זוכרים את חוק החמץ? זה שלכאורה הפיל את ממשלת השינוי הראשונה? השר לשעבר לאיכות הסביבה (הורוביץ) הלך לבג"ץ, והשרה לאיכות הסביבה דהיום (סילמן) שרפה את החמץ עם המועדון כדי לחוקק על מלא נגד קמח ריק (אגב, מי שאישר את חזרתה לכנסת עם הליכוד היה דווקא השופט יצחק עמית).

שנה וחצי אחר כך המתח הדתי בישראל הגיע לשיא כשעיריית תל אביב החליטה שפחות מתאים לה תפילות המוניות ברחבי העיר. כל קולות השופר הצפים שיצא להם החשק מלאכול מצות בגלל החוק הכפייתי שהדהדה סילמן, פתאום נתמלאו חשק להתפלל עטופים בטלית ברחובה של עיר.

ככה זה, פרינציפ. במערכת "ישראל היום" התקבלו עשרות טורי דעה של אנשים שמסבירים איך אף שהם בקושי זוכרים מה פרשת הבר מצווה שלהם, ולמה הם לא צמו ביום כיפור מאז אותו אירוע נעורים מכונן - השנה הם מתכוונים גם לצום, גם לחבוש כיפה וגם לצאת לשמוע תקיעת שופר בכיכר דיזנגוף, בהפרדה, איפה שרק יבחרו ישראל זעירא וכל ישיבה או גרעין תורני אחר לפרוק את המחיצה שלהם, רצוי עם כמה שיותר ספרי תורה.

המתח הגיע לשיאו לקראת ההקפות השניות של שמחת תורה, שלא התקיימו מעולם. כולם זוכרים את שמחת תורה הזה, את מה שנאלצנו להקיף באותו חג, את השנאה שהומסה בתהומות של צער ובהרים של עזרה הדדית.

נהגים חרדים באמבולנסים של חברה קדישא, מתנחלים מהר חברון, קיבוצניקים של השומר הצעיר, פרחי סיירת מטכ"ל שצמחו בגרעינים תורניים, ועוד צירופים מכל הסוגים.

מצביעים בשלט

בעגה הישראלית "דיבור של 6 באוקטובר" הוא דיבור מפלג. שחור. מקום שונא ולא מודע לעצמו, שמתרכז בשיח מקומי ולא קולט לאיזה אסון גלובלי אפשר להגיע דרכו.

"יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, בורא האדם בצלמו ומפיח בו רוח ונשמה, אשר פדית נפשם משביה, בצאתם מאפלת השבי אל משפחתם ועמם המצפים להם.

"שישתכח מליבם כל פחד ואימה מחמת השבי ויזכו לחסות בצל אהבתך ואהבתנו אותם כל ימי חייהם. כי שומע תפילות אתה ומאזין תחינתנו. אב רחמן ידיד נפשנו, ברוך שומע תפילה".

דני קושמרו פתח שידור חי מכיכר החטופים בתפילה מיוחדת לשובן של התצפיתניות חמישה ימים לפני שאגם ברגר כתבה על הלוח המחיק "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי", ולפני שההבדלה בבילינסון הפכה ויראלית

נריה רפאל כנפו חיבר את התפילה הזאת, ודני קושמרו פתח כך שידור חי מכיכר החטופים לכבוד שובן של התצפיתניות החטופות.

חמישה ימים אחר כך, במסוק, אגם ברגר כתבה על הלוח המחיק המפורסם "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי" (יש מצב שלוח מחיק וטוש הפכו להיות סמלים שמזוהים עם חזרת החטופים. זר לא יבין).

במוצאי השבת העוקבת בביה"ח בילינסון נערכה הבדלה משפחתית. סבא של אלי־ה כהן בירך "ברוך מחיה המתים" ואז הדליק נר ארוך.

יחד עם משפחות ונקרט ושם טוב שנמצאות באותו בית חולים, פתח: "אנא אדוני הושיעה נא. הצליח ממשלתנו, הצליח חיילינו, הצליח חטופינו, שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". וכל המשפחות עם ילדיהן החטופים והחברים והצוות מתחבקים ובוכים ועונים אמן.

לע"מ צילמו את הסרטון, ובמהדורות הפרה־פריים והפריים והלייט נייט וברשתות החברתיות הפיצו אותו כאילו מדובר במגה־סלבס שאומרים את הדבר הכי חם בהוליווד; כאילו זו פליטת הפה התורנית של אילון מאסק.

להבדלה הזאת היה רייטינג שופע, והנר חימם את הלב של מי שצפה. מסיבת העיתונאים שנערכה אחרי יומיים, נפתחה במשפט קורע לב של שלי שם טוב - אמא של עומר - על הכאב והאבל בגלל הרצח של הביבסים, ואז ברכת שהחיינו והודיה לאלוקים על השבים. 

מצביעים ברגליים

מי שעוקב אחר השיח הדתי בתקשורת, יתקשה לזהות דרכו את החברה הישראלית, שלפני שנתיים־עד־עשר מילים כמו "הדתה" ו"הקצנה" פרחו בה.

המשפחה הישראלית אוהבת מסורת, ולא אוהבת שמכריחים אותה. היא רוצה הנהגה שתכריע ולא תשאיר ואקום, כי ואקום גורר בלבול, ריב ומדון.

היא רוצה הנהגה שתקבל אחריות ותחזיר את החטופים מייד, אבל שתקבל אחריות ותיתן לתהליכים לקרות במערכת המשפט ובתקשורת, עם יד מכוונת, לא עם אצבע על ההדק. החברה הישראלית היא משפחה.

השרשרת האנושית ששילבה ידיים מאילת ועד קריית שמונה, מקבלת את הדין בבלונים כתומים, בדמעות סמיכות ובלבבות קרועים - הזכירה את השרשרת האנושית שניסתה להתנגד לדין ב־2005, ערב תוכנית ההתנתקות מעזה.

ממשלת ישראל דאז רצתה להתנתק מעזה, אבל הסאבטקסט היה רצון עמוק להתנתק גם מהמתנחלים. במשפחה אי אפשר להתנתק מאף אחד. וגם לא כדאי.

המשפחה הישראלית אוהבת מסורת, ולא שמכריחים אותה. היא רוצה הנהגה שתכריע ולא תשאיר ואקום, שגורר בלבול, ריב ומדון. יש סוגיות שדורשות פתרון דחוף, ויש תהליכים שצריכים לקרות באופן טבעי. אסור להחליף ביניהם

האומה הישראלית היא משפחה. רקמה אנושית אחת חיה זו לא קלישאה, זו מציאות. כשמכריחים אותנו לאהוב זה לא בא לנו טוב, וכשמכריחים אותנו לשנוא - על אחת כמה וכמה. אנחנו צריכים להיות גאים בעצמנו שעם למוד צער ולמוד שנאות ולשון הרע, לא מסתפק בלייק ולא בפרק תהילים, כמו שמשפחה לא מסתפקת בקבוצת ווטסאפ כדי לקיים קשר אמיתי. מדברים, מתחבקים, הופכים עולמות.

המשפחה הישראלית מצביעה ברגליים. המהפכה החיובית מתחילה מלמטה. יום משפחה שמח.