לפני קצת יותר משבוע נשא יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד נאום בפני החבר'ה שלו מהתנועה לאיכות השלטון. היה זה נאום נחרץ, שבו הצהיר כי האופוזיציה לא תאפשר התנהלות תקינה בוועדות וקרא למחאות בכל רחוב. הקהל התרגש, צחק, מחא כפיים. "לא נמסור להם את המדינה", אמר לפיד בפאתוס, "היא הופקדה בידינו". אפשר לשאול מי בדיוק הפקיד את המדינה בידיים של לפיד ושל התנועה לאיכות השלטון? בטח שלא רוב הציבור בישראל.
לפיד הספיק הרבה באותו כנס. כשהתייחס לשר לשיתוף פעולה אזורי דוד אמסלם, שאל את החבר'ה שלו אם אפשר לסמוך על החבר׳ה של אמסלם עם המכרזים הגדולים במשק. וכשדיבר על שר התקשורת שלמה קרעי, הוא קרץ לחבר'ה שלו בטון הכי זחוח: "הוא יידע איך עושים דרמה? הוא יידע איך עושים קומדיה או סרט דוקומנטרי? ברור שלא".
בנאום של לפיד היו כמה אמיתות. אחת מהן היתה החרדה האיומה שלו מפני מזרחים שלא כפופים לו. הרעים בסיפור שלו, שהוא גם הסיפור של ההגמוניה הישנה - הם דרעי, אמסלם, ביתן וכעת גם קרעי. הטובים הם היועמ"שית של משרד ראש הממשלה שלומית ברנע פרגו, אסי מסינג, יועמ"ש במשרד האוצר, וכמובן, היועמ"שית גלי בהרב־מיארה. כמו בכל סיפור ילדים אפל - הרעים כהים והטובים בהירים.
השבר הסורי
כתבת חדשות 12 יולן כהן הפכה לכוכבת התורנית של עולם התקשורת השבוע. היא הזיזה את עדי זריפי, הגיבורה של השבוע שעבר. אחרי שהתעמתה עם רה"מ נתניהו במסיבת עיתונאים, קפצה כהן באופן מטאורי מהשורות האחרונות של קשת 12 לכותרת הראשית. המסירות שלה הוכרה על ידי יונית לוי, האומץ שלה הועלה על נס ואבי בניהו אפילו הזכיר שהיא "ממוצא סורי טהור".
כולם נזעקו לדבר על שבירה של תקרת זכוכית ועל משפחה מזרחית שעברה דיכוי. גם אלה שבהזדמנויות אחרות הזהירו מפני הפילוג שבעיסוק בנושא או אלה המאשימים את נציגי הציבור בקואליציה הנוכחית בשימוש ציני בסיפור של מזרחים. כי כשמתגזענים על השרה מאי גולן זאת לא גזענות, זה רק נראה כמו גזענות.
עובדה מחקרית חשובה לענייננו היא שמזרחים שמטפסים במעלה המעמדות הסוציו־אקונומיים, לרוב נאלצים להשיל מעליהם כל סממן מזהה ולהתיישר על פי עמדות הרוב במוסדות האליטיסטיים שבהם הם משתלבים. ככאלה שלא הגיעו מהשבט הנכון, הם תמיד החשודים המיידיים, אלה שצריכים להוכיח יותר מכולם את הנאמנות שלהם למערכת. יש לזה מופעים שונים. בתחום התקשורת, למשל, מספיק לראות את הכוכבים העולים בתקופות של קיטוב פוליטי, כמו ירון אברהם ומיכאל שמש. אלה מספקים את הסחורה (כולנו יודעים מהי), ובתמורה מקבלים אישור מהממונים וכמה רגעי תהילה.
מי צריך רפורמה
בבית המשפט, לפני יום העדות הראשון של רה"מ נתניהו, ישבו כל השרים וחברי הכנסת שהגיעו לתמוך בו בשורות הראשונות.
כולם מזרחים (כן, מותר לשים לב לזה) וטלי גוטליב. נציגי הציבור שנכחו באולם לא באו להלל את המנהיג, אלא באו בגלל הציבור שעומד מאחוריהם. ציבור שצריך, יותר מכולם אולי, רפורמה במערכת המשפט. ציבור שהאמון שלו במערכות עשיית הצדק מעורער מאי־פעם. ציבור שעל לא עוול בכפו הפך למוקד של מתקפה חסרת גבולות מצד כל מי שמתנגד לנתניהו. הגדילו לעשות משרדי הפרסום הגדולים במדינה, שהשתמשו בסטריאוטיפים הכי נחותים המיוחסים למזרחים רק כדי לתייג את ציבור תומכי נתניהו כמושחתים, חסרי ערכים, חסרי מוסר, ועוד ועוד.
זה לא חדש. עבריינות תמיד מיוחסת לצד אחד של המפה הפוליטית והאתנית. אפשר לראות את זה היום, 2024, גם בשיעורים הגבוהים באופן חריג של מזרחים בבתי הכלא. אבל ביחס לממשלה הנוכחית זה חצה כל גבול. "קואליציית העבריינים" קוראים להם, לקואליציה עם רוב מובהק של מזרחים. כלומר, כל חבר בקואליציה נחשד בפלילים רק על עצם עמדתו הפוליטית. מחנה האופוזיציה, לעומת זאת, פטור מדין וחשבון ציבורי. כל אמירה, ארסית ורעילה ככל שתהיה, מתקבלת כלגיטימית כשהיא נאמרת מפה מהונדס, בעל אוריינטציה מערבית. רק תצפו בנאומים האחרונים של יאיר גולן. אילו תהליכים אתם מזהים שם?
בשנים האחרונות מדברים הרבה על ממלכתיות. הדבר האמורפי והשברירי הזה שכולנו נדרשים להגן עליו. האמת היא שמה שמכונה ממלכתיות נעלם מזמן. כרגע אנחנו עדים למראית עין של ממלכתיות, כזו שנועדה לרסן צד אחד בלבד ולבלום כל אפשרות לשינוי. אפילו נשיא המדינה, שנושא בתפקיד הממלכתי ביותר, חוטא בכך. רק לאחרונה הוא שחרר אזהרה בלתי מנומקת לתקשורת מפני "גל החקיקה הדרמטי" של הממשלה. כדי לא להוסיף אש לבעירה החברתית, הרצוג לכל הפחות יכול היה להיות קונקרטי יותר.
ביום רביעי הצביעה הקואליציה נגד ועדת חקירה ממלכתית. מה המשמעות של הממלכתיות בהקשר הזה? האם ציבור מצביעי הקואליציה אכן מתכנסים תחת הממלכתיות הזאת? האם ועדת חקירה שתמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון (כרגע ממלא המקום הוא יצחק עמית) יכולה לזכות באמון של מרבית הציבור היהודי בישראל?
המשחק הזה מתיש. שופטים הם בני אדם. בשר ודם. יש להם עמדות ודעות. לפעמים הם פוחדים, לפעמים הם גזענים. לפעמים הם גם רל"ביסטים. החשיבות של גיוון בבתי המשפט היא מכרעת משום שהיא נוגעת בדבר הכי עמוק וחיוני שיש לנו - החירות שלנו. ובאקלים שבו הממלכתיות מנותצת חדשות לבקרים, הגיע הזמן שהציבור יקבע כללים חדשים. כן, רוב הציבור. זאת דמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו