ביום שבו זוג הקולנוענים שי־לי עטרי ויהב וינר עברו לכפר עזה, לפני ארבע שנים, חיכה להם על דלת הכניסה לביתם החדש שלט ובו הכיתוב "ברוכים הבאים, שמחים שבאתם". השכנה, ג'סיקה, הכינה לכבודם עוגיות, ומאז היא ושי־לי חברות טובות שחולקות חצר, נמנעות מגדרות ומשאירות את הדלתות פתוחות.
בערבים הן היו יושבות בחוץ ושותות בירה ביחד, לא מודעות לשותפות הגורל ולמקום שאליו החיים ייקחו אותן בעוד זמן לא רב. יום לפני השבת השחורה יהב קבר את סבו. "הוא בכה ואמר לי 'אני לא יודע איך להתמודד עם אובדן'", נזכרת שי־לי, וחוזרת להווה, שבו היא יושבת במרפסת הדירה התל־אביבית בבניין שהיא ומפונים נוספים מהקיבוץ שוכנו בו. "וואי, מאמי, היום אני יכולה ללמד אותך".
את סיפורו של היום למחרת רבים כבר מכירים: בשעות הבוקר, כשהתחיל ירי הרקטות לעבר הקיבוצים, היא עברה גל חום ונשאה תפילה. בינתיים יהב קרא עדכונים על מה שכבר החל להתרחש בשטח הקיבוץ, כשהוא חוסך מרעייתו את המידע ועונה "אמן" בכל פעם שהתפילה מבקשת זאת.
"מתישהו פשוט שאלתי אותו 'מאמי, אנחנו הולכים למות?'. ואז הוא הסתכל עלי במבט מאוד רציני - ויהב אדם מצחיק, ציני, לא טרגי, אחד כזה שצוחק על הכל. פתאום, בשיא הרצינות, הוא עונה לי 'אנחנו לא הולכים למות'".
שי־לי נרגעה, ואפילו חדלה מלהתפלל. כמה דקות מאוחר יותר הם שמעו דיבורים בערבית מבחוץ, ותיעדו אותם בהודעה קולית שהעבירו לחברי הקיבוץ בקבוצת הווטסאפ המשותפת. בסופה של אותה הקלטה נשמע צליל הסטה של מסילת חלון. אחד המחבלים ניסה לחדור לבית דרך חלון הממ"ד.
"בחיים לא אשכח את קנה הנשק של הרובה של המחבל נכנס לפניו", היא מתארת את רגעי האימה. יהב נותר להיאבק במחבל ולהדוף אותו, ושי־לי נמלטה מהבית כשבתם בת החודש, שייה, בידיה, והחלה לרוץ באותו השביל שבו פחות מיממה קודם לכן בירכה על החלטתם המשותפת לעבור לקיבוץ. מחבלים פתחו עליהן בירי.
יכולת הריצה של שי־לי מוגבלת, תוצאה של תאונת דרכים שעברה כמה שנים קודם לכן. המחבלים דלקו אחריה, והיא רצה עם בתה בידיה וחיפשה מקום מסתור. "מצאתי איזה מחסן של שכנים, ועשיתי מה שעושים במשחק מחשב - תפסתי מחסה מאחורי מכונת כביסה, שמתי עלינו אדניות ושקי חול, חיפשתי נשק ומצאתי פטיש.
"התמונה האחרונה שנשארה לי מיהב היתה של האגן שלו נע, כשהוא מנסה לחסום את המחבל מלחדור לבית. הנחתי שהוא נרצח. כשמדמיינים אובדן של מישהו שכל כך אוהבים, מדמיינים נפילה על הברכיים וצעקה גדולה, אבל לא יכולתי לעשות את זה. יש סצנה בסרט 'הסנדק' שבה הבת שלו מתה והוא צועק צעקה אילמת - זה מה שעשיתי. זה היה רגע שבו נעזרתי בקולנוע כדי לא להילחץ. כדי להגיד 'זו לא אני עכשיו, אני פשוט דמות בסרט. זה לא קורה, אני פשוט משחקת עכשיו'".
"הכל נראה דמיוני"
לא רחוק משם, בקיבוץ בארי, האמנית והאוצרת סופי ברזון־מקאי היתה נצורה בממ"ד ביתה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה. הדי פיצוצים עזים העירו אותם בבוקר, ובשעה 7:00 ההתרעה במערכת הפנימית של הקיבוץ על אפשרות של חדירת מחבלים התחלפה בהודעה לקונית ומקפיאת דם: "מחבלים בקיבוץ".
ברזון־מקאי הניחה שמדובר בשניים־שלושה מחבלים שינוטרלו במהרה. זה לא קרה, וככל שהשעות נקפו, בסביבות השעה 12:00, היא כבר החלה להשלים עם מותה הקרב. כששמעה את המחבלים מנסים לשבור את קיר ביתם באמצעות כלים כבדים, היא איבדה כל תקווה.
"העולם שסביבי הצטמצם לשאלה אם יקרה פה נס. אמרתי לעצמי 'טוב, את לא תצאי מכאן בכוחות עצמך'. הייתי מחוברת לווטסאפ של האימהות של הקיבוץ, וזה היה מאוד קשה לקרוא ולשמוע בזמן אמת איך מחבלים נכנסים לבתים בחוליות, הורגים ופוצעים אנשים, כשברקע זעקות נואשות לעזרה. הם פשוט פשטו על השכונה שלנו".
לאורך היום היא פרסמה פוסטים בפייסבוק, שכולם קריאה לעזרה. "אנחנו מוקפים מחבלים. בתים עולים באש. הלוואי שמישהו היה מציל אותנו", כתבה באחד מהם. "אלוהים, שמישהו יעזור", כתבה באחר. ברגע שהבינה שישועה צבאית לא תגיע - אופי הפוסטים השתנה. מזעקה לעזרה, הם הפכו למילות סיכום. משפטים אחרונים של פרידה מהעולם. "אם קורה לי משהו, היה לי טוב בחיים", כתבה בפוסט. "הרבה ברכות היו לי. מקלפים נוראים היו לי חיים יפים".
"היה ברור לאן הסיפור הזה עומד ללכת, לפחות בשעתו", היא מספרת. "נראה היה שאין דרך החוצה, ושאין ברירה אלא להתחיל להשלים עם זה. השתמשתי כבר בכל מה שהיה לי, עשיתי כל מה שיכולתי, שלא היה הרבה". בסופו של דבר, סופי מצאה דרך החוצה. ואף על פי שאיבדה משהו מעצמה באותו בוקר, ושגלריה בארי, מקום עבודתה כאוצרת שהיה עבורה מפעל חיים, נשרפה עד היסוד - זה לא היה סוף הסיפור עבורה.
בינתיים, בניר עוז, הדס קלדרון ובני משפחתה התכוננו ליום הולדתה ה־80 של אמה, כרמלה דן, שאותו היא לא זכתה לציין. בימים שקדמו לטבח הם אפו עוגות לערב שמחת תורה.
קלדרון, בת הקיבוץ ששבה אליו אחרי שהות ארוכה בתל אביב, התחתנה בו עם עופר, ושם גידלו השניים את ארבעת ילדיהם - גאיה, רותם, סהר וארז. עופר והדס נפרדו כשנה וחצי קודם לכן, אבל גרו בקרבה זה לזו וחלקו משמורת משותפת על סהר וארז, הצעירים שבמשפחה. השניים שהו אצל אביהם בבית החל מיום שלישי של אותו שבוע, כשבניר עוז שררה אווירת סוכות עולצת ושמחה.
בליל 6 באוקטובר, הדס ואחותה גלית התכוננו ליום צילום, לצורך אלבום תמונות שהתכוונו להעניק לאמן למזכרת ביום הולדתה. בערב שלפני נערך "מפגש משפחתי משמח ומבדר", במילותיה, ובסיומה של ארוחת הערב ביקשה אחייניתה נויה, בתה של גלית, לישון בבית סבתה. גלית הסכימה לבקשת הבת. "באותו רגע משהו בתוכי התכווץ באי־נוחות", מספרת הדס. "מין תחושת בטן מוזרה. עלינו ללמוד להקשיב יותר לרחשי הלב והבטן. בתוכנו יש קול שלא משקר".
זמן קצר לאחר מכן, הדס הסיעה ברכבה את גלית ואת נויה לבית האם. "נשקתי להן ואמרתי 'להתראות מחר'", היא משחזרת. "לעולם לא ראיתי אותן שוב. החיים תלויים על חוט השערה, או על חודה של ידית הדלת".
כוונתה היא לידית של דלת הממ"ד, שהפכה לאחד מסמלי היום ההוא. במשך שמונה שעות, שבהן ישבה בחושך ושמעה מצידו השני של הקיר צעקות "אללה אכבר" ו"איטבח אל יהוד", גם היא נפרדה מהעולם, מילדיה, מאהוביה. "עשיתי חשבון נפש באותם רגעים", היא מספרת. "הרצתי את חיי מול עיניי וסיכמתי לעצמי שהיו לי חיים לא רעים. בקבלה ובהשלמה עם גורלי, הכנתי את עצמי לנורא מכל, כמו הנידון למוות מול אימת הגרדום".
במשך שמונה שעות שנמשכו כנצח, הדס לחצה על ידית דלת הממ"ד בכל כוחה. "לא העזתי לשחרר אפילו לרגע", סיפרה. תוך כדי כך, רצו במוחה מחשבות על האופן שבו תתגלה גופתה. בהברקה של רגע, היא הניחה את מוט אימוני המתח של בנה ארז על ידית הדלת, ויצרה מערכת חסימה מאולתרת. אותה דלת היתה למעשה פתח לסיפור חדש. גם במקרה שלה, כמו באירועי הקיצון שאליהם נקלעו שי־לי וסופי, עם הזמן משהו החל לנבוט מתוך האימה.
זה לא עניין של מה בכך לבחור בחיים בצילו של מוות כה נורא, מוחשי ורעיוני. מה שהיה אינו מה שיהיה, על כך כבר לא היה ספק. אבל שלוש הנשים החזקות ומעוררות ההשראה, כל אחת בדרכה, החליטו לייצר אור מהחושך. אם באופן מודע, אם מכוח האינרציה ואם מטעמי התנגדות. מעוות ככל שזה יישמע - סיפורן המלא, שממשיך להיכתב ברגעים אלה, הוא סיפור ניצחון.
עניין של מנטליות
סופי ומשפחתה חולצו בידי כוחות צה"ל בשעות אחר הצהריים של אותו היום. 12 שעות הם שהו בממ"ד. אנשי בארי פונו לבית מלון, ולאחר מכן התמקמו בקיבוץ חצרים. לא ברור אם ומתי עוד יחזרו, אבל הם נחושים לשקם את ביתם שנחרב. עבורה, תהליך השיקום החל ברעיון להקים לתחייה את גלריה בארי במקום חדש - בית רומנו בתל אביב. לפחות בינתיים, עד שתשוב למקום שהעניק לה את שמה.
זה היה שיאו של תהליך ארוך ומייגע, שבסופו השיב תחושת ביטחון ויציבות למי שחיו את הגלריה בטרם נשרפה. הדרך לשיקום, לדבריה, קשורה למנטליות ישראלית מסוימת מאוד. "אנחנו קיבוצניקים, אנחנו לא ידועים ברחמים עצמיים", היא אומרת בחיוך נוגה. "יש משהו בחינוך הקיבוצי שמלמד אותך לא לחכות יותר מדי. אנשים קמים ועושים. גם ב־7 באוקטובר הבנו שאין מלבדנו. זה מה שאנחנו יודעים לעשות - לעבוד. לא כל כך מחכים שמישהו יפתור לנו. אז פשוט המשכנו לעשות את מה שאנחנו יודעים, וזה הוכיח את עצמו, זה עובד".
"המון מוסדות תרבות הציעו לנו להתארח אצלם. היו כמה שהציעו לנו את החלל שלהם, או לחלוק איתנו את החלל. רויטל בן אשר, יועצת ראש עיריית תל אביב־יפו לאמנות (ואמנית בעצמה; ע"פ), לקחה את זה על עצמה וביקשה שנבוא לסיור לוקיישנים. זה היה נראה מאוד דמיוני בשעתו. הרגשתי שקיים סיכוי קטן שנצליח, אבל זה לא שהיה לי משהו יותר טוב לעשות, אז אמרנו 'יאללה, נשקיע בזה את כל מה שיש, וננסה שזה יקרה'.
"רויטל אספה סביבה אנשים, משכה בהמון חוטים, והגענו למבנה הזה, שעבר שיפוץ מדהים במשך שלושה חודשים. מהרגע הראשון הרגשנו בנוח, וגם המבנה של בית רומנו נראה כמו משהו שיכולנו להתמודד איתו".
היא מודה שלקח זמן, אבל בסופו של דבר "גלריה בארי" המציאה את עצמה מחדש בין בתי העסק של דרך יפו בתל אביב, והיום היא באמת מזכירה סוף־סוף את הדבר האמיתי. הגלריה מציגה ועובדת, ומי שנכנסים בין שעריה יתקשו לדמיין שזה למעשה פרויקט ריפוי, מיזם שיקום של קהילה שידעה היטב לדאוג לעצמה - ושכבר מתכננת את השיבה אל מקורותיה, לרבות פרויקט הקמה של מתחם אמנות גדול בקיבוץ החרב.
"הפרויקט שקורה עכשיו בבארי גם נראה דמיוני למדי", היא מודה. "אנחנו עובדים עליו קשה, אבל זה ייקח עוד המון זמן. רק כשאראה את זה אולי אאמין, וגם אז כנראה לא. היתה ההתחייבות לתרומה גדולה של נשיא גרמניה למימון של הפרויקט, החוזים נחתמו, ועכשיו אנחנו בתחילתה של תחרות אדריכלים שתימשך חודשיים. יש ארבעה משרדים שמשתתפים בתחרות, אחרי הרבה זמן של סינון. אנחנו מקימים מתחם גדול בלב בארי, שלושה וחצי דונמים".
עצם העובדה שהגלריה עומדת נראית לך כמו חזרה למסלול או תיקון?
"תיקון כן, אבל זה לא היה לחזור לשום מסלול. זה היה לצאת לדרך חדשה, אבל די מפחידה, ועם המון סימני שאלה. עבדנו בתנאים הכי הזויים שאפשר להעלות על הדעת, בתוך המצב הנפשי הכי מזעזע שאפשר לדמיין. עדיין לא לגמרי ברור לי איך בדיוק גרמנו לזה לקרות".
היתד הראשונה בבגין
הכוחות המיוחדים הגיעו לשחרר את הדס רק בשעה 15:00. "יש מישהו?", סוף־סוף נשמע קול בעברית בצידה השני של הדלת. אמה ואחייניתה נרצחו, בן זוגה לשעבר עופר ושני ילדיהם ששהו עימו נחטפו לעזה. הדס קלדרון ששרדה הפכה לאחד השמות המוכרים במדינה, ולסמל למאבק להשבת החטופים - שם שלנצח יזוהה עם המלחמה להשבתם של מי שנלקחו.
היא קיבלה בחזרה את שני ילדיה, לאחר ששוחררו בעסקת החטופים הראשונה. בתחילת פברואר, לאחר מאבק עיקש שבמסגרתו התראיינה בכל כלי תקשורת אפשרי, ישראלי ובינלאומי, היא קיבלה חזרה גם את עופר, אבי ילדיה. תעצומות הנפש שהפגינה גבו ממנה גם מחיר נפשי ובריאותי, אבל תוך כדי האבל על אהוביה שאינם עוד היא ממשיכה להילחם על אלה שנשארו, שנותרו בחיים.
לאחרונה היא תיעלה את התסכול לכתיבת ספר בשם "לראות את השמיים הכחולים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שיצא לאחרונה, וחלקים מתוכו הובאו בכתבה זו. סיפור מצמרר על טבח נורא, אבל גם מעורר השראה. סיפור על מאבק עיקש, מלחמה במה שנדמה היה כטחנות רוח, התגייסות, חברות, חוסר ודאות והתמקדות במטרה. לפחות עבורה, באופן אישי, המאבק נשא פרי.
"יש בזה משהו תרפויטי. אם לא הייתי נאבקת, כותבת ומתראיינת - הייתי שוקעת", היא אומרת היום, שבועות ספורים לאחר שובו של עופר. "זה מה שעזר לי לשרוד. אם לא הייתי עושה כלום, הייתי נכנסת להיסטריה. כשאתה עושה, אתה מרגיש משמעות, שאולי אתה מקדם משהו.
"בסך הכל אתה מאוד חסר אונים מול כל הסיטואציה. גם היום אני חושבת שאולי שום דבר ממה שעשיתי לא עזר. לעולם לא נדע מה עזר ומה לא. כל הזמן אמרתי לחברה שלי שיום אחד, כשהכל ייגמר, חייבים לכתוב על זה ספר, כדי לתאר את השתלשלות העניינים. זה היה כל כך מנותק ממציאות נורמלית, שהיה לי ברור שיום אחד אשב ואכתוב הכל - והתחלתי לכתוב בלילות הלבנים שבהם לא ישנתי".
אין ספק שהפעולות שלך עזרו, גם אם הן היו חלק ממכלול. נושא השבת החטופים יכול היה להימשך עוד שנים.
"אני מאמינה שגם אם לא היינו פועלים זה היה קורה, אבל זה היה לוקח הרבה יותר זמן, ופחות חטופים היו נשארים בחיים. אבל המאבק עזר לי לשרוד את התקופה הזאת. אני שמתי את היתד הראשונה בבגין, ותראה מה יש שם היום".
איפה את נמצאת עכשיו מבחינה אישית? יכול להיות שבסוף המאבק יש גם ריקנות מסוימת?
"אני חושבת שעכשיו, כשפתאום אפשר לנשום, אני קצת כמו בלון שיצא לו האוויר, פתאום אני צריכה רגע למקם את עצמי. המאבק וכל הקושי שלו גם ממלא אותי, אני בתוך משהו מאוד גדול, כל־כולי בתוכו. נכון, יש קצת ריקנות עכשיו, אבל המאבק עוד לא הסתיים, ואני ממשיכה בו ועושה דברים מאחורי הקלעים. אני ממשיכה לכתוב, להתראיין - עד האחרון שבהם. זה המאבק הכי צודק בהיסטוריה הישראלית".
גילית תכונות בך שלא ידעת שהיו שם קודם?
"ברור. אף פעם לא נאלצתי להיאבק על משהו עד כדי כך. נזרקתי לתוך זה בעל כורחי. זה גם לא משהו שאני אוהבת, כל החשיפה הזו. אני אפילו סובלת מזה, אבל לא היתה לי ברירה. התמודדתי עם דברים גם לפני כך, אבל לא ברמה כזו. אני לא מאלה שקופאים, אני מאלה שפועלים. זה ההבדל. גם בממ"ד לא קפאתי. כשהייתי בסכנת חיים פעלתי, כל הזמן הייתי בפעולה".
כעת, לאחר שניצחה במלחמה האישית שלה, התפנה בנפשה מקום לעבד ולעכל את שעברה. "עד היום לא התחלתי לטפל בעצמי. אמרתי שיהיה לי זמן אחרי זה, אחרי שהם יחזרו. זה עוזר להסיח את דעתי, כי אז אני לא מתעסק במה שחוויתי - אבל עכשיו זה יבוא. אני כבר מרגישה את זה מתחיל להגיע.
"עד היום לא היה לי זמן להתחיל לשבת ולבכות, ופתאום אני מרגישה שעולה לי עצב על כל אלה שלא התאבלתי עליהם, והם רבים. אני מרגישה צורך להתאבל על החברים, על הבית שלא יהיה יותר, על המון דברים שאיבדנו. הכל התהפך על ניר עוז. אני מנסה להגיד לעצמי שהחיים נהיו שונים, אחרים - וזה בסדר, אני פתוחה לשינוי, אני לא נאחזת במה שהיה".
סרט זיכרון
שי־לי וג'סיקה, השכנה ממול, מצאו את עצמן גרות בתל אביב, משוכנות במגדלים בשכונת הארגזים. צמד אלמנות בגיל 34. בכניסה לדירות שלהן, באחד ממגדלי המגורים החדשים בשכונה, יש שטיח כניסה בדמות דשא סינתטי, שמסמן את דרי הבניין שמקורם בקיבוץ.
כבר מהרגעים הראשונים של המפגש עם שי־לי, ברור שהיא בחרה בחיים. בין מאבק אישי מוצלח להעלאת המודעות לצורך בקיצור ההליך הביורוקרטי לשאיבת זרע מאדם שנפטר (היא עצמה לא הצליחה לשאוב את זרעו של יהב ז"ל, מכיוון ששהה זמן רב מדי בביתם השרוף ובחום האש; ע"פ), לבין גידולה של שייה כילדה שמחה, ולא כזו שיש לה אם אבלה, שי־לי חוזרת לסרט שהיא ויהב צילמו יחד. "הגדת קיבוץ" שמו, ובין שחקניו וניצביו - רובם אנשי כפר עזה - יש כמה שכבר לא יזכו לצפות בו.
הסרט עוסק בזוג שחוזר לקיבוץ ולא מצליח להתקבל בשל מצבו הכלכלי. האישה סובלת מטראומה בעקבות אירוע עבר כואב, והגבר מנסה לרפא אותה ולהקל עליה. בשלב מסוים הם פותחים בקיבוץ קבוצת תיאטרון ומעלים שם הצגה על חג הפסח, ובמקביל מצליחים לפתור דברים בתוך הזוגיות שלהם, בעיקר הודות לחיבור לקהילה - אך האידיליה נקטעת בשל המצב הביטחוני.
"זה סרט שמספר את הסיפור של העוטף", אומרת שי־לי. "95 אחוז גן עדן - חמישה אחוז גיהינום. יהב ואני כתבנו אותו ביחד, תוך שמירה על העיקרון שבסרטים שלנו תמיד יש אדם אחד שהוא אור קטן בתוך החושך. זה סרט מצחיק ואוהב. היה לנו חלום לעבור לדרום הארץ, ויהב רצה ללהק רק אנשים מהדרום. הוא אמר 'יהיה לי הרבה יותר קל להסביר לבן אדם שלא שיחק בחיים איך לשחק, מאשר להסביר לשחקן את הקונפליקט הזה של בן אדם שחי על הגדר'".
חששת מצפייה בחומרי הגלם? זה יכול גם להיות תהליך מטרגר מאוד.
"אני מרגישה שרק אני יכולה לערוך אותם, כי אני היחידה שהיתה עורכת ליהב חומרים, והיחידה שישבה איתו במוניטור לאורך כל הצילומים. עכשיו, כשאני עורכת את הסרט, אני מבינה שחלק מהאנשים שמצולמים בו הם הורים, ילדים ואחים שכולים. חלקם גם לא בחיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו