פייק עלה התאנה: המתיחה שלא חלמתי שתתפוס

לאחרונה הולכים וגוברים הקולות שמשמיצים את תעשיית הפייק. במקהלה אחידה ומאיימת, על גבול ההסתה (הו, פייקופוביה!), הם טוענים שתרבות הפייק מסוכנת לעצם קיומנו. יש בהם מי שמזכירים שבקרוב נגיע שוב לקלפיות, ורבים יצביעו מתוך שיקולים שמבוססים על נתונים שהשד יודע מה מקורם. אחרים מתעקשים לקבוע שהפייק מפורר את שאריות האמון, שבלעדיו לא תיתכן דמוקרטיה.

מול החזית האחידה איש לא מעז להתייצב להגנתו של הפייק, לומר עליו מילה טובה או סתם להציג תמונה קצת יותר מורכבת. וזה בהחלט מוזר. אחרי הכל, בעולם שבו כולם מייצרים טונות של פייק, נבנים על גביו ומתפרנסים ממנו יפה, אפשר היה לצפות לגישה קצת פחות כפוית טובה.

אז הנה אני מתייצב, ובמקום שאין אנשים, אשים נפשי בכפי ואודה: יש לי חיבה כלשהי לפייק. אפילו תשוקה. כלומר, במצבים מסוימים מתעורר אצלי מין יצר לטפח איזו בדיה קטנה, בלוף מחמד - חף מכל שיקול פוליטי או תועלתני - ולהפריח אותו או אותה לפה ולשם, סתם כדי לראות מה יקרה.
הנה, תשמעו סיפור:

קצת לפני החג הגיעה אלינו הזמנה מחוגים המקורבים לצד החילוני לצאת ולבלות כמה ימים בצפון. חגי תשרי הם אכן חתיכת משימה אתגרית למשפחות מורכבות, במיוחד בירושלים עיר הקודש. מי שהחיים הדתיים מוכרים להם מילדות, ייתכן שגם רצף החגים עובר עליהם באופן טבעי וקל כמו קינוח פרווה. אבל אנשים שגדלו בבתים חילוניים לא יודעים מאיפה זה בא להם.

אני, למשל, מעולם לא הוטרדתי בשאלה כמה ימים רצופים אפשר להעביר בתפילות ארוכות מדי ובסעודות חגיגיות מדי. כבר ברחם אמי חבשתי כיפה, ומבחינתי מדובר בחלק אינטגרלי מהסתיו: חצבים. קרירות בוקר. שעות בבית כנסת. חזנים מהגיהינום. יורה ונחליאלי. חמישה ק"ג שחייבים להוריד עד חנוכה.

אבל רעייתי, המכונה כאן לא פעם בשם "העוכרת", גדלה בחוגי השומר הצעיר, וגם אם נעבור את גיל 120 היא לעולם לא תתרגל. בקיצור, היה משהו מפתה, ואפילו צודק, ביומיים או שלושה של פגרה מחוץ למדחסה היהודית של החגים. עובדה, לא שללתי את ההצעה על הסף. לא פלורליסטי מצידי?

אבל אז, בעודנו בוחנים את ההצעה והשלכותיה, צלצל הטלפון. על הקו היה נציג הוועד המנהל של בית הכנסת שלי. הוא כחכח קלות ובישר בחגיגיות שבשעה טובה, ופה אחד, הוחלט להכתיר אותי השנה לחתן בראשית. הידד הידד.

משהו בתוכי נמס ותפח. סומק זרח בלחיי. חתן בראשית הוא תואר כבוד אולטימטיבי בעולמו של המגזר. בשיאה של שמחת תורה החתן מתכבד לפתוח את ספר התורה בעמודה הראשונה שלו, ולברך על המילה "בראשית". לכן שרים לו, מריעים לכבודו, ולעיתים אף זורקים סוכריות כאילו הוא נער מצווה ולא יהודי מקשיש.

אז נכון, זה לא פרס נובל ולא פרס ישראל. לא אוסקר ולא השחקן המצטיין. למען האמת, התואר הזה כלל לא עונה על ההגדרה של פרס. המדקדקים יטענו אפילו שיש כאן הוצאה כספית, שהרי חתן בראשית מחויב לגמול לקהילה ב"קידוש" מפנק אחרי התפילה, כולל מיני אלכוהול ופחמימות ריקות כמיטב המסורת. כל המשמעות של התואר הזה היא שחבריך החליטו לעשות לך שמח, ואין מה לעשות, זה עובד. נער הייתי גם זקנתי, וטרם פגשתי אדם שבחירתו לחתן בראשית לא מילאה את ליבו בשמחה מוזרה.

מה שכן, הלכו התוכניות להתאוורר בצפון. זהו, אמרתי לעוכרת. צריך לצלצל לחברות, להתנצל ולהודיע שלא נוכל להצטרף הפעם.

