טקס זיכרון מקיימים כאשר צריך לזכור משהו. כאשר אירוע קשה הסתיים ונותר רק לעצב את הסיפור הלאומי. המלחמה שלנו רחוקה מסיום. אנחנו באמצע התשה קשה בצפון. איבדנו שטח ממדינת ישראל כי נטשנו יישובים, לראשונה מאז 1920. איבדנו את ההתיישבות בגליל על פי החלטה של דרג מדיני.
בתים מופגזים, בסיסים חוטפים אש, חיילים נהרגים. גילויי גבורה אדירים לצד כאב אדיר. כך 11 חודשים. בדרום אנחנו מנצחים. הכרענו את מרכז המסה של חמאס. השמדנו את רוב תשתיות הטרור. צרבנו בתודעה את מחיר הפגיעה ביהודים. נכשלנו בהחזרת החטופים, כישלון ערכי ומעשי.
השיח הישראלי מתרכז בדרום מטעמים פוליטיים, אבל דווקא בצפון אנחנו בנחיתות. לבנון לא בוערת. בביירות מבינים שהגליל בעיני ממשלת ישראל אינו תל אביב. מותר לכתוש אותו, להבריח את התושבים. השבוע חזרנו למחבלים מתאבדים בתל אביב.
לו הממשלה הקודמת היתה בשלטון, הדברנים הגדולים היו מפגינים ברחובות. כשהם בממשלה - המקסימום זה ציוצים.
צריך להכריע בשדה הקרב ולשקם את המדינה, צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי שיהיה מה לזכור. להפנים מה קרה בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר. לייצר חלופות לדרג הפוליטי והצבאי שכשל.
אך ההנהגה בורחת מתחקיר - לטקס, זה זועק לשמיים. אין הפקת לקחים או חילופי בכירים. כאשר כל האחראים, למעט ראש אמ"ן, נשארו במקומם כאילו כלום לא קרה - אין בטקס דבר.
וכן אפשר היה להבין אם תפקיד הטקס היה ריפוי לאומי, שיקום המדינה וחיזוק הערבות ההדדית. לחזק את הרוח, באצטלה של זיכרון, לטפל במדינה מוכת טראומה. אך בכישרון רב הפך הטקס למשהו הפוך. שוב מירי רגב ושוב טקס ושוב ראוותנות. כי "הכל יהיה אותו דבר" - שזה משפט שתמציתו ייאוש.
מנהיגות צריכה להציע את הכיוון ההפוך - תקווה. יש לה חובה להתנתק מהמדיניות ומהפוליטיקה החלולה שהיתה לנו. כשאין מדינה - אחרים צריכים להוביל, לומר בקול: אזרחי ישראל, אל תתייאשו מהפוליטיקה הישראלית. אל תסתכלו על הכנסת והממשלה ותגידו "זו גזירת גורל". אין לנו אפשרות להיות בינוניים. המלחמה הזאת הבהירה את מחיר חוסר הרצינות. אין אפשרות לוותר על מערכת שתקבל החלטות לאומיות. אסור שהייאוש מהפוליטיקה יוביל לייאוש מהמדינה. אנחנו באמצע המשבר הכי גדול שידענו מאז השואה.
אם תפקיד הטקס היה ריפוי לאומי, שיקום המדינה וחיזוק הערבות ההדדית, אפשר היה להבין. חיזוק הרוח באצטלה של זיכרון להולכים וטיפול במדינה מוכת טראומה. אך בכישרון רב הפך הטקס לניגוד גמור וראוותני
בניגוד למה שמוצג בתקשורת - הייאוש הוא לא רק של צד אחד. תומכי הממשלה מיואשים כי "אין אחרים להצביע להם". הם חייבים את הרע במיעוטו. אלה שסולדים מהממשלה, מיואשים כי הם לא יודעים איך ימשיכו הלאה.
יש פה עם מדהים שמתגלה כל יום מחדש. בכל פינה שמסתובבים בה רחוק מהתקשורת, מהרשתות החברתיות, מהכנסת - יש אנשים שממשיכים לצאת מהבית רק כדי לתרום לאחרים. מילואימניקים ממשיכים להגיע למרות שחיקה מטורפת וחוסר הוגנות. אזרחים ממשיכים לתמוך. זו אחת התופעות הכי מדהימות בתולדות העם שלנו. היא עצומה פי כמה מכל אנשי הרעל ואפסות הפוליטיקה הנוכחית. לאנשים האלה מגיע משהו אחר, ומכיוון שמגיע להם - זה מה שיקרה.
אין מילואים? אין תקציבים
בימים אלה מתחיל גיוס מחדש של בעלי פטור ממילואים. חלקם קיבלו פטור בימים ההזויים שבהם נדמה היה שלא צריך עוד מילואימניקים, חלקם בעלי פטור מטעמי גיל ובכל זאת מתנדבים. מי שמגיע מתוך תחושת אחריות, בדרך כלל גם מנוסה מבצעית ומחויב יותר. אין למדינת ישראל יותר מדי אפשרויות.
הלחימה בצפון, הבחישה האיראנית באיו"ש ואחזקת רצועת עזה מחייבות חיילים רבים. המילואימניקים נשחקים בשנה של לחימה.
הפתרון הזה מעשי, אבל ממחיש עוד יותר את הפער ברמה הלאומית. למרות המלחמה, הדיבורים על הכרעה והצורך הברור והמיידי - הקואליציה לא מסוגלת לייצר פתרון רוחבי.
הש"סניקים שמשרתים חוששים מהרבנים האשכנזים, חברי הקואליציה הציונים חוששים מהמפלגות החרדיות, ורק מהמילואימניקים שמסכנים את חייהם אף אחד לא חושש
השבוע היה זה ניר ברקת שברח מהצהרתו הקודמת על שירות לכולם. חברי הקואליציה הציונים חוששים מהמפלגות החרדיות - השותפים הטבעיים; הש"סניקים שמשרתים חוששים מהרבנים האשכנזים. ורק מהמילואימניקים שמסכנים את חייהם אף אחד לא חושש.
הפוליטיקה חזרה להיות הישרדות מפלגתית בלבד. כל טענה שיעלו תומכי הקואליציה על צביעות, יכולה להיות נכונה.
אבל זה לא חשוב עכשיו. מדינת ישראל חייבת חיילים וחייבת תיקון פוליטי. הדרך היחידה לעשות זאת היא מנגנון של כוח פוליטי למי שמשתתף במדינה. מי שלא משרת - לא יקבל תקציבים, סבסוד ואת הזכות לבחור ולהיבחר. כל אזרח ישראלי חרדי, ערבי, חילוני או דתי יעבור דרך מנגנון של שירות צבאי או לאומי.
בכנסת ישראל יהיו כאלה ששירתו בצבא וילדיהם משרתים. ההחלטות שיקבלו יהיו ביחס לבני משפחותיהם. לא סביר? לא יעבור בבית משפט? לא יהיה בית משפט אם מדינת ישראל לא תשקם את עצמה.
נקודה טובה
כחלק מהחזרה לבסיס הציוני ובו הגנה על המולדת, התיישבות וקליטת עלייה, יש גם מסקנות על חשיבות החקלאות בישראל. חוסן תזונתי שמשמעותו הסתמכות על עצמנו לגבי מזון. כפי שמבינים שצריך תעשייה ביטחונית גדולה מספיק במלחמה ארוכה, פגזים, נשקים ועוד - כך צריך בצלים ועגבניות. אין חריש עמוק בלי נשק, נכתב ב"שיר ערש נגבי". חזרנו לאותה מסקנה.
עמותת "חיבורים לחקלאות", כמו עמותת "השומר החדש", מחברים בין חקלאים שזקוקים לעזרה לבין מתנדבים מבוגרים וצעירים. כך, לדוגמה, לאחרונה יצאו 450 בני נוער מהשומרון, מטעם "חיבורים לחקלאות", לניכוש עשבים במושב אחיטוב שבעמק חפר, והכינו שתילי תותים לשתילה במושב קדימה שבשרון.
החיבור הוא לא רק לאדמה, אלא גם לאנשים. עמק חפר והשרון, עם צעירים ממזרח הארץ, דתיים וחילונים סביב החסידות של א"ד גורדון. "חיבורים בחקלאות" מפעילה כבר עשור אלפי מתנדבים במאות משקים גדולים בפעילות חקלאית־חינוכית. בעקבות המלחמה יצאה למבצע חירום עם חמ"ל זמין ושידוך מתנדבים. הם עדיין מחפשים מתנדבים למשקים שזקוקים לידיים עובדות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו