חקירה במקום מריחה: ממה נתניהו וחבר החמקנים שלצידו מפחדים

הנה לפניכם הצעה להרכב ועדת החקירה הממלכתית שצריכה לקום: השופט סולברג, האלוף (מיל') דורון אלמוג, השר לשעבר יובל שטייניץ, חברת הכנסת לשעבר עינת וילף, פרופ' יובל אלבשן, האלוף (מיל') יורם יאיר (יה-יה), שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן. רוצים לדייק? להציע משהו אחר? קדימה. יומיים עבודה - ואישור בכנסת.

הסיבה היחידה שזה לא קורה היא שנתניהו וחבר החמקנים שלצידו מפחדים שיעלה כי הם אחראים. כאילו למישהו במדינת ישראל לא ברור שכל המערכות כשלו. מהאחראי העליון ראש הממשלה וממשלתו, ועד למערכות הביטחוניות בכל דרגי הפיקוד.

תחקירי צה"ל והשב"כ מתפרסמים. הם מלמדים על גודל המחדל האדיר. צה"ל והשב"כ כשלו בכל נקודת מבחן אפשרית. הם אומרים זאת בעצמם. לעם ישראל היה מזל גדול או נס אלוהי שחיזבאללה ואיראן לא הצטרפו ללחימה באותו רגע. מי שבלם את המתקפה האדירה הם אזרחים ומילואימניקים. איפה שהם לא היו נוצר כאוס מוחלט. שעות ארוכות בלי תגובה, בלי התעשתות, בלי מדינה ובלי מנהיגיה שירדו לבונקרים עד יעבור זעם. לעולם לא אסלח על רגעי הפחדנות של כל שרי הממשלה הזאת ב־7 באוקטובר. ההיעלמות המוחלטת, ללא ציוץ, ללא קול.

אני למוד ניסיון. הייתי במערכת הפוליטית, ובכל זאת, כאזרח וכמילואימניק שיצא להילחם, כל כך חיכיתי לנאום לאומה. שמישהו יגיד "אני אחראי, אני זה שאתן את הדין אחרי, ועכשיו אני זה שאומר לכם צאו להילחם באויב". זה מה שצריך לעשות כדי להציל את מדינת ישראל. זה לא היה אז - וגם עכשיו, שנה וחצי אחרי, עדיין אין תשובות.

לא סביר שגוף חוקר את עצמו. לא הצבא ולא השב"כ. זה קורה רק בגלל שהממשלה בורחת מאחריות. מפרפרים בניוטרל סביב המילה "ממלכתית" כאילו זו תעודת כשרות לא לבדוק את עצמנו.

אנחנו במלחמה, קיבינימט, יש פה המון משפחות שאיבדו את בניהן. יש לי עדיין חברים בלי ידיים ורגליים. 13,000 פצועים. מה אתם עושים?

אני לא מאמין להם. לא בהתפתלות שלהם סביב המילה ממלכתית, לא בזה שהם לא יודעים להגיע להרכב סביר. לא מאמין. הם פשוט אנשים חסרי יכולות ורצון לפתור בעיות, לתקן.

שבו ליממה. אני מוכן בכל רגע לעשות זאת עם כל אחד. תתווכחו. תייצרו הרכב סביר של ועדת חקירה - וצאו לדרך. יש שופטים, יש אלופים במיל' מתאימים, יש אנשי ציבור. מה שאין זו מנהיגות.

את מי מעניינת היועמ"שית?

ב־7 באוקטובר בשעה 9 בבוקר לא היה אזרח ישראלי אחד שחשב שרפורמה משפטית היא הנושא הכי קריטי למדינת ישראל. זה היה טמטום שנמשך שנה ארוכה. ניסיון חובבני להכניס אצבע בעין לשמאלנים במקום לבצע רפורמה משפטית מתבקשת לאיזון.

וממול, משמאל, יללות על קץ הדמוקרטיה, שלא היו נכונות. מי שקרא לפשרה, כמוני למשל, נתפס כלא מבין עניין. עד השעה שחמאס איפס אותנו.

סוף הסיפור הוא כלום בתחום המשפטי ומלחמה שלא הסתיימה והפכה את ישראל.

מה עכשיו? איך פיטורי היועמ"שית יעזרו לממשלה לגדל אומץ ולקבל החלטות על עזה? איך זה יעזור להגדיל את הצבא? איך זה יעזור לא לשחוק את המילואים או להחזיר את החטופים?

