בשבת האחרונה, בשלהי הבראנץ' אצל חברים טובים, הגענו לענייני הרפורמה המשפטית וההפגנות. כמו רבים מהמעגל החברתי שלנו, גם כאן החברים שלנו הכינו את הדגל לקראת ההפגנה בערב. בשלהי הביקור, כמובן, פרץ הוויכוח סביב עילת הסבירות שעל הפרק, אבל הוא הסתיים דווקא בהסכמה. הסכמה שאכן חייבים לרסן את הכוח של בג"ץ בענייני קביעת מדיניות, אבל צריך לעשות את זה בהגינות ומבלי להרוס את המדינה.
התברר שהרפורמה היא רק סיסמת הקרב. יוצאים להפגין לא בגלל עילות ושופטים, אלא בגלל דיסטל, גוטליב, אמסלם, שלא לדבר על ביבי, דרעי וסמוטריץ'. הם יוצאים לרחוב בגלל רתיעה ואימה ממה שמקרינה מבחינתם הקואליציה הנוכחית: שחיתות, תת־רמה, קנאות דתית ואיום על רקמת החיים שלהם. כמו ברוב השיחות שאני עורך עם תומכי המחאה, המרצע יוצא מהר מהש - זו לא הרפורמה המשפטית, טמבל. לא עילות משפטיות או ועדות לבחירת שופטים. מדובר במניעים אחרים לחלוטין, חלקם פרי הסתה וחלקם מוצדקים בהחלט.
אפילו בחילופי דברים שיש לי באולפני הטלוויזיה, לפני השידור ולאחריו, חלק ממי שטוענים נגדי בשצף קצף, מודים שאלה לא עילת הסבירות וסמכויות השופטים שמטריפות אותם. ואחרי שאנחנו מסכימים שאסור לאפשר שחיתות ושרירות, ברור שלו הדבר היה תלוי בנו, היינו מגיעים לנוסחאות משותפות לגבי הרפורמה המתבקשת. לא כך כאשר נתניהו ושות' מובילים אותנו.
אוריאל בוסו (ש"ס) מאשים את מירב כהן בהכנסת הפעילים ומוציא אותה מהמליאה // צילום ארכיון: יהודה שלזינגר
בניגוד למסכת השקרים שמלעיטים ראשי המחאה את ההמונים שלהם, לגבי הקשר בין עילת הסבירות לקץ הדמוקרטיה, יש גרעין חזק של אמת בחששות מההתנהלות של קואליציית נתניהו. בייחוד החשש מפני המניעים הזרים, המושחתים והפסולים של חלק מהחברים. קודם כל, מוצדק החשש מנתניהו עצמו, שמוכיח בכל יום מחדש מה באמת מניע אותו. רק השבוע הוא מכר את קידום ההתיישבות ביו"ש עבור שיחת טלפון עם הנשיא ביידן, ובשבוע שעבר המליך את ארגון הטרור של הרשות הפלשתינית על ג'נין, עבור התקווה לקבל סוף־סוף הזמנה לבית הלבן. אכן ימין חזק.
מעבר לביבי, דרך הפעולה של הקואליציה הנוכחית כבר באה לידי ביטוי בשורה של מעשי חקיקה והחלטות ממשלה. למשל, חוק סידור העבודה למקורב של ראש ש"ס, שנועד לשלוט בעיר טבריה. שלא לדבר על דחיית בחירת הרבנים הראשיים בחוק, כדי שדרעי יוכל להבטיח עבודה מכניסה ויוקרתית לאחיו ולחבר הטוב שלו.
לשחיתות הזו, הממלכתית, המעוגנת בחקיקה, נוספת דרך התנהלות של אנשי ליכוד מסוימים. כמו השר דודי אמסלם, שהופקד על ידי ראש הממשלה בכוונה על בור השומן של מינויי החברות הממשלתיות. כמו שרת התחבורה מירי רגב, שמבצעת מעקפים אקרובטיים כדי למנות מקורבים ללא כשירות, תקינות והיגיון. כמו ההדחה הטרייה ברשות הדואר, שנועדה לסדר ג'ובים למקורבים.
מדובר בתחושת ביזה של קופת המדינה והתפקידים הממלכתיים, שלא לדבר על ביזת התקציבים החרדית, שאין לה גבול ושובע. השחיתות הזו אמנם החלה בימי רבין, שולמית אלוני ופרס, אבל היא הגיעה עכשיו לממדים מפלצתיים, כשהעוצמה החרדית מאיימת על אורח החיים של שאר הציבור בארץ. אמנם, ראשי המחאה מסיתים, מנפחים ומוציאים דיבה גם בעניין הזה, אבל בקצה מנהרת השקר מצוי גרעין של אמת. ראו את כוונת ש"ס להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים בענייני מזונות וילדים, תוך סירוס בתי המשפט לענייני משפחה.
אפילו כשהקואליציה חותרת למטרות מוצדקות, כמו חיזוק הזיקה למורשת וללאום, היא פועלת באופן מעוות ועקום. כספים אדירים מוקדשים בתקציב לאינסוף חיזוקים יהודיים, למשל במשרד של השר פרוש. אבל הכל מנותב לצורכי פריבילגיות לחרדים ואינסוף משרות לרבנים. וכמובן, חיזוק הקו החרדי־חרד"לי, במקום חיבור לקוטב היהודי של המדינה, בנועם ובקירוב.
ובד בבד, מקוממות השפה ומנטליות הביבים של מרכיבים מסוימים בקואליציה. השבוע הצטרף פעיל הליכוד המרכזי איציק זרקא לטרמינולוגיה הנאצית. הוא אמנם זכה לשפע גינויים מבכירי הליכוד, אבל נא לא להתבלבל: זרקא, שהוא ביב מהלך, מהווה נדבך מרכזי בקומנדו המיוחד של ביבי. ודווקא בגלל שהוא כזה הוא טופח וקורב על ידי ראש הליכוד, כדי שיעשה עבודה מלוכלכת בשירותו. תופעת זרקא היא אולי קיצונית אבל לא ייחודית, היא מצויה גם אצל עוד חברים נכבדים בקואליציה, בייחוד בליכוד. אנשים שנמצאים בחיים הציבוריים שלנו רק בגלל חוסר המעצורים שלהם בשירות המנהיג.
לכן, כל מי שנקי כפיים, משני צידי העימות הנוכחי, צריך לשים את האצבע על המחלוקות האמיתיות, לא המומצאות בכוונה על ידי מנהיגים מניפולטיביים. בין המוחים כדאי לפתוח את הראש ולהבין שרפורמה משפטית הגונה, הכרחית עבור הדמוקרטיה הישראלית. במקביל, בקואליציה ותומכיה חשוב להקשיב לזעקה המוצדקת של מי שנאבקים נגד השחיתות והשרירות.
תקדים הרסני
כשהייתי בקורס קצינים התבצע גירוש והריסת ימית. כששירתי במילואים כסא"ל בחטיבת צנחנים, השתוללו הסכמי אוסלו. אני מודה, סביב עקירת ימית שאלתי את עצמי מה אעשה אם אקבל פקודה לקחת חלק בגירוש והחלטתי, ביני לביני, שאעשה הכל כדי לחמוק: אבקש לשמור על המאהל, לשטוף כלים במטבח, ורק אם יחייבו אותי בכוונה, במפגיע, אודיע שמצפונית אני לא יכול, ואשלם את המחיר. בשירות המילואים הפעיל שלי, בתקופת הפגנות אוסלו, ידעתי שממשלת רבין הורסת את המדינה, בטיפשות, באופן אנטי־דמוקרטי, ולמרות זאת לא העליתי על דעתי להכריז שאני מסרב להתייצב למילואים.
האנשים הטובים שמוסתים להצמיד אקדח לרקת הציבור, שוללים את הלגיטימציה הכללית של הקואליציה והבחירה הדמוקרטית, ולכן מרסקים את כולנו. הם דומים למי שמאיים לפוצץ רימון יד בחדר המשותף, כדי להכריח לקבל את דעתם. זהו לא מרי אזרחי בלתי אלים, זה לא סירוב פקודה לגיטימי, זו סחיטה באיומים, באופן אנטי־דמוקרטי שמסכן את כולנו. מילא לו מדובר היה במאבק ממוקד נגד חוסר השוויון שטמון בהשתמטות החברה החרדית, אבל על הפרק עכשיו ויכוח לגיטימי על סוגיה משפטית מופשטת, שרוב המאיימים לא באמת מבינים את משמעותה.
אכן, בכללי המשחק של הדמוקרטיה מותר להפר פקודה קונקרטית מסיבות מצפוניות ולשלם את המחיר, לעמוד לדין ולהיענש. אבל מי שמאיים לפגוע בכשירות המבצעית של חיל האוויר, המודיעין או הקומנדו שלנו, משמיט את הקרקע מתחת למשחק כולו. שהרי כוונת מהלך הסרבנות ברורה, הוגיו מאמינים שהקואליציה תמצמץ ראשונה ותיכנע לדרישות של ראשי המחאה. אבל דווקא כיוון שתפקיד הטייסים ודומיהם חשוב כל כך לכולנו, אסור להיכנע למאיימים ולמסרבים. דווקא כניעה תפתח פתח לריסוק החברה, תשמש תקדים הרסני לוויכוחים המרים שעוד צפויים לנו בעתיד. יש בהחלט מקום להשפיע על החקיקה ולמנוע שחיתות, אבל לא זו הדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו