אין ספק שמדינת ישראל, החברה הישראלית, הציבוריות הישראלית, צריכות ורוצות להוקיר אישים וגופים שתרומתם למאמץ המלחמתי היתה יוצאת דופן. לא חסרים כאלה, לצערנו ולשמחתנו. חלקם מדהימים ממש. ראוי שהאומה תוקיר את מי שגילו גבורה אזרחית וערבות הדדית. מי יכול להתנגד לדבר כזה, ולמה שנושא כזה בכלל יעלה לדיון, לא כל שכן לוויכוח?
אז הנה, זה קורה, והפעם באדיבות החלטתו של שר החינוך, יואב קיש, לבטל השנה את הענקת פרס ישראל בקטגוריות הקשורות למדע, למחקר ולתרבות, ולהעניק השנה פרסים ל־6 זוכים וזוכות בקטגוריה אחת: "תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית". ומי, כאמור, לא ירצה לשאת על כפיים את דמויות המופת שיעוטרו בכבוד?
כוונותיו של קיש טובות, אני בטוח בכך. הוא מכוון אל הקונצנזוס הרחב, המשותף, המחבק והלאומי מכולם. וכשנזכרים בסקנדלים שליוו כמה זכיות קודמות, כמו זו של פרופ' עודד גולדרייך ממכון ויצמן, מובן שדווקא השנה מומלץ להימנע מסערות מיותרות סביב אחד הטקסים הממלכתיים ביותר. לך תדע מי יפשפש בהיסטוריית ההתבטאויות של המועמדים, ואיזו אמירה פרובוקטיבית נגלה שם. זו שעת מלחמה, וסף הרגישות גבוה במיוחד. וכשהתותחים רועמים, עדיף שהטוקבקים ישתקו - ושהמוזות ייצאו לשנת שבתון.
אין תקומה בלי חוצפה
אבל המוזות לא יצאו לשנת שבתון. הן המשיכו להסעיר את המעבדות ואת מכוני המחקר, ובזכותן לא פסק ולא עצר המנוע החשוב ביותר של החברה בישראל: היצירה המדעית והתרבותית. ובמידה רבה, זו גם תמונת הניצחון האמיתית: העובדה שמחקרים ממשיכים להיערך, שפילוסופיה ממשיכה להיכתב, שיצירות ממשיכות להתהוות. והקריטריון להערכתם הוא לא "הקרבה", אלא "מצוינות" - וגם בזה אסור לזלזל בשעת מלחמה.
כי בסופו של דבר, מצוינות היא לא רק תוצר של חריצות, התמדה וכישרון. בתחומים כמו מדע ותרבות, מצוינות היא גם פועל יוצא של חשיבה חלוצית, של מקוריות, של שחייה נגד הזרם, של ביקורתיות ביחס לתפיסות היסוד, של חשיבה מחוץ לקופסה. אלה הערכים שבסופו של דבר מועלים על נס בהענקת פרס ישראל בתחומי החדשנות והיצירה, לצד ההערכה על ההישגים האינדיבידואליים של כל זוכה וזוכה.
ובאופן אירוני - אלה בדיוק אותן תכונות שהיו חסרות כל כך בדרך ל־7 באוקטובר. שוב למדנו בדרך הקשה כמה רעה היא ההיצמדות לקונספציות, הדבקות בעיקרי האמונה, טיפוח החשיבה הקבוצתית וביטול הקולות הביקורתיים. למדנו בדרך הכואבת ביותר מהו מחירה של מערכת חברתית שאינה מפקפקת במוסכמות שלה, שמקדמת רק את ההולכים בתלם, שמשכפלת את בכיריה, שמדירה את הכופרים באמיתות, שקוראים תיגר על מסורת, שמרחיבים את האופק.
דווקא השנה, במיוחד אחרי שבעה באוקטובר, צריך כל כך להוקיר את החושבים מחוץ לקופסה. את פורצי הדרך ומגלי היבשות, את האנשים שלחם חוקם, שעמל יומם, הוא לערער על הקונספציה, איש־איש בתחומו. זה המסר שדחוף להעביר ביום העצמאות הקרוב: שאין ולא תהיה לנו תקומה בלי האנשים שדחף אחד מניע אותם: לחשוב אחרת.
וזה לא משנה אם הם ימנים או שמאלנים, אם הם מתונים או קיצוניים בהשקפותיהם. לא תמיד ולא בהכרח יש זיקה בין תעוזה מחשבתית לנטייה פוליטית. וממילא, לא על תפיסותיהם האידיאולוגיות הם מקבלים את הפרס, אלא על תרומתם והישגיהם יוצאי הדופן בשדה הפעילות שלהם. אלה האנשים שסירבו לעשות עוד מאותו דבר ולא פחדו לטלטל את המערכת. כמה חסרו לנו כאלה במוקדי ההשפעה על המודיעין והכשירות לאורך המסלול שמוביל ל־7 באוקטובר. ואם הייתם שואלים אותי, אולי הייתי מייסד קטגוריה חדשה: פרס ישראל למי שחושב מחוץ לקופסה.
לא לדרג גבורות
ויש עוד היבט. פרס ישראל הוא ההוקרה הממלכתית הגבוהה ביותר שמעניקה מדינת ישראל ליקיריה. הציבור מוזמן להגיש מועמדים, ועדות בוחנות את תיקיהם, מוגדרים מדדים, קריטריונים, אומדנים - ומתוכם נבחרת העידית שבעידית, כלות וחתני פרס ישראל.
ועכשיו השאלה: למה להעמיד את הדבר הטהור הזה - הגבורה, ההקרבה, המסירות - על מסלול של התנגשות תחרותית. למה להכניס מתח בשדה שראוי להוקרה, אבל לא לדירוג של "ראויים", "ראויים יותר" ו"הכי ראויים". למה לתעדף, ועל בסיס איזה סולם, את מופעי הגבורה האזרחית? ובכלל, איך מכמתים, איך נותנים ציונים, ל"כוונה", "יכולת", "התגייסות" ו"נתינה"? אדם אחד יכול לצאת מגדרו כדי לתת מה שארגון עתיר משאבים יכול להעניק בלי להניד עפעף. לשניהם מגיעה תודה באותה מידה - אבל מי יזכה בפרס? מי שיש לו קשרים, משאבי יח"צ, כישורי מדיה, חברים במקומות הנכונים?
שלא לדבר על הסכנה הפוליטית: יגיש מי שיגיש את אחד מארגוני המחאה שהתגייסו אחרי 7 באוקטובר והקימו חמ"לים מרהיבים של התנדבות. למשל "אחים לנשק". יעברו או לא יעברו את מבחן הוועדה? ואם מועמדותם תידחה, האם אפשר לנקות את ההחלטה משיקולים פוליטיים? האם ניתן להבטיח ולו מראית עין של אובייקטיביות ביחס לכל הכרעה שתתקבל?
הוקרה לגבורה אזרחית צריכה להינתן שלא על בסיס תחרותי, בלי דירוגים ובלי תעדוף, ורצוי גם ללא מעורבות ממשלתית בוטה. כי הנה, דווקא רצונו הכן של השר קיש לנקות ולו לשנה אחת את פרס ישראל מתחרות ומפוליטיקה, ולייחד אותו לתחום האחד שסביבו כולנו מאוחדים - עלול להשיג את התוצאה ההפוכה, ולהכניס את הגבורה האזרחית הטהורה ביותר לתוך זירת מאבקי הכוחות והשסע הפוליטי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו