דווקא עכשיו, אנחנו דור הניצחון

דור הניצחון, זה מה שאנחנו. דווקא עכשיו, מול הקולות המדוכדכים מסביב, חשוב לי להזכיר זאת. עם סיום המילואים (עד המתקפה על חיזבאללה או הסבב הבא שלי בעזה), אני חוזר להיות אזרח חופשי בלשוני. ללא מדים, החובה שלי היא רק למדינה ולעתידה.

הדור הזה שפגשתי במלחמה, דור הניצחון, מי שנלחם ויזם, צריך לתבוע בעלות על הנהגת המדינה. לא מתוך יהירות ומחשבה שרק הוא, אלא מתוך אחריות גדולה לדורות הבאים. המדינה הזו שלנו, המלחמה הזו שלנו. המחיר והתוצאות עלינו. גם בזמן שיש מי שמפחדים מאחריות בפוליטיקה, שבורחים מבשורה וממנהיגות, אנחנו אחראים לעתיד של המדינה, ובקרוב לתיקון שלה.

הוויכוח הפוליטי על פירוק הממשלה ועל ביבי שייך לאתמול. הוא לא חשוב יותר. המציאות השתנתה: בזמן שכל המערכות קרסו והדרג הפוליטי נאלם דום (שבועיים מופלאים בשיח הציבורי) - דור הניצחון קם להילחם. הוא זה שלקח נשק, יצא מהבית לצו 8, סיכן והקריב את חייו או הקים עמדה לחלוקת אוכל לחיילים או למפונים.

הדור הזה היה ונותר מחויב למשימה הראשונה של השמדת האויב והכרעתו. אחרי זה מאמץ שיקום המדינה: הביטחון, החברה, הכלכלה. אתחול של ישראל, כדי שתהיה רק מנצחת. עכשיו הפוליטיקה לא חשובה. גם אם הממשלה מתבוססת בה, צריך להתעלם. להמשיך לחתור למגע ולניצחון. וכדי שלא יהיה ספק, תהליך השיקום כולל את החלפת דור הכישלון בדור הניצחון. אף אחד מהדרג המדיני והביטחוני שאחראי לכישלון לא יישאר. שום ספין זול לא יעזור.

עכשיו הם יכולים רק לעצב איך יזכרו את ההתנהלות שלהם בזמן המלחמה הכי גורלית מאז הקמת מדינת ישראל. האם הפריעו לנו, פירקו אותנו או קיבלו אחריות? האם הנמיכו צללית וסייעו לניצחון? אין ממשלה אחרת מלבד הנוכחית, אין משימה שתוטל מטעמה על דור הניצחון והוא לא ימלא אותה. בכל רגע נתון ממשלת ישראל תחליט (אם וכאשר היא מסוגלת לכך) ואנחנו כולנו נתייצב. אבל בסוף שיהיה ברור איך זה מסתיים.

ועדיין, אין טעם בבחירות עכשיו לפני סיום המשימה. זה לא מה שמביא ניצחון. שנה מהיום יהיו בחירות. עד אז - צריך לחזק, לא לפורר אותנו מבפנים. לא לעסוק בדכדוך אלא בהישגים, ויש כאלה. אף אחד שהיה שם לא יכול לומר אחרת. אין אחד שנלחם ולא ראה את מה שנותר מצפון הרצועה. את המהירות של הכוחות המתמרנים, את השילוביות של הכוחות השונים, את עוצמת האש ואת הפינוי הרפואי כשיש פצועים.

אין אחד שהיה בעזה ולא ראה מפקדים מקצוענים ואמיצים, חיילים אריות, ומילואימניקים, שעד לפני כמה חודשים היו אזרחים, הופכים למכונות מלחמה מיומנות. יש לנו עם מופלא וחיילים מקצוענים וחכמים. החייל הישראלי בשדה הקרב הוא התופעה הכי מרשימה שמדינת ישראל ייצרה. אנשים חושבים, עמוקים, מסורים, כאלה שיש להם הכל בחיים והם מסכנים אותם למען מטרה גדולה יותר.

חמאס בחר לתקוף את מדינת ישראל כי היה בטוח שאנחנו מתפוררים, דור הניצחון הוכיח לו בדיוק ההפך. לא הפוליטיקאים, שאני לא מסוגל לשמוע עד שאחזור הביתה (בראש ולא רק בגוף).

אני יודע שהעזתים מביטים במדינת ישראל ומקללים אותנו מקנאה או מהערצה מטורפת. כל יום, כל שעה. אנחנו ההוכחה לעליבותם ולכך שאפשר לפרוח ולשגשג, להיות חזקים צבאית במדינה מערבית ומתקדמת. הם יודעים להשוות את ההישגים שלהם לעומת אלה של מדינת ישראל. כן, גם בזמן לחימה, דווקא בזמן לחימה. הם יודעים שחייהם גיהינום. הערבים מסביבנו נכשלים בכל תחום שבו הם נוגעים, העזתים כושלים מכולם.

יש מספיק מומחים שטוענים שהם מבינים מה כואב להם, טוענים שהם מדברים ערבית או פרסית. השפה של דור הניצחון היא המעשה. שפת הנשק והחריש העמוק. אני משוכנע שאלפי המחבלים ההרוגים, העובדה שכל שכונות היוקרה בעזה נהרסו, שהחוף האדיר שפותח בעיר עזה, שבית להייא, בית חאנון וסג'עייה לא קיימות עוד, שחאן יונס ומחנות המרכז בשליטה צבאית, שהרצועה מבותרת ונוצרו שטחי הגנה - זה מובן להם היטב. מהי תפיסת הביטחון שלנו? שיפחדו. כוח.

זה נורא פשטני. האויב צריך לפחד לתקוף יהודים בכל מקום. דור אחרי דור. כשהוא תוקף, שיידע שלא יישאר לו דבר. זו האסטרטגיה. הטקטיקה היא לוודא שכל אזור שמאיים עלינו - יפורז. אבל זה החלק הפחות חשוב.

החלק השני של תפיסת הביטחון הוא אחדות. לא כקלישאה, אלא כמרכיב מעצב אסטרטגי. האויב תקף כי הוא היה משוכנע שאין חברה ישראלית. זה הכישלון הבולט ביותר של דור המדבר שיילך אחרי המלחמה. על זה צריך לעבוד כבר עכשיו.

מתווכחים לפרוטוקול

מה שמתרחש בממשלה זו הזיה. במקום לשתוק, לעבוד בדממה, הם מייצרים התפוררות. כועסים על "התקשורת שמחלישה", אבל עושים אותו דבר על סטרואידים - רק שהם בשלטון. הם לא מסוגלים לדון על מטרות המלחמה, רק ויכוח לפרוטוקול. חיזוק האומה? תחושת ביטחון? זה לא קשור אליהם. לכן דור הניצחון חייב לקחת אחריות גם על השיח הציבורי.

היתה לי זכות להילחם במלחמה הזאת, אני גאה בכך. אצא לסבב מילואים נוסף כשאדרש לכך כי יש מדינה, כי אני אחראי. בכל מקום שאדרש, באיזה משרד ממשלתי אגיע לעזור, לא בגללם, אלא בגלל האחריות. דור המדבר לא מבין זאת, אולי גם אני לא הבנתי מספיק, המלחמה הבהירה לכולם מה קורה פה.

ולסיום: יש מה לתחקר, יש לי המון לקחים צבאיים. אנחנו חזקים מספיק כדי להבין שנכשלנו. כל מה שיתנהל באופן פומבי עכשיו, יחזק את האויב. בניגוד לחבורה שיושבת בקבינט ומדליפה כל מילה שנאמרת מתוך ניסיון עקר לברוח מתפקידם - אני אחראי. אזרח מן המניין, לא שר, אבל אחראי. פגשתי את עם ישראל במלחמה, הוא עצום והכוחות שלו עצומים, מילואימניקים ומתנדבים.

מכל מקום, אנחנו חייבים לוודא שיש לנו הנהגה שראויה לעם הזה. למאות המשפחות שאיבדו את יקיריהן, לאלפי הפצועים ל־350 אלף מילואימניקים. אתאפס קצת על החזרה הביתה ואז נסתער על המשימה הבאה. זה יצריך גיוס מילואים מסוג אחר.