפחה שלי ושל פלג הם אנשים מאוד ריאליים ומעשיים, והאמירה החד־משמעית היתה שאחרי שיסתיימו 30 ימי האבל - כולם יחזרו לעבוד", מספרת יובל. "אני לא רוצה ליפול למקום שזהו, לקחו לי את הבעל אז אין לי מה לחפש פה. לא. כולם גאים בי ותומכים, גם עם הילדה. הייתי צריכה לנסוע לצבא כדי לעזור, אז ברור שהם שמרו עליה. מבחינתם אני שליחה. אני גם לא חיה לפי ציפיות של אחרים, אני לא נותנת לזה במה או מקום. אני בן אדם רגיל. כשאני מגיעה לאירועים גדולים, כולם שם עם הפרצופים המנחמים, לחיצות הידיים, החיבוקים והתמיכה - אבל אני לא רוצה את זה, לכן אני נמנעת מלהגיע".

זכינו לאהוב

אצל מ' לא היתה שאלה אם להתחשב בדעת משפחתה - החזרה לחיי הצבא היתה הדרך היחידה מבחינתה. "מעולם לא שאלתי אותם", היא מודה. "בסוף זו בחירה שלי, ואני עומדת מאחוריה ובוחרת לחיות את החיים לצד הקושי. אנחנו לא מכחישים את הכאב, ועדיין מרגישים אותו בכל העוצמות, אבל משימתנו לא הושלמה. אני חושבת שהמשפחה בעיקר גאה בי, ונמצאת פה כדי לחבק ולתמוך. אצלי האובדן עוד טרי, אבל הציפיות של החברה ממני לא כל כך מעניינות אותי. בסוף זו אני שקמה בבוקר והולכת לישון עם החוסר העצום. אנחנו יודעים להסתכל למציאות ולכאב בעיניים - ולצד זה להגיד 'הנני' במציאות הנוכחית".

המלחמה הנוכחית הבליטה את תפקיד הנשים בצה"ל - מפקדות ולוחמות שראוי להקשיב להן, ובטח לא לזלזל בדעתן, כפי שקרה עם אזהרות התצפיתניות לפני 7 באוקטובר.

"גברים ונשים מראים את החוזק שלהם במלחמה, ונשים מגיעות לתפקידים הכי משמעותיים", אומרת דפנה. "אני לא חושבת שיש היום הבדל בין נשים לגברים. אפשר לראות לוחמות - מה שעד לפני כמה שנים נראה בלתי אפשרי. אצלי המדים מסמלים את הכל. אפילו כשהלכתי איתם לסופר הרגשתי הכי גאה בעולם, במיוחד בימי הזיכרון. השנה אין סיכוי שאהיה על מדים ביום הזיכרון. מבחינתי זה הכאב האישי שלי".

"האירוע הכי מרגש עבורי כאמא היה בשנת 2019", מספרת ליאור. "זה קרה אחרי שילדתי את בני הבכור, עומר, ונדרשתי לתת מענה בגזרת עוטף עזה בזמן מבצע צבאי. המשכתי להיניק, ונאלצתי אז לשאוב חלב ולשלוח אותו הביתה בעזרת קהילה של נשות קבע, דרך מישהו שגר באזור. האירוע הזה המחיש עד כמה אנחנו, כנשים שנמצאות בתפקידים משמעותיים, קודם כל אימהות, ויש סביבנו קהילה תומכת".

גם מ' מאמינה בכוח הנשי, ובטוחה שכבר אי אפשר לזלזל בו ולהסתדר בלעדיו. "מאז ומתמיד, בזכות נשים, נגאל ישראל", היא אומרת. "יש לנו את היכולת להוביל דברים גדולים בעם ובמדינה, ואל לנו לברוח מהאחריות הזו. יש לנו הרבה כוח, כל אחת בתחומה. אני לא מדברת רק בהקשר הצבאי - אלא בכל. אבל כל אחת קודם כל צריכה להבין שהכלל יותר חשוב מהפרט".

רק ז', כשהתבקשה להעביר מסר לנשים שמתמודדות עם אובדן, הודתה שמות בעלה טרי מכדי שתפתח תובנות ותשתף אחרות. "אין לי משהו חכם להגיד מניסיון של שכול ארוך שנים. לפחות מהתחושה שלי, אני בטוחה שהלל וכל גבר אחר היה רוצה שנהיה חזקות, ושנמשיך בלחימה ונתקדם לטובת אלה שנפלו, כי הם נפלו כדי שנוכל לחיות חיים טובים וארוכים במדינה הזו, חיים ללא פחד - וזה מה שאנחנו צריכות לעשות לזכרם".

יובל מתחברת לדבריה של ז': "יש לנו אחריות גדולה להמשיך, כי הרי יש לכולנו מחשבות ולבטים", היא מודה. "אבל אחרי שפלג נהרג, הבנתי שלבישת מדים זו זכות הקיום שלנו במדינה, וזכותנו להמשיך את הנופלים. והעיקר - זכינו לחיות. אני שורדת 7 באוקטובר. אני שרדתי, ושרדנו כמדינה, בזכות מי שיצאו להגן, אז יש לי את כל הסיבות להמשיך לחיות לפי החיים שאני רוצה, כי זה לא מובן מאליו שאנחנו כאן. אני אומרת את זה על כל אחת שנמצאת במצבי. כל מי שיש לה ילדים יכולה לבחור לקבור את עצמה יחד עם הבעל - אבל אני אומרת שצריך להמשיך לחיות הכי טוב שאפשר".

את חושבת שזה מה שפלג היה רוצה?

"אני חיה לאור ערכיו ולפי מה שהיה רוצה. כשהודיעו לי שהוא נפל, היתה לי תחושת אינסטינקט שאמרה 'אל תדאגו לי, הכל בסדר'. הוא ידע שהוא משאיר אישה חזקה ומשפחה חזקה. המשפט הזה יצא ממני מבלי לחשוב, אבל עם הזמן התחלתי להפנים אותו, והוא הפך להדרכה שלי. פלג הוא הכוח. האהבה שהיתה לנו היא זכות גדולה, שלא כל אחד זוכה לקבל. אני מרגישה שהאושר עדיין קיים, והוא מוביל אותי וגורם לי לקום בכל בוקר עם ראש מורם, כדי לעשות את מה שאני צריכה בלי נפילות. פלג תמיד שם, מניע ומכוון, ואני יודעת שהוא היה רוצה שאמשיך לחיות ושאשאף קדימה".