בין הדוכנים פגשתי בו פתאום. אמן, קומיקאי, בחור שאני מאוד מעריך. אנחנו לא מכירים היטב, אבל מכירים מספיק כדי להחליף חיוכים וטפיחות ומילות נימוסים, וגם קצת מחמאות. ואז אורו עיניו פתאום והוא אמר לי: "היי קובי! ירושלים! יש לי הופעה ביום שני! אולי תבואו?"
ואני, שמורגל במוסדות החיים ובתעתועיהם, אמרתי מייד, כמו מכונה, את מה שצריך להגיד במעמדים כאלה: "איזה יופי! יש לי משהו בשני בערב, אבל נראה לי שזה יכול אולי להסתדר עם השעות. אני מייד בודק איך אנחנו". המשכנו לדבר ועשינו דרכנו החוצה, אל מחוץ לחנות שבה נפגשנו.
לא היה לי שום דבר ביום שני. שיקרתי ביודעין. ומה שהכי מעניין הוא המהירות והטבעיות שבהן תקעתי את הבלוף הזה. לא הייתי צריך אפילו לחשוב. אני כל כך מורגל בזה, עד שזה יוצא באופן אוטומטי. כמו "תודה" אחרי מחמאה. כמו "לבריאות" אחרי התעטשות. כמו קללה אחרי שהזרת נדפקת בדלת.
כמה פעמים ביום אני משקר? וואו, רבות מספור. אני בעיקר משקר חופשי בעניינים הנוגעים למרכז חיינו, הווטסאפ. מדובר, כמובן, על המערך האדיר והבלתי נגמר של תירוצים והסברים הנוגעים לפשע החמור והמזעזע ביותר בימינו אלה, והוא: אי תשובה או תגובה להודעת ווטסאפ.
כמות האנרגיה שמושקעת בעניין הזה מספיקה כדי להמציא ולהפעיל רשת הודעות מיידיות נוספת שבה, לעזאזל, לא רק שאין וי כחול, אלא אין וי בכלל. שולחים הודעה למישהו, ואין לדעת אם הוא קיבל אותה ואינו מגיב, או שמא הוא לא קיבל אותה כלל. ככה. מסתורין. לא נודע. עד שיומצא הדבר הזה, צריך לעבוד בתעשיית השקרים הקטנים: "שלום אחיקם, עכשיו אני שם לב שכתבתי לך תשובה והיא לא נשלחה! אז הנה, באיחור, תודה, תודה רבה! שמחתי מאוד על הדברים. תגיד, יש לך מספר של תומר הגבוה שעבד בזמנו בעמינח? תודה מראש".
"היי נמחקו לי לצערי כל המספרים. מי כותב לי?"
והחביב עלי: "אופס! את לא שמורה אצלי כי את שמורה פעמיים והטלפון ישן, אז הוא מראה לי מספר לא ברור".
כמה כישרון יצירתי יש במשפט האחרון הזה, שהוא כמובן חרטוט מוחלט שאין לו התחלה ואין לו סוף, אבל הוא יכול, במאמץ קל, להישמע כמו משהו קוהרנטי והגיוני. כן. פעם היה עניין כזה, בטלפונים הישנים, שאם המספר שמור פעמיים - השם לא היה מוצג. כן, יש מונח כזה, "מספר לא ברור", והוא עלול להיות משכנע, אבל הוא לא קשור כמובן לעניין.
כמה שקרים. כמה שטויות. לא כתבת שום דבר ולא שלחת. סתם המצאות. לא נמחקו לך שום מספרים. לא נמחקים מספרים. ואם הם נמחקים - משחזרים אותם בדקה. כמה שקרים. כמה נוכלויות.
השקרים האלה, לא רק שהם לא פסולים או שליליים, הם גם יפים ונפלאים, והם ההוכחה הבריאה ביותר לכך שהאדם הציוויליזציוני טוב וחיובי ביסודו. מה אומר שקר כזה, בעצם? הוא אומר: אני אעשה הכל, אפילו אשקר, רק כדי לא לפגוע בך. ובעצם, יש כאן איזה מהלך חיובי ידוע מראש. אני לא חושב שיש מישהו בעולם שאומרים לו "נמחקו לי המספרים", והוא מאמין. הוא יודע שזה קשקוש. היא יודעת שזה חרטוט. אז מה כן? הם אומרים לעצמם: היי, אכפת לו מזה שהוא לא ענה לי להודעה. הנה, הוא אפילו מוצא צורך לחרטט משהו.
אני חושב שזה ההסכם הבלתי כתוב הכי מקסים בסביבה. הוא פשוט אומר בלי מילים שבני האדם אוהבים זה את זה, ולא רוצים לפגוע זו בזו. הם עושים שימוש באחד הכלים הנפלאים שהוענקו לנו, השקר. לפעמים הוא לא כל כך חיובי, אבל בדרך כלל הוא ממש־ממש נאצל. קודש קודשים.
פעם ניהלתי חשבון בנק בסניף מסוים. במחלקה העסקית עבדו אסתר ומימי (שמות שנכונים לדעתי לכל בנק), ויום אחד הצטרף אליהן אשר, בנקאי חדש ונחמד שמישהו החליט שהוא צריך לטפל בחשבון שלי. לימים נעשינו חברים, אבל אז, בשלב ההוא, לא היה לי כוח אליו.
אני עבדתי עם מימי והסתדרתי איתה, ולא היה בי רצון להחליף אותה. אז תקשרתי עם אשר בלי לשתף אותו בהעדפה שלי, ומאחורי גבו המשכתי לתקשר עם מימי ולבצע באמצעותה פעולות. כשהייתי מתקשר לסניף ואשר היה עונה, הייתי עושה קול מוזר של ילד או ארנב ואומר: "שלום, את מימי בבקשה".
כך זה נמשך זמן די ממושך, עד שיום אחד באתי לסניף לפגישה. ישבתי מול אשר, ואז הטלפון שלו, טלפון קווי של מרכזייה כמו שיש בסניפי בנק, צלצל. ואז ראיתי שעל הצג שמולו מנצנץ המספר המחייג. זה עורר בי חשד מסוים, ואז ניצלתי רגע שבו הוא קם וחייגתי את המספר של המחלקה. ובכן, ניחשתם נכון: על הצג באותיות ענקיות הבהב: "קובי אריאלי".
מה שעוד התברר, כמה דקות לאחר מכן, בשיחה עם אחד העובדים שהייתי מיודד איתו, זה שבכל פעם שאני מחייג למחלקה ועל הצג מהבהב בגדול השם שלי, אשר טורח לקרוא לכולם, וכל מי שפנוי נעמד חגיגית מסביב לשולחן שלו. הוא עונה לשיחה, ואז כולם שומעים אותי אומר, בקול של ארנבת: "שלום, את מימי בבקשה" - ומתים מצחוק. זה הפך להיות תוכנית הבידור המובילה של הסניף המנומנם. בשלב מסוים הם ממש חיפשו סיבות לגרום לי להתקשר.
אתם יודעים מה? אני חושב שאשר לא התבאס אפילו לשנייה מהקשקוש הקטן הזה. נכון, הוא גילה שאני מעדיף את מימי על פניו, אבל הוא גילה עוד משהו: שאני ממש אוהב אותו ומתחשב בו, ולא רוצה שהוא יידע על ההעדפה הזו וירגיש איתה לא בנוח. להעדפה שלי את מימי יכולות להיות אלף סיבות: היא מוכרת לי, אני רגיל אליה, היא עובדת בסגנון המתאים לי יותר, היא למדה עם אחותי חוג לקרמיקה.
לעובדה שאני מבקש אותה בטלפון בקול מעוות, כדי שהוא לא יידע, כביכול, שזה אני - יכולה להיות רק סיבה אחת: אני אוהב אותו, ולא רוצה לפגוע בו אפילו במרומז. תוסיפו לזה גם את תוכנית הבידור הקטנה שסיפקתי לו, ובאמצעותו לכל הסניף, וקיבלתם מהלך ניצחוני לגמרי.
ואז המשכנו כאמור לדבר, ויצאנו מהחנות. כבר היינו בנושא אחר לחלוטין. בחוץ המתינה לי נעמי אשתי. הצגתי בפניה את חברי ואמרתי לה: "היי, הרגע עידן הזמין אותנו להופעה שלו בזאפה ירושלים ביום שני". ועוד לפני שהספקתי להוסיף מילה היא אמרה: "אה, איזה יופי! שני פנוי לנו לגמרי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו