מדינה שיש בה אנשים כמו נצר שמחי לא יכולה להפסיד

המערכת הפוליטית חזרה ל-6 באוקטובר. זו המסקנה העצובה שלי מהשבוע האחרון. היא חייבת ניעור מיידי. דווקא עכשיו, דווקא מצד מי שמאמין ביכולת שלנו לצאת מהמלחמה הזאת כשידנו על העליונה ולתקן.

מתנהל פה תהליך הרסני של פירור האחדות הלאומית בשעת משבר. הם מצהירים ששום דבר לא נגמר, ובפועל מתנהגים אחרת. הרוח הגדולה שמגיעה משדה הקרב, ההישגים האדירים בקרבות ההתקפה, המשפחות השכולות והפצועים. זה כאילו שום דבר לא נוגע בהם. בצורה אבסורדית, דווקא ממשלת ישראל וכנסת ישראל מפריעות להילחם.

ניצחון בשדה הקרב זה לא מסיבת עיתונאים שבה אדם בחליפה מצהיר שהוא נלחם בחמאס, זה האנשים במדים - חלקם תומכי ממשלה וחלקם מתנגדיה - שמסכנים את חייהם למען המולדת. זה דם, זיעה, אחוות לוחמים, גבורה והרבה מאוד שברון לב כשחברים נופלים.

אפשר לעצור את התהליך הזה. להתעשת. להבין את מה שכל חייל מילואים ומתנדב הבין מתחילת המלחמה. את הר הברכה ואת הר הקללה שלנו. להפנים שהסיבה היחידה לכך שאנשים כמוני, שחזרו לאזרחות מהמילואים ומתנגדים לבחירות עכשיו, זה הצורך להתמקד בהשמדת האויב. לא שום שיקול פוליטי או שאלה מה עתיד הממשלה הזאת.

אין לי ספק שהממשלה אחראית לאירועי 7 באוקטובר. נתניהו אחראי, וכך גם שאר המובילים בדרג הצבאי והמדיני. הם ילכו הביתה, כי זו המשמעות של אחריות, רק שעכשיו צריך בצלילות הדעת להתמקד בהחזרת הביטחון לאזרחי ישראל ובהחזרת החטופים. כל מה שמפריע אמור להידחק הצידה. כולל הפגנות מחודשות בקפלן. יש עיקר ויש טפל. מדינת ישראל שלפני המלחמה עסקה בטפל, לכן נחלשנו, לכן התפוררנו, לכן תקפו אותנו.

עד כאן הנחת המוצא שלי. הבעיה היא שהממשלה ונתניהו מתנהגים הפוך. מפריחים סיסמאות (ומתברר שגם הדפיסו כובעים) על ניצחון מוחלט בזמן שפועלים בדיוק הפוך בשטח ומעבירים סחורות לחמאס. מסיבות עיתונאים מלאות ארס, וחבורת חברי כנסת הזויים שלא מתעסקים במלחמה אלא בצבירת אוהדים בפריימריס.

טלי גוטליב כמשל: א', שאני מכיר שנים מאז שהיה בסיירת גולני, התאלמן והתחתן שוב עם שקמה ברסלר. מאז ועד היום הוא לוחם אמיץ שאחראי על מבצעים מורכבים כמו זה שראינו בג'נין השבוע. כשטלי גוטליב משקרת ומהדהדת קונספירציות הזויות שחושפות את השם שלו, לצד תמונות שלו ושל ילדיו והוריו, היא פוגעת במדינה. מה היא חושבת שידעו המפקדים שלו ואלה שמעליהם? הם צריכים להתעסק בטלי גוטליב במקום בחיסול מחבלים.

מה זה עושה בציבור הישראלי - שקרים על "אויבים מבית" כשזה נגד לוחמים? גוטליב היא לא סוכנת איראנית, במקרה הטוב היא לא מבינה שהיא פועלת נגד ישראל.

מנותקים

גם כנס החזרה לגוש קטיף משקף חוסר הבנה. מאז 7 באוקטובר אני מוכן לדון בכל רעיון שייצר ביטחון ויעיף את הקונספציה מחיינו. אין לי ספק שנישאר עם שליטה ביטחונית מלאה ברצועה. גם התוכנית שלי להמשך המלחמה - חקלאות במרחב ההגנה והוצאת העזתים לעיר אוהלים סגורה מזרחית לכרם שלום (כדי להמשיך לנקות את הרצועה) שנויה במחלוקת.

אין לי בעיה עם רעיון. יש לי כאב גדול לראות אנשים רוקדים, מנותקים, כשהם יודעים שחלק גדול מהציבור נגד. יש לי בעיה עם ריקודים פומביים כשיש כל כך הרבה משפחות אבלות.

וכן, יש לי בעיה גדולה לראות את גולדקנופף עומד על במה, מקשקש על יישוב שהוא יבנה, או את פרוש מסביר שצריך לגייס את תלמידי המכינות, במקום לעשות חשבון נפש בחברה החרדית על המחסור במתגייסים.

הפער בין הפוליטיקה הזאת לבין מי שנמצא בעזה כל כך גדול, שהוא עלול להקריס את המאמץ של כולנו להשמיד את חמאס. זה הפוך מניצחון מוחלט. כי יש כל כך הרבה הישגים בקרבות ההתקפה, יש מחיר כל כך כבד. מה זה הטמטום הזה?

נכון שיש אשמים אחרים, אבל בסוף הממשלה מקבלת החלטות, לא אף אחד אחר. אנחנו ברגע היסטורי, אני משוכנע בכך, כזה של שפל גדול, ומולו צלילות הדעת על הציונות והחזרה לערכים הבסיסיים. לפורר את זה זו פגיעה בביטחון המדינה. חד וחלק.

אני מאבד סבלנות מול הניסיון הזה, וכך גם מילואימניקים רבים מדור הניצחון שאני פוגש ושומע. ולא, אני לא חניך במכינה קדם־צבאית או צעיר תמים. אני מכיר את הביצה הפוליטית היטב, את הספינים ואת החשיבות של צבירת בוחרים. זו פשוט הבנה עמוקה שהנהגה ראויה היא הכרח ביטחוני.

אני חי במלחמה הזאת את תחושת הגאווה הגדולה בעם הזה ואת הכאב הגדול על המחיר. אלה החיים החדשים שלי ושל מאות אלפי ישראלים.

אתה ההוכחה

השבוע עמדתי מעל קברו של נצר שמחי ז"ל, קצין שריון שנהרג רגע לפני היציאה מעזה. הכרתי אותו במלחמה. הוא נכנס לי ללב. נצר יצא מירח הדבש בתאילנד ובא להילחם. התחברנו מבצעית ורגשית בצפון הרצועה. עבדנו כמה שבועות ביחד: שריון וצוותים רגליים של ותיקים מיחידות מיוחדות. 

בשיחה האחרונה הסכמנו שנשב אחרי המלחמה, שיש המון מה לתקן ביחד. אני מצרף כאן את החלק האחרון בדברים שאמרתי לזכר נצר שמחי. לזכרו, וכצוואה של כל כך הרבה נופלים. כי לא הדכדוך מוביל את המילואימניקים שיצאו מהמלחמה אלא התקווה. ההבנה שחובה לשנות.

"נצר, הנה כמה דברים שלא הספקתי להגיד לך: לשאלתך, אתה ההוכחה. דווקא במקום הזה, הקשה כל כך, אני אופטימי לגבי העתיד פה. אנחנו ננצח ונתקן. ואין מי שביטא את זה יותר טוב ממך.

"מדינה שיש בה אנשים כמוך, מפקדים כמוך, לא יכולה להפסיד, אלא רק לנצח. חברה שבה יש צעירים כמוך, שבוחרים לחזור למלחמה מתוך ידיעה מוחלטת ובחירה למרות השאלות, יכולה להיחלץ מכל משבר ומצוקה.

"אומה שמול אויב שמחפש מוות וחורבן מצמיחה אנשים חושבים ונחושים כמוך, אין לה אפשרות מלבד לתקן. לסיפור שלנו יהיה סוף טוב, גם כשאנחנו עומדים במקום הכי קשה, סוף טוב עם כאב שלעולם לא ייגמר על המחיר. אני יודע את זה, כי אני וכל מי שנמצא כאן - החברים שלך מהגדוד וגם אלה שאספת בדרך - לא ייתנו שיקרה משהו אחר.

"עם ישראל צריך לדעת שאין מדינה בלי נצר ובני דמותו, בלי גדוד 87, בלי אנשי המילואים. הם לא מגש הכסף - הם השורשים שלנו, הדרך היחידה לשמור על המולדת בחוץ ובבית. לחנך, להצמיח, לגדל ילדים. אנחנו חייבים לו, אני חייב לו".