עולם התיאטרון מגיב למציאות הכאוטית שלנו בשנה האחרונה, ונוגע גם בפצעים של החברה המדממת במלחמה הנוכחית.
גם בפסטיבל תיאטרונטו, פסטיבל הצגות היחיד שיתקיים זו השנה ה־34 בחול המועד פסח (16-14 באפריל) ביפו העתיקה, יעלו הצגות שיעסקו במלחמה ובשכול, בטראומה ובמוות שמציפים את כולנו מאז 7 באוקטובר. בין שבע המונודרמות שיעלו ושיתחרו בפסטיבל, ישנה גם "עם קצת עזרה מידידיי" מאת עמוס טלשיר, בבימויו של איציק ויינגרטן.
ההצגה, שבה משחק דליק ווליניץ, מתכתבת לא מעט עם סיפורו האישי, ומגוללת את סיפורו של דויד מעוז, נגר בן 75 הממתין לרכב שיאסוף אותו להתנדב למילואים במלחמה הנוכחית. זהו המחזה הראשון של הסופר והשחקן עמוס טלשיר, שבחר להציג את דמותו של לוחם הלום קרב שפועל בתוך המערכת ושמתקשה להינתק ממנה.
עבור ווליניץ, שבעצמו היה לוחם בצנחנים שחווה קרבות ושיצא מהם אף הוא הלום קרב, מדובר בהצגה שפורטת על כל נימי הרגש, ושנוגעת במקומות הכי חשופים שלו.
"זו לא הצגת היחיד הראשונה שלי, אבל זו הפעם הראשונה שאני משתתף בתיאטרונטו", מספר ווליניץ בן ה־73. "אמנם אני לבד על הבמה, אבל יש ארבע דמויות נוספות שמופיעות בסאונד מדי פעם, ואני צריך להיות מדויק ולא לפספס לענות להן בזמן".
מה גרם לך להיכנס להרפתקה הזאת של הצגת יחיד?
"עמוס טלשיר ואני מכירים הרבה שנים, וצץ לו רעיון למחזה שבו הביוגרפיה שלי מאוד נושקת לזו של הדמות. אני תמיד אומר שמי שמצלם סרט דוקו צריך למצוא את הקשר האישי העמוק לחומר המצולם - וגם בתיאטרון זה ככה. הצגת היחיד הזאת היא מחלבי ומדמי. האיש הוא צנחן, הלום קרב, וגם אני. הוא איש יקר, וקצת פתטי, שכל התשוקה והמשמעות של החיים שלו קשורות לצבא. הוא חוזר לעבר שלו בכל רגע אפשרי, וזה תמיד מחובר לחרדה מאוד גדולה.
"תמיד כשיש מצב חירום או מלחמה, על האנשים האלה משתלטת איזו חיה פראית, ובמין אדווה קדמונית הם חוזרים לזה. במפגשים של חבריי מהצבא, במהלך הדיבור יש עלייה בטונים, צחוקים, התרוממות רוח, תמצית של גבריות מיוזעת שנכנסת לחדר, וזה קיים גם במחזה - אם כי פה הדבר מפריע גם ליחסים האישיים שלו".
עד כמה רצית לתרום ולסייע במלחמה הנוכחית?
"כשפרצה המלחמה, לא יכולתי לשאת את זה שצעירים בני 18 נהרגים כשהם עדיין לא התחילו את החיים שלהם. אנחנו היינו צריכים להילחם. בדימוי שלנו אנחנו לוחמים לא פחות טובים. עם פרוץ המלחמה, כשראיתי שמחפשים מתנדבים לתפקידי שמירה, מייד התקשרתי. כשהם שמעו בן כמה אני הודיעו לי שאני לא מתאים.
"אחר כך חזרה אלי הקצינה, ואמרה שאני יכול לסחוף אחריי רבים ושהחליטו לגייס אותי, ושהם רק צריכים את התיק הרפואי שלי. בגלל שכתוב שם שעברתי אירוע לב לפני 30 שנה, הודיעו לי שזה לא יתאפשר. חטפתי סטירה אחרי סטירה, ומצאתי את עצמי לא מגויס. ידעתי שלא ישימו אותי בחוד החנית, אבל רציתי להיות שם".
וזה אף על פי שאתה סוחב איתך חוויות לא פשוטות מהמלחמות הקודמות שהשתפת בהן.
"הייתי בהרבה זוועות, אבל המלחמה האחרונה היתה מלחמת לבנון הראשונה. הייתי במילואים, ונקראנו לעזור לשריון הישראלי שנתקע בעין זחלתא. שלחו אותנו לתפוס איזו גבעה, וחטפנו ירי של צלפים. לי יש הליכה מאוד כפופה, אז לא נפגעתי, אבל שניים מאיתנו נהרגו והרבה נפצעו. חיכינו המון שעות לעזרה.
"כמו במערבונים, לקחתי את הנשק שלי ושמתי עליו את הקסדה, וצלף סורי פגע בו והשבית אותו. בסופו של דבר סמ"פ שלי ועוד חייל חברו אלינו, וזיהו את צלפי הקומנדו הסורי שהיו בשוחות בין הגפנים. הם הורידו אותם, ותחת הירי שלהם ניצלנו. הקרב הזה נמצא בהצגה".
"נעזרתי באנשי מקצוע"
דיברת עם אנשים על החוויה הזאת? טופלת בזמן אמת?
"בעיקר טיפלתי בעצמי, כי לא הספקתי לספר את זה מייד לכל חבריי. זו היתה הדרך שלי. כמובן נעזרתי באנשי מקצוע, אבל לא היתה לי הפרעה בתפקוד, הצלחתי לעבוד. אין ספק שכל מלחמה, כולל זו הנוכחית, מחזירה את התמונות. המלחמה הזאת הטילה את החברה הישראלית לתוך תחושת חוסר אונים. האנשים באותם קיבוצים שאף אחד לא הגיע אליהם, הטבח בחדרים - זו חוויה נוראה, ואת התחושה הזאת ואת הסיפורים של החיילים אני מכיר ומבין לגמרי".
קשה לומר שההצגה הזאת תציע אסקפיזם לקהל שיגיע. לא פחדתם לעסוק בתכנים כאלה?
"יש כמה הצגות בפסטיבל שנוגעות במצב. אי אפשר להימלט מזה. אבל יש פה גם סיפור של אהבה של סבא ונכדה, ויש נימה של הומור. אני מאמין שהתיאטרון מציע יכולת להתבונן ולחוות, ודרך זה להיטהר. עכשיו, בחזרות, איציק ואני מאוד נהנים, ואני מאמין שההצגה שלנו תדבר לקהל אמיץ ואינטליגנטי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו