מלחמות במעמד צד אחד

אני אמא של חיילים, והיתה לי נציגות בג'נין השבוע. חטפתי כאפה תודעתית כשקיבלתי וואטסאפ עם עדכון עקיף שהכל בסדר, בדיוק באותה שנייה שבה הוציאו "פוש" ב"הארץ" שמי שנמצא עכשיו בג'נין עושה זאת למען אדם אחד בלבד.

האדם אינו אמא שלו, כמובן, וגם לא נועה קירל.

אנחנו מחנכים את הילדים שלנו, בוחרים את הסביבה שבה הם יגדלו ומנסים לכוון אותם לפי הערכים שאנו מאמינים בהם. לפעמים זה לא חשוב כי חינוך זו דוגמה אישית. לפעמים זה לא משנה כי הם יחליטו דווקא לעשות הפוך.

אין סלולרי במבצע, חיילים לא מדווחים מהשטח - וזה מצוין. "הולך טוב, אני אחלה, תתווך את זה לאמא שלא תדאג", כתב עלי הילד שמשרת והעביר לילד אחר ששלח לי בלי צנזורה. ובנתיב הנגדי מישהו כתב: "מי שמשתתף במבצע לא משרת את מדינת ישראל או את ביטחון ישראל".

לפעמים נתניהו אינו הנושא, והאובססיה להתחיל איתו כל יום ולסיים איתו כל אקט פוגעת בבריאות הנפשית שלנו כפרטים וכאומה.

טיפ של אישה: אתם מנסים לפתור בעיה מסוימת והיא ממש לא מסתדרת? לוחצים חזק וזה לא קורה? לפעמים קצת הרפיה עשויה להועיל.

אישית, מיליטריזם ישראלי ריק לא עושה לי את זה; בפרפראזה על הקמפיין הישן של שלום עכשיו - גם לי אין ילדים למלחמות מיותרות, ואני לא תמיד סומכת על פוליטיקאים שאכפת להם מאיתנו. אבל היי, מי שכותב מאמר כזה כשהילדים שלנו בגיחה קטנה לחזית, הוא:

1. לא מקצועי - ממזער במתכוון עובדות צבאיות לגבי נחיצות האירוע.

2. לא מכבד ערכים בסיסיים כגון סולידריות בעיתות קצה.

בג'נין נלחמו חיילים מכל המגזרים ומכל הקשת הפוליטית. מתי הפכו ערכים "שמאלניים" - כלומר פלורליסטיים, להיות משאת נפש שהרוב הציוני מתחנן לשמר, ושהשמאל הקיצוני מעגל בהם פינות בתירוצים נוסח "כהנא חי", שלפיהם כל האמצעים כשרים כשהאידיאולוגיה לוחצת?

האם המשוואה החדשה היא "מלחמה במסגרת הצבא" או "מרי אזרחי" במסגרת השמאל הקיצוני?

מורעלים

המחלוקת סביב המבצע לא התרחשה בבת אחת, כמובן: כבר שבועות שהדרג הצבאי מצביע על ההכרח להיכנס לג'נין ולנקות אותה ממצבורי הנשק שנערמו שם תחת עיננו המכחישה, והדרג האנרכיסטי מפמפם במקביל שאם כוחות הביטחון ייאלצו לטהר את השטח כדי לצמצם את הטרור החופשי בישראל וביו"ש, זה יהיה לכבוד מילצ'ן.

גנרל כמו בני גנץ, למשל, מוצא את עצמו מתוסכל מאוד כשרמת השיח יורדת נמוך לגובה גומיות בנעלי צנחן, ומספק אמירות סותרות:

פעם הוא מדבר נגד סרבנות ומעצבן פעילי מחאה, ופעם הוא פולט ש"כשאנשים ידממו ברחובות זו תהיה אשמתו של נתניהו". הקרדיט של גנץ כאיש צבא שקול, שרואה את טובת המדינה ואת טובת העם כאחד, יורד לטמיון כשהוא מדלג בין סולידריות לבין פופוליזם. וזה ממש חבל.

אילנה דיין ראיינה בחמישי מפגין שחסם את תל אביב ברביעי בלילה, ומפקד פלוגת מג"ב ששב מקו החזית בשומרון. שאלה את המפגין אם יש שלב, שבו יגיד כמבוגר אחראי שהאלימות שהמחאה הולכת אליה לא שווה את זה.

המפגין, לאחר שהבהיר שהאלימות מגיעה תמיד מהצד של השוטרים, אמר שיותר מסוכן מה שיקרה במדינה.

מפקד הפלוגה במג"ב, שפתח את דבריו בתנחומים למשפחה השכולה של לוחם סיירת אגוז, דיבר על שיתוף הפעולה בין הצבא לבין מג"ב.

אילנה שאלה מה היה הכי מורכב, והוא ענה: עבודה מדויקת של הפרדה בין חפים מפשע לבין מחבלים.

ניסיתי להקשיב לראיונות האלה לא כמו אמא ישראלית, אלא כמו סתם יצור רציונלי שנקלע לכוכב אחר. ראיתי מפגינים חדורים רוח קרב מצטיידים באפס חמלה, אדישים להקשר הרחב שמתרחש סביבם, בזים למוסדות המדינה ונחושים להחריב אותה כי מה היא שווה אם הם לא שולטים בה. וראיתי אנשי צבא שקודם כל רואים את הפרט האבל, לא קושרים לעצמם כתרים ולא מתפארים בהישגים, לא מאשימים, ומדגישים בפשטות את המאמץ לשמור על צלם אנוש וכבוד הדדי גם בתוככי הקרב. כלפי מי שמוגדר חף מפשע, גם אם הוא גר באותו בית עם מחבל מובהק. 

זה נראה כמו תופעה שמתחילה לחרוג מהגדרים הסוציולוגיים הרגילים.

תהיתי אולי הדיאגנוזה בכלל שייכת לעולם הרפואה, ואז הגיע י"ז בתמוז והבנתי שאולי זה פשוט קטע משפחתי.

אני יהודייה אז מותר לי להגיד, אולי נדמה שזה קורה רק אצלנו.

ולא, זה לא מנחם שמדובר במשפחות הכי טובות.

אימהות צמות

אז השנה חזרתי לצום בי"ז בתמוז. כשהילדים נולדו הפסקתי - יש הגדרה כזאת בהלכה של "דין מינקת", והפרקטיקה שלה היא סוג של ישראבלוף - לכאורה אם את בהיריון ואת מיניקה את לא צריכה לצום, כי הגוף שלך משרת כרגע מטרות אחרות. את נחשבת "מינקת" שנתיים אחרי הלידה, גם אם התינוק שלך טוחן קציצות ואורז, זכית בפיס - פטור מצום למשך 24 חודשים.

מקובל במקומותינו שאימהות לילדים פשוט מדלגות על הצומות הקטנים האלה - עשרה בטבת, י"ז בתמוז, צום גדליה (ואם תרצו, גם צום מיצים) וחוזרות לסבב כשהם גדלים. אז אחרי שניצלתי את הפטור שלי הרבה מעבר למגיע, חזרתי השבוע לצום בי"ז בתמוז אחרי 22 שנה.

זה קרה כשניסיתי - אם חפה מפשע - לצאת מתל אביב החסומה בחצות הליל ולהגיע לילדים שחזרו מג'נין, אך נתקעתי בתוך המחאה. ברדיו הסביר יחצן שמציג את עצמו כאסטרטג, שלחסום את נתב"ג זה לא בסדר ולחסום את האיילון זה כן בסדר, כי באיילון ממילא יש תמיד פקקים.