החברות, כמו שכבר אמרתי, הן חילוניות הארדקור, ולכן השאלה שלא איחרה לבוא:

"אבל מה זה חתן בראשית?"

דינג דונג. התעורר בי יצר התשוקה לפייק. שכחתי לציין מקודם שהרגעים המועדים ביותר לפורענות הם בדיוק אלה. מישהו מהצד החילוני במשפחה שואל לתומו על מושג יהודי עלום שזר לא יבין. לך תסביר להם עכשיו מה זה חתן בראשית... מאיפה בכלל מתחילים להסביר?

"אל תעני מהר", הפצרתי בעוכרת. "בואי ניקח לנו קצת זמן ונבנה את זה יפה".

חמש דקות לאחר מכן, עדיין במכונית, רעייתי ואם ילדיי כבר שלחה הודעה מוקלטת ומפורטת שהלכה פחות או יותר כך: "בכל שנה, כשמתחילים לקרוא את ספר בראשית, אחד החברים בבית הכנסת נבחר לגלם את הדמות של אדם הראשון. הוא אמור להגיע לתפילה בלבוש מינימלי.

במקומות רבים נהוג שאשתו תופרת לו משהו מעלי תאנה. מותר גם לאלתר משהו מוושינגטוניה. אבל זהו בסך הכל. כך הוא מגיע לבית הכנסת, וזה כבוד לא קטן, והשנה זה ג'קי. ישירו לכבודו (בכל שקר מרהיב חייבים לטמון לפחות גרגיר אחד קטן של אמת), ואני חייבת להכין את עלי התאנה".

התגובה שלא תיאמן היתה "אהההההה". כלומר: נכון! בטח! פדיחות, איך יכולתי לשכוח מושג כה בסיסי. חתן/אדם בראשית. סבא שלי היה רב ומאוד הקפיד על המנהג הזה של שמחת תורה. וכו' וכו'.

ההצלחה רק עודדה אותנו לפזר את השטות המוחלטת הזאת לגורמים נוספים שהתעניינו בשלומנו. לא תופתעו לגלות שהתגובות היו די דומות, מלבד אחת שמיהרה לברר אם בבית הכנסת שלי יש גם "כלת בראשית" בדמות חוה, וכמובן מי תופר עבורה את עלי התאנה או מה שזה לא יהיה.
"לא...", ענתה לה הרעיה מתוך כאב אמיתי. "אנחנו מתים על הקהילה הזאת, אבל הם כל כך שמרנים... שנים תחלופנה עד שנזכה לכלת בראשית בדמות חוה".

- "איזו הדרה מקוממת".

"בדיוק מה שאמרתי לו! דוסים חשוכים".

לא פחות פוקחות עיניים היו התגובות אחרי שהודענו לכולם שסתם צחקנו. מטעמים הומניטריים נתנו להם להתבשל על הסיפור לא יותר מחצי שעה. אז התנצלנו, דיווחנו ביושר על חולשתנו לפייק, ואמרנו, די בצער, שלא. אין מנהג כזה. בצד השני של הקו נשמעה נשימה עמוקה. עמוקה מדי.
מסקנות הביניים שלי מהחוויה הן:

א. יש עונג עמוק בניצול תמימותן של הבריות. אך אם כעבור חצי שעה ייסורי המצפון לא תוקפים אותך, כדאי מאוד להיבדק. בשלב הבא אתה עלול, כמו פוליטיקאים רבים, להאמין בעצמך בשטות שבדית.

ב. תמיד טוב לדעת יותר. בכל תחום. בורות מפוארת היא פיתוי שקשה לעמוד בו.

ג. העובדה שהסיפור המופרך הזה נשמע אמין לכל מי שמתחנו אותו, אמורה בעיקר להדאיג אותנו, אחיי ואחיותיי הדתיים. אם הסבר כל כך מחופף ורחוק מהמציאות הצליח ליישב את דעתם של החבר'ה, נורית אזהרה אמורה כבר להבהב. מתברר שעם השנים הצלחנו לבסס את הרושם ששום דבר לא מוזר מדי, והכל אפשרי.

בשבועיים האחרונים קיבלנו מושג לא רע לגבי בוחן המציאות של הציבור בישראל. לרובנו המכריע יש דעה נחרצת לגבי הסכם הגבול הימי מול לבנון. ביססנו אותה על מה שאמרו האנשים שעבורם הצבענו. עם זאת, מספר האנשים שבאמת מבינים מה נחתם שם, האותיות הקטנות וההקשר הרחב, ויודעים לומר משהו על חולשותיו או על יתרונותיו של ההסכם בלי לדקלם דף מסרים, רחוק מלעבור את אחוז החסימה. ודווקא הם מתלבטים לגביו, ולא ממהרים להשתמש במילים נחרצות. בהצלחה לכולנו.

shishabat@israelhayom.co.il