אביתר בנאי חוגג 50: האמנים שאוהבים אותו קפצו לאחל מזל טוב ולבחור שיר אהוב

הם שמעו את הצלילים הראשונים של האלבום הראשון והאייקוני, והבינו שיש כאן משהו יוצא דופן • הם נכחו בהופעות הקטנות והאינטימיות שגדלו לאט־לאט • הם ידעו אהבות ראשונות ושיברונות לב לצלילי הבלדות העוצמתיות, הושפעו מיצירתו, וחלקם גם זכו להופיע איתו

אביתר בנאי, צילום: מאיר כהן
אף אחד לא ממש ראה אותו מגיח. מי שלא השתכשך בביצת הבוהמה התל אביבית ב-95', לא התרועע עם מוזיקאים או הסתובב בחוגי תיאטראות פרינג', לא יכול היה לצפות את הסערה שתיצור הסנסציה החדשה לבית בנאי, בימים בהם "כולם היו בנאי" עוד נחשבה הלצה שנונה. באותן שנים הייתה זו אורנה שתייצג את הדור החדש של המשפחה. קומיקאית בחסד שבינה ובין היצירה שעתיד לחשוף אחיה מעט מאוד מן המשותף, פרט לשם המשפחה המיוחס. הימים ימי סוף 1997. ישראל המתאוששת מאירועי אסון פסטיבל ערד ורצח רבין, שתי טראומות לאומיות שהתרחשו בפרק זמן של פחות מארבעה חודשים בין זו לזו, כבר מתחילה (לפחות ברדיו) להמיר את הרוק המכסח ששלט עד כה בעשור, במוזיקה אחרת. מהורהרת ופגיעה יותר.
חוגג 50. אביתר בנאי,
דור חדש של יוצרים שבעיתונות ובשטח אהבו להגדיר כדור הזמרים העצובים (גם עברי לידר התגלה בדיוק באותה תקופה) פורץ במה שנדמה כמו רגע ומשנה את פני המשחק במוזיקה הישראלית. בולט מכולם הוא אביתר בנאי, עד אז פשוט "אביתר" מאלבום הבכורה של האח מאיר. כן, הוא כואב, מחפש אחיזה ופגוע כפי שיוצר בן 22, הגיל בו היה כשהקליט את האלבום, יכול להיות. אבל הוא גם תאב חיים ופוצע חזרה. "כלום לא עצוב", שילוב בלתי אפשרי עד אז של נעימה ילדותית ותיאור קודר של הלך הרוח ברחוב הישראלי, זעזע וריתק את הרדיו. "שמתי לי פודרה" טשטש את גבולות המגדר (שעוד ילכו ויטשטשו מאז ועד ימי נזילות מגדרית אלה). ב-"תתחנני אלי" הוא מבקש מאהובה שהלכה דבר לא שגרתי, כמעט אסור, בזמר הישראלי. "תיאטרון רוסי" הוא חגיגה נוראית ומרהיבה של כעס, עלבון וחרטה. דור שלם מאז לא יכול לשמוע את המשפט "יש לי לחץ באוזניים" בלי להשלים את השורה "וסרטים כחולים בראש". גם בגל של יוצרים חדשים אביתר בנאי היה אנומליה.
מורה דרך. אביתר בנאי, צילום: משה שי
הוא ילך וימשיך לחפש ולחקור, יזנח את הדרך שהביאה לו תהילה וימצא גאולה בדת. משם זה כבר יהיה אביתר אחר. עדיין כואב, מהורהר וקצת מלנכולי, אבל רגוע, מפוכח יותר. את מקומה של הזעקה הפנימית תתפוס השלמה. כבר 25 שנים שהוא בשטח, אף שלפעמים, עבור דור שעוד לא הפנים ששנות ה-90' היו לפני 30 שנה, זה מרגיש כאילו הוא התגלה לא מזמן. מוזיקאיות ומוזיקאים רבים בפרויקט הזה מגדירים אותו כמורה דרך רוחני ואמנותי. מדברים עליו במונחי מצפן, כותבים בשבחי כנותו. הדברים המחמיאים וכן, המרגשים, שנכתבו כאן משרטטים תמונה יפה ומדויקת של המקום שלו בתרבות הישראלית. אמן בין אמנים, אדם שאין עוררין באשר לאמת שביצירתו. קונצנזוס במקום שממאן לצור כאלה. שלומי שבן - "שמח שבאת", מתוך "אביתר בנאי" (1997) - פרק חדש במוזיקה הישראלית
שלומי שבן, צילום: ללא קרדיט
יכולתי לבחור כמעט כל שיר של אביתר, מאלבום הבכורה ועד לאחרון. אין שיר שלו שלא ניחן ביופי העילאי של כותב שירים מחונן וחוקר. אבחר בשיר הראשון שלו ששמעתי, "שמח שבאת". אני זוכר שהלכתי לראות הצגת תיאטרון ופתאום בקעו צלילי השיר. זה היה לפני צאת האלבום הראשון. איפשהו במעבר ההרמוני הבלתי אפשרי בין הבית הראשון לפזמון, הבנתי שהתחיל פרק חדש במוזיקה הישראלית. מאז עברנו הרבה ביחד. כמו שהוא אומר בשיר - "איך הכל במעגלים, מפתיע אותי כל פעם". מזל טוב, אביתר, ותודה על הכל. נינט - "ילדה אישה", מתוך "החיים מתחילים לנגן" (2021) - מנגינה נוסעת
נינט, צילום: שי פרנקו
אני לא חושבת שיש איש במדינה שלא יסכים עם העובדה שאביתר בנאי הוא אחד היוצרים החשובים בהיסטוריה שלנו. ואיזה מזל שכך. קשה לבחור שיר אחד שהוא מופת מתוך כל המופת שהוא היצירה שלו, ובכל זאת, בחרתי בשיר "ילדה אישה" מתוך האלבום האחרון שלו. אני זוכרת שנסעתי במונית ופתאום השיר הזה התחיל להתנגן ברדיו. העיניים שלי התמלאו דמעות. הקסם שבו הוא שלכאורה זה לא שיר עצוב במהות שלו, המנגינה נוסעת כמו הלחן, הטקסט מרחף מעליהם ולעיתים צולל כדי לקחת אוויר. ושם, דווקא שם, מתחילה התנועה הזו פנימה, בדיסוננס שבין התחושה שעולה מהשיר לבין האופי של השיר עצמו. וזה בדיוק מה שקורה כשהחיים מתחילים לנגן. אביתר, מזל טוב שילווה אותך תמיד. אביב גפן - "עד מחר", מתוך "לילה כיום יאיר" (2009) כניסה למעבדת כאב
אביב גפן, צילום: גבריאל בהריליה
מבחינתי, אביתר הוא התאהבות מאוחרת בנפש תאומה. היכולת המבריקה שלו לתרגם את הסכסוך שלו עם עצמו לתווים ומילים משאירה אותי יחד עם כולם נפעמים ואסירי תודה שאביתר נותן לנו להיכנס למעבדת הכאב שלו. ״יש פירצה בגדר, בין הגפנים בין ענבי הכרם, שועלים מחבלים מייללים ונעלמים״. איזו  דרך מושלמת לכתוב על התקף חרדה. זכינו בך ככותב, זכיתי בך כחבר. מזל טוב. נרקיס - "אבא", מתוך "לילה כיום יאיר" (2009) - דואט של עשרת ימי התשובה
נרקיס, צילום: אפרת אשל
לפני שנים עבדתי בחנות ספרים ענקית, והיה מדף אחד ליד הקופה עם כמה דיסקים. אחד מהאלבומים היה של אביתר בנאי, אלבום חדש שלא הכרתי. העניין הוא שלא היה לי איך להאזין לאלבום לפני שקניתי אותו, אז פשוט ניחשתי לפי העטיפה שהוא הולך להיות מיוחד ורכשתי אותו. בהפסקה הראשונה שלי במשמרת רצתי לאוטו שלי כדי לשמוע את האלבום, והשיר הראשון שהתנגן ממנו היה "אבא". מצאתי את עצמי בוכה בחניה שם ברכב שלי. הרגשתי ששמעתי את השיר הכי רוחני שיכול להיות. "אבא אני רוצה לעמוד מולך ולהאמין שאתה אבא טוב. אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי, ככה סתם אבא טוב". אלה מילים שרק אביתר יכול היה לכתוב. באחד מאירועי עשרת ימי תשובה העליתי את אבא שלי לבמה ושרתי יחד איתו את השיר הזה. שנים לאחר מכן, כשחזרתי לעסוק במוזיקה שלי ובעצמי הוצאתי אלבום, שמעתי את אביתר אומר ברדיו שהוא ואשתו בכו מהתרגשות כששמעו את השיר שלי, "שדות". מבחינתי זו סגירת מעגל וזה עוד יותר חיזק את הקשר שיש לי לאביתר. הוא מורי ורבי המוזיקלי. הוא היה הפסקול שלי בכל כך הרבה צמתים בחיי, אני אוהבת אותו בכל ליבי ומאחלת לו חיים ארוכים וטובים. תודה על המוזיקה ועל הכנות שלך, על היותך ענק וכזה צנוע. תודה, אביתר, שאתה בעולם. נגה ארז - "שן לידי", מתוך "אביתר בנאי" (1997) - שיר ערש של געגוע לילי
נגה ארז, צילום: דודי חסון
קשה לבחור רק שיר אהוב אחד של אביתר. אצלנו בבית, כמו בהרבה בתים אחרים, משמיטים את שם המשפחה המפואר, מדברים עליו כחבר. הרי הוא היה שם מאז ומתמיד -  בתיכון, בצבא, בכל הטיולים. דרך שיברונות הלב, רגעי האושר והיום־יום. השיר "שן לידי" מטלטל את המוזיקאית שבי ומחבק את הילדה, הבת שאני להורים שלי. זה שיר ערש של געגוע לילי, ובוקר שמביא עימו נחמה. דודו טסה - "גנב", מתוך "יפה כלבנה" (2013) - מצפן קרוב
דודו טסה, צילום: דודי חסון
אני לא חושב שיש עוד אמן שהיה לי כל כך קשה לבחור שיר אחד שלו שאני מאוד אוהב. מבחינתי, אביתר הוא מצפן. הוא האמן הכי קרוב, הכי מרגש, הכי מדויק שפועל פה. בסוף בחרתי בשיר "גנב" מתוך האלבום החמישי שלו. כששמעתי אותו בפעם הראשונה, הרגשתי שממש עוד רגע יתפסו אותי על חם. תודה, אביתר, על מי שאתה. אלון עדר - "מנגינה יקרה", מתוך "אביתר בנאי" (1997) - בין רוך לעוצמה
אלון עדר, צילום: אורית פניני
הייתי בן 15 כשיצא אלבום הבכורה של אביתר בנאי, והוא הרגיש חדש ומרענן. כמו מישהו שאומר את האמת באופן אחר וחשוף, עם כישרון ואיכות שלא נראתה עד אז בארץ. והוא גם היה גם זמר על. כבר מהרגע הראשון כל בית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו העריץ אותו. הרגשנו כאילו מישהו מספר את כל הרגשות שלנו החוצה. גם האופן שבו נעשה האלבום הזה הוא מעורר השראה. המנהל המוזיקלי חיים שמש הוביל, ואסף אמדורסקי, בן דורו של אביתר, בא להפיק ולנגן. קורין אלאל, בת הדור שמעל אביתר, השתתפה גם היא, בעיבוד, בנגינה ובשירה. אהבתי לשמוע את האלבום ברצף, פעם היו עושים את זה. אבל מבין כל שירי האלבום היו כאלה שניגנתי בלי הפסקה: "אבות ובנים", "יש לי סיכוי" ו"מנגינה יקרה". את האחרון הפיק אמדורסקי, צח דרורי עשה עיבוד מיתרים באופן המיוחד שהוא יודע וקורין אלאל שרה קולות. אני אוהב את הדינמיקה שקיימת בשיר בין רוך לעוצמה, את הטקסט שלו ואת העובדה שאמדורסקי מנגן על כל הכלים בו והעניק לו את הסאונד שלו. הכתיבה של אביתר, וההתפתחות שלה בשנים האחרונות, נתנו לי אומץ לכתוב קרוב וחשוף ולנסות להעביר לשיר את הרגשות שלי כמו שהם. ג'ימבו ג'יי - "לא רואה אותי" מתוך "החיים מתחילים לנגן" (2021) - בין אבא לאלוקים
ג'ימבו ג'יי, צילום: ירדן ביידר
"לא רואה אותי", כפי שאני מבין אותו בזהירות, הוא הצצה נוגעת ללב ליחסים בין אב לבנו המורד, ובין האב לאלוקים. בתי השיר כתובים ברובם מנקודת המבט של הילד שכועס שלא רואים אותו, ובפזמון האב מבקש שהשבר יתאחה. אחד הקסמים הגדולים של אביתר בנאי הוא היכולת לפתוח חלון לנפש שלו, ומצד שני לשמור על איזה סוד ומסתורין שמשאיר לי כמאזין את המקום להפוך את השיר לשלי. אותי אישית השיר תפס דרך המילים הכתובות שלו. המשפט "תא (אתה) לא רואה אותי" כתוב בשפת הרחוב של הנער, כלומר בשגיאת כתיב. העברית שנשברת פה לובשת את הצורה של אי־ההבנה בין האב לבן, בין דור לדור, ומזכירה את הפערים ששפה יכולה ליצור בינינו גם כשמדובר באותה שפה. יותר מהכל, היכולת של אביתר להמשיך לספר את הסיפור שלו לאורך הרבה שנות קריירה באופן כן היא שיעור בהתבגרות של אמן ובשמירה על יושרה אמנותית". יסמין מועלם - "אבות ובנים" מתוך "אביתר בנאי" (1997), ו"כוכבי בוקר", מתוך "לילה כיום יאיר" (2009) - לחקור כל תו
יסמין מועלם, צילום: דפי הגאי
אביתר בנאי ליווה אותי באינספור רגעים בחיים, עם היכולת שלו לגעת הכי עמוק. בפעם הראשונה שזה קרה, ממש לא ציפיתי לכך. חברה בשם רומי שפר סיפרה לי עליו בגיל 13 בערך, סביב תקופת ימי הזיכרון. חשבתי שהיא הולכת להשמיע לי איזו קלאסיקת יום זיכרון, וכבר הייתי מוכנה לגלגל עיניים ולהגיד לה שתשחרר אותי מהכובד הזה. אני זוכרת שהלכנו על הים והיא אמרה לי "סמכי עליי, שבי". היא נתנה לי אוזניות והשמיעה לי את "אבות ובנים". זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שיר של אביתר בנאי. בכיתי בערך לאורך כולו ונותרתי המומה. נראה לי ששתקתי במשך כל הדרך שלנו חזרה הביתה. מאותו רגע התחיל מסע לחקור ולשמוע כל תו וכל מילה בכל אלבום שלו, מסע שנמשך עד היום. תודה לך. הרגע השני המשמעותי שלי עם המוזיקה של אביתר היה אמנם קצת פחות אגבי, אבל הוא כלל לא פחות דמעות. זה קרה כשבן זוגי ואני בחרנו ב"כוכבי בוקר" להיות השיר שניכנס איתו לחופה בחתונה שלנו. מעבר ללחן המדהים ולשילוב הקולות של אביתר ואביו ז"ל ששרים יחד, המילים שפותחות את השיר – "שימו לב על הנשמה" הן בערך כל מה שבן אדם צריך לזכור. לשים לב לנשמה. אביתר, מזל טוב! תמשיך להיות כמו מצפן לכל אמן שמשתדל לשים לב לניגון האמיתי שלו. אל תפסיק להשתנות ולהתפתח, אנחנו מתפתחים יחד איתך. המון אהבה ותודה שגידלת אותי כאדם וכמוזיקאית. שי צברי - "תתחנני אלי" מתוך "אביתר בנאי" (1997) - סשה ארגוב פינת מאיר בנאי
שי צברי, צילום: זוהר רון
יש שירים שכשאתה שומע אותם, אתה יודע שאתה עד לרגע מכריע בתרבות. אתה יודע שמשהו לא יכול להישאר אותו הדבר אחרי הרגע הזה, אתה שמח ששמעת אותו ועכשיו הוא ילך ויהדהד אצלך ואצל עוד רבים אחרים. ישפיע וישנה את ההסתכלות שלהם על העשייה שלהם, אם הם מוזיקאים, או על ההקשבה שלהם אם הם מאזינים מהשורה. זה נשמע פומפוזי אמנם, אבל עבורי זה מה שהיה "תתחנני אליי". בערך שנה לפני שהאלבום הראשון של אביתר בנאי יצא, שחררה חברת התקליטים שלו את השיר הזה כסינגל היכרות. אני חושד בהם שהם עשו את זה כי הם לא יכלו להתאפק. כמו רצו לומר: "תקשיבו, יש לנו את הדבר הכי מדהים שיש עכשיו בשוק, הוא איתנו ואתם חייבים להקשיב לזה גם". אני זוכר את הרגעים הראשונים של ההאזנה לסינגל הזה, שהתגלגל אליי בדרך לא דרך. זו הייתה הקלטה בסיסית, פסנתר ושירה בלבד, אבל המוח שלי התפוצץ מעוצמת הגילוי. אני זוכר את המנגינה הזאת, המפותלת, שיש בה סשה ארגוב ומאיר בנאי ורוק ישראלי ואיזשהו סלסול כמו מזרחי (אולי זה רק בראש שלי?) את המילים הישירות, הכואבות, הבועטות. שיא של כנות ואינטימיות. את הקול הזה, הזועק, השורף, שיש בו כל כך הרבה חדש וישן ועוצמה ורוך ושלמות ושבר. אחר כך בא הקליפ שביים אחד מגדולי צלמי המוזיקה שהיו פה, רונן ללנה. קליפ שצולם במה שנראה כמו סניף של "צער בעלי חיים" וחשף את הפנים של הבחור הצעיר הזה ממשפחת בנאי. כמה תודה אני חייב לאביתר ולשיר הזה, שהיה התפילה שלי בשנים הרחוקות ההן. כשהייתי צעיר בודד ועצוב, שחולם למצוא את האהבה שלו ועושה את הצעדים הראשונים שלו בעולם ובמוזיקה. לפני כמה חודשים זכיתי להתארח בהופעה שלו ולשיר איתו את "תתחנני אליי". הוא ניגן על הקלידים, ובנדיבות שלו נתן לי לשיר את הכל, מההתחלה ועד הסוף. לא הייתי צריך ללמוד את המילים או את המנגינה. שרתי ולרגע הייתי האיש הצעיר ההוא. הלב שלי התמלא שמחה והעיניים דמעות.  עקיבא - "אב הרחמן", מתוך "לילה כיום יאיר" (2009) - מדד אביתר
עקיבא, צילום: שי פרנקו
הרצון לדייק במילים כשכותבים על אביתר בנאי מציב אתגר רציני מאוד. בגיל 18, בעודי תלמיד ישיבה צעיר עם חלומות גדולים, הצטרפתי לסדנת כתיבה והלחנה בתל אביב, בהנחייתו. הוא קרא לסדנה הזו "המוזיקה הפנימית", ולא סתם הוא בחר בשם הזה. בעיניי זה הסיפור של אביתר: יצירה פנימית שנובעת מהחלקים הכי עמוקים בנפש, ונכתבת בכנות וביושר מעוררי השראה. כל המשתתפים הגיעו לסדנה בציפייה גדולה למפגש עם המאסטרו, אבל במקום לשחק משחק של מורה ותלמידים, אביתר הביא את עצמו אל המפגש כחבר בין חברים. הוא גיבש אותנו לכדי חבורה מלוכדת, שחבריה עודם בקשר קרוב עד היום. אלה היו מפגשים שהיו צריכים להימשך לא יותר משעתיים, ובפועל היינו יושבים יחד בכל פעם עד השעות הקטנות של הלילה. הסדנה הזו הייתה בשבילי אבן דרך משמעותית מאוד במסע היצירה האישי שלי ובביטחון שהיא נסכה בי כיוצר להאמין שיש לי מה להעניק לעולם. אצלי בראש קיים דבר שנקרא "מדד אביתר בנאי". מולו אני שואל עד כמה היצירה שלי אמיצה, אמיתית ויוצאת מעומק הלב.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר