דווקא עכשיו: ממשלה רחבה

משפחת ביבס היא סמל. "ניכנע או נילחם?" שאל ירדן את שירי, והיא ענתה "נילחם". סמל כואב למחדל ולאכזריות האויב, להחלטה להילחם. רגש עמוק, לא תוכנית עבודה. מה שהיינו צריכים לראות השבוע זה את כנסת ישראל עומדת לצד הדרך בהלוויה עם דגלי ישראל. 38 ילדים נרצחו ב־7 באוקטובר. הימים הראשונים של המלחמה היו בלתי אפשריים להכלה, לפחות לי אישית. שנה וחצי אחרי, צריך סמלים כדי להזכיר מה קרה לנו: התקלות, המחדלים, היעלמות המדינה.

זו העת לבקש סליחה ולהרים את הראש, שנדע למה אנחנו נלחמים. הרוח בתקופה כזו משמעותית מאוד. את המעשה צריך להביא עם החלטות ותוצאות. בניגוד לטיעונים שנשמעים שוב ושוב, נקמה היא לא רק רגש, היא אמצעי להעברת מסר כשאין דיפלומטיה. מדינות נוקמות ברשות ובסמכות וקוראות לזה תגובה.

אלא שנקמה היא טקטיקה, ולא שינוי מציאות. כדי להניע מהלך אסטרטגי באזור צריך לטפל ברצינות בשלוש זירות: איראן, עזה ולבנון. במערכת הפוליטית הקיימת כיום, אין לכך שום סיכוי.

מה שרואים בכנסת ובממשלה זה נתק מוחלט, לא רק מההלוויות של החטופים והחיילים או מהחזית אלא גם מהבנת המשימות. התחושה הזאת חזקה מאוד בכל פעם שיוצאים מעזה או מלבנון, בכל פעם שמסתיים עוד סבב מילואים והחדשות נפתחות.

התרגלנו. בתחילת המלחמה העורף היה חזית. עוצמת הכאב הולידה כור היתוך שלא היה אפשר לעמוד מולו. לא חמאס הצליח לעמוד מול הנחישות של עם ישראל, וגם לא הציניות בשיח הציבורי.

זה נעלם מתישהו, אין לי מושג מתי. חיילים שנפלו הפכו בהתחלה לשגרה, המריבות הפכו למקור גאווה, והכנסת שבה להיות מקום חסר תועלת. בחזית אנשים מובילים, מקבלים אחריות, מסכנים את חייהם - ובכנסת ובממשלה קרקס.

לכן צריך את "הלוויית ביבס" הציבורית כדי לחזור ולהציג מצפן עם חלופות. לסמן כיוון. איך עושים את זה? מייצרים בועה פוליטית שמאפשרת לצבא לעבוד, במקום מערכת פוליטית שבורחת מאחריות ומתנגחת בצבא כל היום.

כדי שזה יקרה נדרשת ממשלה רחבה זמנית, שתכלול גיבוי של המחנה הממלכתי ויש עתיד. ועדת חקירה ממלכתית עם הסכמה רחבה על שם השופט שעומד בראשה, אלוף במילואים וחברים נוספים. צריך להסכים על הקפאת חוק ההשתמטות, ולצאת לדרך.

המשימות הן להביא כל חטוף וכל גופה שאפשר לקבל בשלב הזה מחמאס. מרגע שזה ייפסק, יש לצאת למערכה מלאה לפירוז רצועת עזה ולהשמדת חמאס. חזרה צבאית לרצועה - צפון, מרכז, דרום. עצירת הסיוע שמגיע כולו לחמאס. לקיחת שטח לחקלאות. העברת האוכלוסייה למתחמים מאובטחים, בעיקר בדרום הרצועה. באזורים האלה תזרים ישראל אוכל ומים. רק לשם. שאר האזורים - שטח השמדה.

השלב השני הוא שליטה על קו פרשת המים באזור ההר ותצפיות חיזבאללה בלבנון. ללא שליטה צבאית שם, יהיה קשה לבצע את שלב הטיפול באיראן ללא סיכון גבוה.

שלב שלישי - מתקפה על מתקני הגרעין האיראניים וחלק מהתעשיות הצבאיות. ללא הסלמה והשמדת יכולות איראניות יתחיל מרוץ לשיקום קבלני המשנה כמו חמאס וחיזבאללה. זה צעד קשה ומורכב, אבל אי אפשר שוב לקבל את הקונספציה המוכרת של "אי אפשר". הדחיינות של נתניהו.

כל זה בהנחה שיש גיבוי אמריקני. כדי להניע מהלכים כאלה נדרש שקט, וזה אומר להוריד את כל הטלי גוטליבים, אמסלם וקרעי למרתף. הנזק שהם עושים לרוח העם הוא בלתי נתפס. זה עכשיו, או שזה לא יקרה בשנים הקרובות. הכרעה או פספוס היסטורי. אחרי זה בחירות ושילכו הביתה.

הכדור בידיים שלנו

בכנס איפא"ק השבוע מדינת ישראל הוצגה כפי שאנחנו רוצים לראות אותה. היהודים שם אנשים אמיצים, נחושים, אוהבי המדינה. הגעתי לדבר שם על אנשי המילואים. התחושה היתה שהם חיים שם ומרגישים פה. הכרת תודה וחיבור עמוק שמביאים אותם לפעול עם זמנם וכספם למען ישראל.

המלחמה בעיניי היא תזכורת לחזור לבסיס הציוני: התיישבות, הגנה על המולדת וקליטת עלייה. לקרוא להם לעלות לארץ, גם למי שחייו שם מבוססים היטב. ישראל היא הבית של העם היהודי.

מאז פרצה המלחמה, מה שקורה בוושינגטון קובע את יכולת הלחימה פה. את שחרור החטופים, הכרעת חמאס.

השדולה היהודית־אמריקנית הפכה למשמעותית מאוד בהשפעה על בתי הנבחרים. הכל על השולחן. בבחירות האחרונות מועמד שבעד ישראל קיבל תמיכה כספית אדירה מאיפא"ק. התוצאה היא שעכשיו יש ממשל בוושינגטון שמייצר הזדמנות אסטרטגית: מהחזרת החטופים ועד הכרעה צבאית, ועיצוב המזרח התיכון מחדש.

הזדמנות היא פוטנציאל - לא תוצאה. קל לפספס אותה. הנה ההסבר: הכרעה צבאית מבוססת על אמצעי לחימה, משאבים אנושיים והחלטה של מנהיגים.

מאז הפך טראמפ לנשיא שוחררו משלוחי הנשק, בעיקר הפצצות המשמעותיות וציוד הלחימה הטקטי. שני החלקים האחרים - המשאבים האנושיים וההחלטה - עלינו. על ממשלת ישראל, ליתר דיוק. האמריקנים לא ימלאו את השורות החסרות בצבא, את מקומם של 13 אלף הפצועים ומאות ההרוגים, הם לא יחליפו גדודי מילואים שחוקים.

מי שצריך לעשות את העבודה הוא מדינת ישראל. להגדיל את הצבא ולהביא עוד אנשים, לייצר מנגנון שמנתב את החברה החרדית להתגייס. כל צעיר ישראלי שלא יתגייס, לא יקבל כלום. כולל הזכות לבחור לכנסת. ערבי, חילוני או חרדי. כל עוד המדינה מממנת מוסדות חרדיים, לא יהיו מספיק חיילים.

האמריקנים לא ימלאו את השורות החסרות בצבא, את מקומם של 13 אלף הפצועים ומאות ההרוגים, הם לא יחליפו גדודי מילואים שחוקים.

ולבסוף, ההחלטה מה לעשות ואם לממש את היכולות הצבאיות היא גם של ממשלת ישראל. את זה שום שדולה אמריקנית לא יכולה לעשות במקומה.

פינה טובה

מאז התחילה המלחמה ספגה העדה הדרוזית נופלים רבים. הבכיר שבהם הוא אל"מ אחסן דקסה, מח"ט 401, שנהרג בקרבות בעזה. אני מתחיל את הפינה הזאת בכאב כי נהוג לדבר על "ברית הדמים" ופחות מדי על "ברית החיים".

בבית ג'ן, כפר דרוזי המונה כ־13 אלף תושבים למרגלות הר מירון, אין מספיק תשתיות. אל"ם (מיל') נזיה דבור, שעומד בראש המועצה, החליט שכמו במקרים אחרים, אם המדינה לא מקבלת אחריות, אחרים יקבלו. הוא בירר איך משיגים תקציב מהר, והגיע למסקנה שצריך מענה מהיר יותר ממדינת ישראל.

כך נולד פרויקט גיוס ההמונים של בית ג'ן כדי לבנות מגרש כדורגל ראשון ביישוב לצד מרכז תרבות ע"ש מדחת יוסף ז"ל, תשתיות חדשות ומרכז חינוך מדעי.

מי שפנה אלי וביקש שאעזור הוא לוחם אמיץ בן המקום, שכולנו חייבים לו הרבה בשנים האחרונות. הוא רק דוגמה למה שגדל בבית ג'ן. אז בשם השותפות, החיים המשותפים וההערכה האדירה לתרומת העדה הדרוזית, חפשו ברשת: "בונים יחד בית ג'ן חזקה".