להערכתי, כמו כל משימה גדולה של לוין, זה מתחיל בהודעה/הכרזה ויסתיים בכלום. בדרך נריב אחד עם השני, נחליש את עצמנו. תפקיד היועמ"שית לא יפותח כפי שנדרש. וכל זה בזמן מלחמה כשאנחנו צריכים ערבות הדדית. ממשלה שלא רוצה לנצח.

בורחים מהחלטות

עוד פעם מורחים את הציבור. שתי אפשרויות היו: להמשיך את התהליך עם חמאס ולהחזיר את החטופים (ואחרי זה, כשהם מפסיקים לשחרר, להיכנס בהם בכל הכוח), או להפעיל לחץ צבאי אגרסיבי.

ממשלת ישראל לא עושה את זה ולא את זה. בלתי נתפס בעיניי שיש אנשים שלנו אצל חמאס ואנחנו לא במו"מ ולא עצרנו חשמל ומים לעזה. שלא יצרנו אזורים הומניטריים סגורים.

מי עכשיו אשם בחידלון הזה?

כן, אני קיצוני

400 אלף צווי מילואים. הכנות לתמרון קרקעי נוסף. בזמן שעל פי התכנון (רגע לפני השינויים) כל חייל מילואים יחויב בכ־70 יום בשנת 2025. מי שחושב שלצד ההחלטה הזאת אפשר להעביר עוד מיליארד שקל לישיבות שמעודדות השתמטות - לא מחובר לעם ישראל.

זו לא מערכה פוליטית על הפלת הממשלה - זו מערכה על עתידה של מדינת ישראל. אם לא נדע להגדיל את הצבא בעוד עשרות אלפי חיילים, אם לא נצליח לייצר תחושת שוויון אצל אימהות שלא ישנות בלילה מפחד, אנחנו לא ננצח.

אין יותר ברור ופשוט מזה. אני מוותר על ההסבר הדתי של מלחמת מצווה או ערבות הדדית. על ההוגנות הנדרשת והשכל הישר. צריך אותם איתנו. חיילים חרדים עם כל התנאים הנדרשים, ושירות לאומי למי שלא מתגייס בחברה החרדית והערבית.

כדי שזה יקרה, אי אפשר להעביר כסף לישיבות חרדיות, לעשות קומבינות. סמוטריץ' כשר אוצר במו ידיו מפריע לנו להילחם. לא משנה מה הוא אומר ומצהיר, מעשיו פוגעים במדינת ישראל. הוא מעודד השתמטות. לאנשי המילואים יש משימה לאומית להילחם בחזית ולסכן את עצמם, וכשהם לא במדים - להיאבק על אזרחי. למה הם? כי אין מספיק מנהיגים.

היעד הוא שכל אזרח ישראלי - ערבי, חרדי, דתי או חילוני - יעשה משהו בגיל 18, צבא או שירות לאומי. מי שיבחר להשתמט משירות - לא יקבל סבסוד, הטבות וגם את הזכות לבחור ולהיבחר.

השבוע אמר לי מישהו חרדי מהמערכת הפוליטית שהפכתי לקיצוני במקום לחפש פשרות. הוא צודק - אני קיצוני בכך שאסור למרוח שוב "הכלה של חמאס", "צבא קטן וחכם", "הפוליטיקה זה רק משחק". וכן אסור למרוח שוב פשרה ועוד פשרה שלא מובילה לכלום בזמן שיש צורך פוליטי.

אנחנו במלחמה, ואם הממשלה לא רוצה לנצח - מתעלמים ממנה ועושים מה שצריך. 

פינה טובה

בבוקר 7 באוקטובר רס"ן מוטי שמיר הבין מהר מאוד שמתחוללת מלחמה בדרום, יצא מבלי שנקרא כשהוא חמוש באקדחו האישי.

לאחר לחימה עיקשת הוא נפל בקרב בקיבוץ רעים תוך הגנה על תושביו. מוטי השאיר את אשתו רויטל ואת לביא כשהם המומים מהאובדן הגדול. ארבעה חודשים לאחר נפילתו נולדה בתו אורי.

מוטי, שהיה איש משפחה, שם את משפחתו בראש סדר העדיפויות יחד עם השירות הצבאי למען עם ישראל.

חבריו וחייליו של מוטי יצאו בקמפיין גיוס להעניק לרויטל, לביא ואורי ביטחון כלכלי. מוטי חי חיים של נתינה לכלל גם ברגעיו האחרונים. הוא היה שם בשבילנו - עכשיו אנחנו פה בשבילם. לתרומות חפשו בגוגל: דואגים למשפחה של מוטי.