סליחתכם חשובה לנו: אנחנו צריכים לבקש סליחה ממשפחות השכול והחטופים

הכל הפך פוליטי. רעיל. חמוץ. זכר 7 באוקטובר הוא יעד במלחמת הנרטיבים שעברה השבוע לשלב התמרון הקרקעי. דעתנו על גורל החטופות והחטופים היא נייר לקמוס לשיוכנו המחנאי. ביביסט או קפלניסט? אמור לי מי אתה, ואומר לך מה אתה חושב על עסקה ועל ניצחון, על המחדל בלילה שלפני או על האסטרטגיה של היום שאחרי. על השכול. על המפונים. על הכל.

הבעיה היא שגם בקשת סליחה והנכונות למחול עברו תהליכי פוליטיזציה מואצים. יש את אלה שקיבלו אחריות - ואלה שעוד לא. יש את אלה שיקבלו מחילה מההיסטוריה ואלה שנדאג להעניש לנצח. יש מי שנתבקש לקבל בקידה ובהערכה את הכאתם על חטא - ויש את זה שכללי הטקס יאסרו עליכם לסלוח לו לעולם.

נזקים אגביים

איך מנקים את האווירה? אפשר, בתוך התחלה, לחשוב במונחים של נזק אגבי. לבקש סליחה ממי שבלהט הצדק והזעם והתוכחה, שכחנו שגם הם, הבלתי מעורבים האלה, נקלעו לקו האש.

אני חושב למשל על אנשי כוחות הביטחון. לא, לא ראשי המערכת ולא אצולת הלשעברים. אני חושב על דרגי השטח, על מפקדי אמצע-הדרך, על שכבת הביניים. אלה שאי אפשר להגיד עליהם בשום אופן "הם הראש, הם אשמים". הזעם הגדול על המחדל המודיעיני והמבצעי שטף גם אותם. רבים מהם מסתובבים בינינו בעיניים מושפלות. נושאים את כתם המחדל כמו אות מערכה שהיה לאות קין.

כשאנחנו, לפחות חלקנו, לא חוסכים ביקורת ומילים קשות על מערכת הביטחון, ראשיה, משאביה העצומים, מעורבותה הפוליטית, הסתאבותה, יהירותה, עיוורונה - גם אותם אנשי האמצע חוטפים טיפות של זפת וקומץ של נוצות. הם מסורים, הם נאמנים, הם ממלאים את תפקידם למופת. המחדל לא בידיהם - הם לא ניווטו את המערכת ולא גיבשו את מהלכיה האסטרטגיים.

בכל זאת מסתובבת בקרבם תחושה שהם נושאים באחריות, שלעולם ירבוץ עליהם המשא הכבד של האשמה, גם אם רק בשל היותם חלק ממנגנון שכשל. גם אם הם רק שירתו את האלילים שהכזיבו. ואנחנו, לפחות חלקנו, עקצנו קצת חזק מדי, דקרנו קצת עמוק מדי, כיסחנו קצת כואב מדי. מהם, למשל, הייתי מבקש היום סליחה.

ואני חושב עוד על משפחות החטופים, שהפכו, בעל כורחן, לכלי משחק של המחנות הפוליטיים. המשפחות שדורשות קודם עסקה ואז הכרעה - ומולן המשפחות שמאמינות שהכרעה תקדם את שחרור יקיריהן. משני הצדדים גייסנו את בני המשפחות, השתמשנו בהצהרות שלהם כדי לקדם אג'נדה. רכבנו על הכאב שלהם כדי לגרוף הון פוליטי, כדי לנגח יריבים, כדי להתפאר בערכינו הנעלים, כדי לאותת לכולם שאנחנו יותר מוסריים.

משני הצדדים, עשינו להן עוול גדול כשסימנו אותן, ואת התביעות הצודקות שלהן, כפלקט פוליטי. חשפנו אותן לביקורת, לאיבה, להסתה, לסמל הקיטוב הפוליטי. התחבאנו מאחוריהן לא פעם. השארנו אותן לבד כשמיצינו את מסע הצלב נגד הצד השני. מהן כולנו צריכים לבקש סליחה. מעינב צנגאוקר ומדיצה אור. מיונתן שמריז ומאיריס חיים. סליחה שניצלנו אתכם כקלף מנצח בוויכוח פוליטי.

אני חושב לבסוף על משפחות השכול, המפונים, הפצועים ומוכי הטראומה. אלה שטקסי יום השנה לטבח היו עבורם רגע של התייחדות עם אבל. בקשה לחיבוק קבוצתי. אלה שהיו צריכים לדעת שלרגע אחד כולנו עוצרים, מתייחסים אליהם, מביטים בהם, מזדהים איתם, משתתפים בכאבם, אלה שהיו צריכים ערב אחד שבו האסון האישי שלהם חוזר להיות האסון של כולם. כמה משקל זה מוריד מהכתפיים באותו הרגע. כמה תקווה זה מעניק להם, לדעת שהם לא לבד.

במקום זה, הם ראו איך מלחמת הנרטיבים סביב מתקפת שמחת תורה נכנסת השבוע לשלב העצים שלה. בפארק הירקון הסתופפו בני משפחה כאובים, וידעו שיש מי שלא רואים בטקס שלהם דבר זולת אקט מתריס, לעומתי, מחאתי. שעה אחר כך, ידעו משתתפי הטקס הממלכתי וחלק מצופיו, שיש מי שיכבו במחאה את הטלוויזיה כשישודר "הטקס המהונדס של שרת הטקסים של הנתניהו'ז". אפילו השכול שלהם פרנס את המריבה בינינו.

גם מהם צריך לבקש סליחה, על כך שבחרנו להזדהות רק עם אבלו של מי שהשתתף או צפה בטקס שמזוהה עם "הצד שלנו". שהתרגשנו ובכינו בטקס שהדהד את הנאמנות הפוליטית שלנו, בזמן שהפנינו את הגב למי שביקש להתעטף בטקס של "הצד שלהם" ונאטמנו מול הדמעות של מי שפניהם נשקפו על מסכי האירוע שנחשד בנאמנות למחנה השנוא עלינו.

יצאת צודק

איכשהו, מרוב שאנחנו צודקים, הצלחנו לאמלל עוד יותר את האומללים ביותר. ומן הסתם נמשיך לעשות זאת, כי "להיות צודק" חזק מכל דבר אחר באקלים הפוליטי שלנו, שבו דבר אינו קדוש יותר - זולת הצדק המחנאי שלנו.

וזו גם הסיבה שאפילו סליחה אסור לבקש, אם היא עלולה לפגוע בנרטיב, בארגז הטיעונים של המחנה שלנו, בדימוי העצמי שלו. וגם למחול אסור לנו, אם מישהו מהצד השני ביקש סליחה. או קיבל אחריות. או הודה בטעות. או ביקש לתקן.

משום שאם נבקש סליחה, אם חלילה נודה בטעות, נעניק ניצחון סמלי לצד השני. ואם נמחל למישהו בצד השני, אנחנו עלולים רחמנא ליצלן להכשיר אותו, לתת לו לגיטימציה, לעזור לו להציל משהו מכבודו, לתרום לו נקודת יתרון. כמה צודקים, ככה קטנים. גמר חתימה טובה.