מי כאן באמת אזרח סוג ב'

כישלון. זו המילה היחידה לתאר את השבוע האחרון. כשמשגרים על אזרחי המדינה שלך יותר מ־100 רקטות ללא תגובה וללא מענה רציניים, כשפעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי יוצאים מזה ללא שריטה, הממשלה נכשלת ואיתה כלל מדינת ישראל. הרתעה היא מושג חמקמק, כישלון הוא מושג ברור.

בחודשים האחרונים מתנהל קמפיין של הליכוד על אזרחים סוג ב'. ניסיון לצופף שורות מול ההתרסקות בסקרים ובריחת הימין הליברלי מהקואליציה. "אנחנו" מול "הם". הרעיון הוא שמי שמתנגד לנתניהו הוא בהכרח אזרח סוג א'. אליטה, עשיר, אשכנזי, שמאלני, ללא קשר למצבו הסוציו־אקונומי או הרקע שלו. לעומת זאת, מי שתומך בממשלה הוא אזרח סוג ב'. אזרח שהמדינה דופקת, בית המשפט נגדו, וכך גם השוטרים, הצבא, השב"כ וכל מי שמחליט כאן משהו.

הממשלה, כמובן, לא מחליטה דבר. אלא אם כן משהו בטעות הצליח לה.

זו מעין פרודיה פוליטית על בריחה מאחריות. כך קורה שניר ברקת, שמחה רוטמן, בצלאל סמוטריץ' וגלית דיסטל אטבריאן הם "אזרחים סוג ב'". המצאה ישראלית: מיליונר סוג ב'.

עבור מי שגר בעוטף עזה ויורים עליו ללא תגובה אמיתית, המסר שהמדינה מעבירה לו חזק יותר מכל ספין: אתה אזרח סוג ב'. אזרח לא מספיק חשוב כדי שהמדינה תרעד. המופע של חברי הקואליציה בשדרות לא משנה דבר

אני, אגב, מראש הודעתי שאני מוותר. אני אזרח סוג א' גאה. כך, מנקודת מבטי, כל מי שמשרת בצבא, משרת במילואים, משלם מסים ומאמין בחברת מופת. אנחנו עם סגולה. סוג א'.

בדיחה יהודית

אני חוזר לקמפיין המטופש הזה, מכיוון שעבור מי שגר בעוטף עזה ויורים עליו ללא תגובה אמיתית, המסר שהמדינה מעבירה לו חזק יותר מכל ספין: אתה אזרח סוג ב'. אזרח לא מספיק חשוב כדי שהמדינה תרעד.

מופע ההזדהות של כמה חברי קואליציה בשדרות והמילים המאיימות (לא ברור אם כלפי חמאס או הממשלה) לא משנים דבר. המופע נועד להזכיר שזה אף פעם לא הם. זו תמיד אשמת חמאס והאחרים.

אחרי שבוע כזה אפשר לעסוק בהוכחת טענותיי המוקדמות: ממשלה מורתעת שמאפשרת ירי של חמאס, מה זה משנה איך היא קוראת לעצמה? ימין מלא או שמאל חלש, בשורה התחתונה היא כושלת בתחום הביטחון. כך גם בתוך הבית, עם מספר רציחות כפול מפרק הזמן הדומה בשנה שעברה. היא כושלת. כך במשילות ובתחום ההתיישבות, וכך בעיקר - וזה התהליך הכי מסוכן - בתוך החברה הישראלית. גם במקרה הזה מחפשים מי אשם. המפגינים, המארגנים או הממשל בוושינגטון, כפי שטען לוין.

אין שום הבנה שמנהיגות פירושה אחריות. וכשאין הבנה כזו אנחנו נראים כמו שטעטל בגולה. איבדנו את הקשר בין מילים למציאות. מפלגת עוצמה יהודית מבטאת אך ורק חולשה יהודית, שכמוה לא ראינו. אולי בדיחה יהודית, אחרי המופע של אלמוג כהן בלשכתו החדשה בשדרות.

הציונות הדתית לא קשורה לתנועה הציונית הדתית המוכרת בשום דרך. היא בסך הכל ביטוי של העסקנות החרדית עם כיפה סרוגה גדולה ושביס. "החוקים לחיזוק היהדות" בקואליציה הנוכחית הצליחו להרחיק מספר אדיר של יהודים מהיהדות. המונופול של המפלגות החרדיות הוא אסון לאופי היהודי של ישראל, וההשתמטות ההמונית מהצבא מכל הצדדים היא מעשה אנטי־לאומי.

לא כולם בממשלה הם חסרי יכולות ביצוע כמו בן גביר, אבל לכולם משותף דבר אחד: הם לקו בהיבריס מעוור אחרי הבחירות. 

אפשר לחזור שנה אחורה לשלטי הליכוד שנשאו מילים כמו "ישראל מדממת", לארגוני הלוויין של הליכוד כמו "אם תרצו", שבזמנו היה אכפת להם מהטרור ברחובות ומהרקטות מעזה, ועכשיו בשלטון הימין המלא זה כבר פחות חשוב להם. אפשר, אבל בכך אין מענה לעתיד.

הסבב הזה התחיל בכאוס בבתי הכלא הביטחוניים. בממשלה האחרונה, שהייתי חלק ממנה, הוקמה ועדת חקירה. אחד התנאים לוועדה היה בדיקת השליטה ותנאי האסירים הביטחוניים. מה קרה מאז? ביטול הפיתות מעשה יד (החלטה שעלתה למשלם המסים כמה מיליונים בשנה לרכש פיתות ממאפיות בחוץ), וביטול ההחלטה על ידי בן גביר בגלל חשש ממהומות.

מה המסקנה? במקום קמפיינים עם פתרונות קסם שקריים, ישראל חייבת מנהיגות ביצועית שמנהלת תהליכי עומק. לבן גביר, לסמוטריץ' ולנתניהו אין שום יכולת לעשות זאת. לא לטפל בחמאס, לא במחדל האסירים הביטחוניים, לא במשילות והאמת שגם לא להעביר שינויים נדרשים במערכת המשפט.

לא כולם הם חסרי יכולות ביצוע כמו בן גביר, אבל לכולם משותף דבר אחד: הם לקו בהיבריס מעוור אחרי הבחירות. הם פספסו את הצורך לנהל תהליכים, והצליחו לאסוף חבורה שבכל יום מייצרת פיגוע תודעתי חדש. הפתרון היחיד למה שאנחנו רואים הוא ממשלה שתורכב ממפלגות ציוניות. ממשלת אחדות ציונית. אם ימין מלא זו בדיחה יקרה, וממשלה צרה כמו הקודמת היא לא יציבה, אין אפשרות אחרת מלבד ממשלת אחדות ציונית.

זה יקרה, אני מניח, אחרי שהממשלה הזאת תיפול. אין לי מושג מתי.

אבל רק כך אפשר לייצר תהליך עומק להחזרת המשילות, כולל משמר לאומי ובנייה מחדש של משטרת ישראל. רק כך אפשר להגדיר מה המדיניות מול חמאס בעזה (מדיניות היא לא הצהרות והחרמת הצבעה בכנסת). רק כך אפשר לייצר את החוזה החדש שנדרש בקרב אזרחי מדינת ישראל על זכויות וחובות שווים לכולם, כולל חרדים וערבים.

מי שרואה עצמו ציוני ומאמין בישראל כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית, איש ימין אמיתי, לא יכול לאפשר לעצמו ניסויים דומים כמו זה שאנחנו חוווים עכשיו. הסיכון למדינה שלנו גדול מדי.

פינה טובה

אחת הפינות הפחות מוכרות בחברה הישראלית היא נפלטי החברה החרדית. יש בהם יוצאים בשאלה ויש גם אחרים. הסיבה המרכזית לחוסר ההיכרות היא שבעיני העסקנים זה לא קיים. וכידוע, אי אפשר להכיר במה שלא קיים.

כ־3,000 צעירים יוצאים בשאלה בשנה, מגיעים לתוך עולם לא מוכר, חסרי כישורים וקשרים מתאימים, ברוב המקרים נטולי משפחה שנטשה אותם. מי שלקחה על עצמה לטפל בהם היא עמותת "יוצאים לשינוי", שהוקמה על ידי יוצאים בשאלה. עמותה שנותנת גיבוי, מעין קבוצת תמיכה, ופועלת לצמצום הקשיים למי שעזב את העולם החרדי. בעולם מתוקן זו היתה משימה של המפלגות החרדיות. בעולם שלנו את המצווה הגדולה הזאת, להציל נפשות בישראל, עושה עמותה פרטית.