דבר אלינו, בנט. אבל מה בעצם הוא אומר?

הסקרים כל כך מחמיאים בזמן האחרון לנפתלי בנט, שגם חובביו ואוהדיו מתחילים לשאול: מה בעצם הוא אומר? לפני חודש בדיוק אראל סג"ל היה הראשון שזיהה את שתיקתו הסלקטיבית של בנט. הוא מצייץ, הוא מתראיין, הוא מסביר את ישראל בחו"ל - אבל הוא נשאר כל הזמן בגדר "משוואה בנאלם אחד" ("ישראל השבוע", 29.1).

מאז חלפו הרבה חדשות, הרבה דילמות, הרבה ויכוחים - וראש הממשלה לשעבר נותר בעמימותו. לגבי עסקת החטופים. לגבי עידוד הגירה מעזה. לגבי היום שאחרי, היום שלפני, והיום של היום. הנושאים הכי דחופים, אלה שקורעים את המצפון הלאומי, שמקטבים את דעת הקהל, שמחייבים החלטות חותכות, קשות מנשוא; הכרעות גורליות וטרגיות.

קל לבקר את הממשלה. עוד יותר קל לשאת דרשות מתקתקות על אחדות ושיח מכבד. קשה, קשה מאוד, לומר היום משהו קונקרטי, נוקב, החלטי - בידיעה שתחטוף. זה יבוא לך מצד ימין או שמאל, מהאגף הביביסטי או מהאגף הרל"ביסטי. עד לרגע זה, לפחות, בנט מעדיף למלא את החלל באמרות בניחוח בני גנץ של פעם: להיות נגד מה שרע, ובעד מה שטוב. הו, ממלכתיות חמימה.

פוליטיקה זה פויה

האלם הבנטי מקומם רבים. "השתיקה של בנט היא אנטי־מנהיגות", קובע רביב דרוקר ב"הארץ". "מצופה ממנו להתייצב מול הציבור ולהביע דעות", תובע אפרים גנור ב"מעריב". "חייבים לגרום לבנט להתחיל לדבר", קורא ד"ר ניסים כץ ב"ישראל היום".

עד לרגע זה, לפחות, בנט מעדיף למלא את החלל באמרות בניחוח בני גנץ של פעם: להיות נגד מה שרע, ובעד מה שטוב. הו, ממלכתיות חמימה.

אפשר להבין את הדרישה הזו, בעיקר כשמדובר במי שכיהן כראש ממשלה, וכמי שעד היום תופס את עצמו כאיש הימין האידיאולוגי. בוודאי עכשיו, כשמתבקשות הכרעות שמבוססות על השקפת עולם מובחנת - ולא על שיקולים טכניים ו"המלצות גורמי המקצוע". אי־נקיטת עמדה בימים אלה היא השתמטות מחובה אזרחית עבור כל מי שנמצא במוקד קבלת החלטות או לוטש לשם עיניים.

זה נכון לגבי הרבה דמויות בנוף הפוליטי שלנו. אבל זה לא רלוונטי למקרה הספציפי של נפתלי בנט. כי בנט, למזלו ולצערו כאחד, בנה מודל מנהיגות חדשני, חלוצי, הייטקיסטי ומקורי, שבו, לראשונה בהיסטוריה של הדמוקרטיות המתקדמות, אין הרבה חשיבות לעמדתו האישית של המנהיג, ואין בהכרח משקל למטען האידיאולוגי שהוא מביא איתו.

בראש ובראשונה כי בנט הוכיח שאין ערך להצהרותיו הפוליטיות הדרמטיות. תשאלו את כל מי שהאמין לו כשהתארח באולפן ערוץ 20 - ערוץ 14 דאז, בלב מדורת השבט הטלוויזיונית של הימין העמוק, והתחייב, בחתימת יד, שהוא לעולם לא יגשים את חלום הבלהות של הבייס ולא יהפוך את לפיד לראש ממשלה - ואז עשה בדיוק את זה. וכשפרצו מהומות "שומר החומות", פיזרה סביבתו גלולות הרגעה בצורת "ממשלת השינוי ירדה מהפרק", רק כדי שדקה וחצי אחר כך - היא תוקם.

אבל יש רובד עמוק יותר. ממשלת השינוי של בנט־לפיד הבטיחה מודל חדשני של אחדות ו"ריפוי". ימין ושמאל, חילונים ודתיים (אבל לא חרדים), יהודים וערבים. היא התגאתה בנכונות לעשות פשרות כדי לפעול יחד לטובת הכלל. או במילותיו של בנט, "כ־70 אחוזים מהישראלים מסכימים ב־70 אחוזים מהנושאים. הממשלה שלי התמקדה בביצוע 70 אחוזים". על מה מסכימים? על תשתיות, על חינוך, על בריאות, הסביר בנט. על מה לא מסכימים? על הסכסוך הישראלי־ערבי, על יחסי דת ומדינה, ועל מבנה המשטר.

אבל מה לעשות ש־30 האחוזים הנותרים הם הגורליים ביותר לקיומנו? "נטרלנו את הנושאים הרגישים ביותר מבחינה פוליטית", כתב בנט ב"ניו־יורק טיימס", "כך שהשרים מהימין ומהשמאל ראו אלה באלה אנשים הגונים הפועלים לטובת ישראל - ולא יריבים כפי שקראנו זה לזה".  

שלח לי שקט בקופסה

מה שנשמע על פניו כמודל נפלא ליישוב סכסוכים בבית משותף, קרס במבחן המציאות לא רק בגלל האופוזיציה התקיפה שהוביל הליכוד. הוא נכשל כי בסיס ההפעלה שלו היה לעשות דה־פוליטיזציה לפוליטיקה הישראלית. זו היתה ממשלת טכנוקרטים שהאגף הימני שלה החליט, במודע, להתנשל מזהותו הרעיונית. האם בנט של מועצת יש"ע היה ראש ממשלה? האם גדעון סער של "נוער התחיה" היה שר המשפטים? האם ליברמן של "בלי נאמנות אין אזרחות" היה שר האוצר? התשובה היא - לא. לא היה הרבה קשר בין המטען האידיאולוגי שהם הביאו לביצועי הממשלה שהקימו; ממשלה ששירת הברבור שלה היתה פארסה מדינית כושלת בצורת "הסכם" גבול ימי עם חיזבאללה.

ואולי עצוב מכך: "נטרול הנושאים הרגישים" פירושו לנטרל את רוח הדמוקרטיה. בנט ולפיד עסקו בסימון המחלוקת, המיקוח, המאבק העקרוני בין תנועות כתופעה פסולה ומגונה, כמקור לאי־יציבות, לאי־סדר, לחוסר נחת. תחת זאת, הקואליציה של בנט הבטיחה לאזרחי ישראל "שקט" ו"סדר". כמו שאמר יאיר לפיד לרז שכניק, "אנשים ילכו לעבוד, להתפרנס, לגדל את הילדים שלהם. הממשלה לא תגור להם בסלון ותעשה להם רעש". הנה חלוקת העבודה במשטר החדש: אתם שם למטה תהיו אזרחים שקטים ומאוחדים בחיים הקטנים שלכם, ואנחנו כאן למעלה נדון ונחליט בשקט. 

שום דבר לא יעצור את הנסיקה של בנט, אולי. אבל דבר אחד ברור: גם אם יחליט ברגע של אומץ לפתוח את הפה ולנקוט עמדה קונקרטית - זה חסר כל חשיבות. שהרי ממילא בחזון המנהיגותי שלו ראש ממשלה לא פועל כמנהיגה של תנועה אידיאולוגית, ובוודאי לא מנהל ממשלה לאורה של השקפת עולם מובחנת. תפקידו הוא "לנטרל את הנושאים הרגישים" עבורכם, כדי שיהיה לכם שקט בראש. וכשזו מערכת ההפעלה, האם זה באמת משנה מה דעתו ומתי הוא יגיד אותה?