באנו חושך לגרש
זוכרים את חוני המעגל? ההוא שעצר את הבצורת, אחרי שהתבצר בכיכר וחסם את הכביש? אז מתברר שהיה סיפור המשך מיוחד לחנוכה.
בעקבות הצלחתו בהורדת גשם, חוני הוזמן להיות שכיר חרב במלחמת האחים של הורקנוס נגד אריסטובולוס, רגע לפני חורבן המדינה היהודית במלכות החשמונאית.
חוני, נאיבי שכמותו, הפר פקודה ובמקומה נשא תפילה לאחדות: "מלך העולם, מאחר שאלה העומדים איתי הם עמך, והנצורים הם כוהניך, בבקשה ממך שלא תשמע ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו". ראה ההמון המאוכזב שהוא מסרב למלחמת אחים, וסקל אותו באבנים. הוא מת מפצעיו.
חזרה לימים יפים יותר. 164 לפנה"ס, החשמונאים מנצחים במלחמת התקומה, מדליקים את המנורה בבית המקדש ומצליחים להאריך את התפוגה של השמן מיום אחד לשמונה. חג הפסטיגל נוסד, מדינה יהודית קמה בארץ ישראל, אבל כאמור - מלחמת האחים מכריעה אותה, והיא נחרבת אחרי 77 שנים.
מדינת ישראל הגיעה לגיל הסיכון 77: קולות מלחמת האחים נישאים בפי הקיצונים בשני המחנות, זה בכיכר, וזה בממשלה. באמצע ניצב הרוב הדומם, כמו חוני המעגל, ואומר לאלוהים: "אל תשמע לא לאלה ולא לאלה. לא למקדשי רפורמה ולא למקדשי סרבנות, לא למשתמטים ולא לאוכלי ארטיק בתפילת יום כיפור"
גם מדינת ישראל, המלכות השלישית שלנו, מגיעה לחנוכה הזה כשהיא בגיל הסיכון 77. קולות מלחמת האחים נישאים בפי הקיצונים בשני המחנות - זה בכיכר, וזה בישיבת הממשלה. ובאמצע ניצב הרוב הדומם, כמו חוני המעגל, ואומר לאלוהים: אל תשמע לא לאלה ולא לאלה. לא למקדשי רפורמה ולא למקדשי סרבנות, לא למשתמטים ולא לאוכלי ארטיק בתפילת יום כיפור.
מספר היסטורי שבעים ושבע. שנת המהפך הראשון, וגם שנת העלייה על המפה של מכבי באירופה כשווארזה נשארה על 77. אבל הפעם מהפך 77 יהיה אחר: השנה שבה גברו המאחדים על המפצלים, המתונים על חמומי המוח, האחים על מלחמות האחים. בספרי ההיסטוריה היא תיזכר כשנת הקאמבק של החיבורים. חנוכה מספר לנו שתפקיד השמן להאיר - בואו לא נהפוך אותו לחומר בעירה. תהיו חוני.
בידינו אור ואש
התוכנית הפופולרית "60 דקות" שידרה כתבה בארה"ב על מבצע הביפרים נגד חיזבאללה. סוכני מוסד התראיינו, הסיפור הוגש בדרמטיות אמריקנית וישראל לקחה אחריות באופן גלוי.
איך לא, מייד עלתה השאלה "למה לדבר על זה".
תשובתי: כי צריך לדבר על זה. כי גאווה לאומית זולגת החוצה. כי הפעולה המתוחכמת והממוקדת ביותר בתולדות המלחמה העולמית בטרור צריכה לקבל חותמת מיתית היסטורית. כי מחבלים שקמים בבוקר כדי להרוג יהודים, צריכים לפחד לגמור את היום בלי אצבעות או בלי ביצים, או גם וגם. כי אוהבים אותנו נשחטים, אבל מפחדים מאיתנו מנצחים. אני מעדיף את האפשרות השנייה.
גם מבצע אנטבה לא היה מבצע אנטבה עד שהפכו אותו לסרט, ולשיר של יהורם גאון, ולרחוב יוני נתניהו, ולוועידה עולמית נגד הטרור. את ההיסטוריה מעצבים המנצחים. אז קדימה, תורנו.
על מבצע הביפרים צריכים להיות סרטים, והצגות, ומוזיאון, וכל מה שבארסנל המיתוגי כדי שהעולם יזכור: לא סתם אנחנו העם הרדוף בהיסטוריה, וגם העם שזכה בהכי הרבה פרסי נובל בהיסטוריה ביחס לגודלנו. גם הם יודעים: המוח היהודי הוא הכוח.
הגיע הזמן שבאוסקר יוצגו סרטים על גבורת צה"ל ועל ניצחון הרוח הישראלית, במקום אלה שמספרים על עם כובש, חובב אפרטהייד ושונא את עצמו. שניים כאלה עלו לאוסקר הנוכחי, וכן, "ביבי פיילס" המדובר הוא סרט שבו גם מסבירים שישראל מבצעת טבח בעזה משום שנתניהו צריך להינצל מהמשפט שלו, ושזו גם הסיבה לכך שנכנסנו לרפיח (סינוואר חוסל אחר כך, אבל הסרט כבר יצא. אופס). יו"ר בל"ד, מפלגה שסירבה להגדיר את חיזבאללה כארגון טרור והשתתפה באזכרה לאסד האב, מרצה בו לגויים על הסכסוך. אלה דמי כניסה יקרים למועדון האוסקר, ועל חשבוננו.
יוצרים? תתחילו לתסרט בעדנו, דמיינו בינג' בנטפליקס על מבצע הביפרים שייקרא "התקבלה הודעה חדשה". ובאהבה עצמית ננצח.
כל אחד הוא אור קטן
דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי הגיע ביום שלישי לדיון בוועדת החוץ והביטחון על התבטאויותיו ומדיניותו בהסברה ובהכנסת עיתונאים לאזורי הלחימה. כמו תמיד, הח"כים באו למלחמה, אצלם הרי כל דיון הוא פרק בריאליטי "מטריל נולד".
אבל אז הדיון קיבל תפנית. בתגובה לשאלות קנטרניות־משהו, ענה להם הגרי: "הכל בסדר. תשמעו, אחי הוא אדם עם מוגבלות, הוא לימד אותי מהי הכלה".
יוני הגרי, אחיו של דניאל, הוא דייר במוסד השיקומי "עדי נגב" שייסד דורון אלמוג. בדיקה קטנה מלמדת שגם שלושה שבועות אחרי הטבח הגרי עצר לבקר את אחיו ולחזק את הדיירים בדרכו חזרה מבארי. "כשהוא דיבר על אחיו - הח"כים פתאום נרגעו", מספר לי חבר בוועדה שהיה נוכח בישיבה, "לזה הם לא היו מוכנים".
מי היה מאמין, לפעמים אנושיות מנצחת אפילו פוליטיקה. חג שמח.
רשימת מילר
אדיר מילר עושה סרט על השואה - נשמע כמו התחלה של בדיחה. לי היה ברור שזה הפתרון הסופי לשאלה איך מכדררים לדור הבא את הטראומה המכוננת, שהופכת מול עינינו משיעור היסטוריה לשיעור תנ"ך.
אנחנו דור הדמדומים. השורדים עוזבים אותנו, עוד רגע ונספר בגאווה שפעם פגשנו ניצול שואה, ואז גם אלה שפגשו כבר לא יישארו. בסרטו "הטבעת" אדיר לוקח את משימת הדור השלישי והופך אותה לתפקיד חייו באמצעות רגישות, הומור וסיפור משפחתי. על הדרך הוא תוקע אצבע בעין לספורט העולמי של הנפצת חסידי אומות עולם. אם תרצו, רשימת מילר.
בפרויקט המוזיקלי "פסקול שלישי", שזכיתי להיות מיוזמיו, כתב עברי לידר "ואל תקרא לזה היסטוריה, כשהסטורי עוד כואב. אם ניצחון הביא אופוריה, מה יביא הפסד?". ב־7 באוקטובר למדנו שהפסד מביא חקיינים, "הטבעת" רק מזכיר מי הנאצים המקוריים.
כשאני חוזר מהסרט נשמעת אזעקה, מישהו שלא נתקל ביהודים מימיו מנסה להרוג אותנו מתימן. אין מה לומר, גם הדור השלישי שלהם משמר את המורשת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו