אברי גלעד: שם מצאתי שמחה אמיתית בשמחת תורה

הוזמנו לעשות את שמחת תורה אצל חברים בגולן. יישוב קהילתי מעורב, קטן ונחמד עד מאוד. נטור שמו בישראל. ואחת ממסורות הקהילה בנטור היא לאסוף כספים, ולהזמין אל בתי הקהילה את הילדים של ארגון "קו לחיים" והמלווים הצמודים שלהם לסופשבוע על חשבון הקהילה. ההורים משוחררים לנוח לרגע ממשא הטיפול בילדים המאוד־מאוד מיוחדים האלה. חונך של נער או נערה לוקח את הילד או הילדה לסופשבוע פעם בשבועיים, וההורים יכולים לתת לבני הבית האחרים, וגם לעצמם.

תקלטו את התמונה בהקפות: שמונה נערים ונערות עם מצבים מורכבים ממש, נמצאים בלב ההקפות, ויותר משהציבור מקיף את הבמה, הוא מקיף את האורחים המיוחדים בכיסאות הגלגלים. רוקדים סביבם, שמים להם בידיים את התורה הקדושה, מעבירים להם תדר של שמחה עזה, וגם אם חלקם לא ממש מבינים על מה המהומה, וגם לא מתקשרים את מה שעובר עליהם במילים - איזו נהרה פנימית מציפה את הפנים המיוסרים ממגבלות אכזריות של הגורל.

ואני מדבר לי עם בחור מתוק מדבש רימונים, בן 18, לביא שמו, כבר שלוש שנים הבנאדם חונך אישי של נער ברמת תפקוד שכלי נמוכה מאוד. שלוש שנים הוא מבלה איתו כל סופשבוע שני פלוס ביקורים באמצע, כמו אח בשבילו, והנער לא יודע לבטא את שמו. כלומר רמת סיפוק נמוכה. ועדיין, העלם המקסים הזה לא חוסך רגע אחד של נתינה עד הסוף, ללא קשר למה שיקבל בחזרה על פני השטח. מרים אותו על הכתפיים, רוקד איתו, מדבר איתו, מציג לו את העולם, ומדבר מתוך אמונה שיש שם מישהו ששומע, כלוא בתוך כל הבלאגן הקוגניטיבי הזה. וזה ריגש אותי מאוד, כי זאת שמחת תורה אמיתית, לראות בחור לפני גיוס שנושא את התורה בליבו, בחור יפה תואר, יכול לכלות ימיו בכיבושים, הולך ונותן שלוש שנים למשפחה הזאת, לאמא היחידנית שמגדלת את ילדה בימי השבוע האחרים. הרגשתי לידו אדם עלוב.

בהקפות בנטור פגשתי אדם משכמו ומעלה, מנהיג, בקהילה שמבינה שרק דרך נתינה משותפת אפשר לייצר תחושת שייכות, כדי לתמוך באנשים שצריכים תמיכה כל הזמן, ולשאת במאמץ המשותף, הארוך, הדורש התמדה. זאת שמחת תורה האמיתית.

חשיפה 2

לאיזון הקטע שפורסם פה לפני שבועיים על החשיפה הנשית המוגזמת לטעמי, עלתה בהרבה תגובות שקיבלתי מנשים סוגיה הקשורה לחשיפה לא ראויה אחרת: ההשתנה הגברית בצידי דרכים, כשפעמים רבות העוברים או השבים, תלוי בכיוון הרוח, יכולים לראות בבירור את הפַּרְמַשְׁתָּק של זה שבעליו עצר בצד להתרוקן. וזה לא בהכרח נעים. לא לנשים, וגם לחלק מהגברים שמעדיפים פרטיות האיברים הפרטיים.

בארצות הים התרבותיות המנהג הזה אסור בתכלית. נהג שעוצר בצד להשתין עשוי להיעצר. זה יכול להיגמר רק בקנס, אבל אי הנעימות שהשוטרים שם יודעים לייצר סביב האירוע לא שווה את אנחת הרווחה בתום המעשה הנפשע. עדיף להתפוצץ פנימית מלשמוע דברי תוכחתם. כך סיפר לי חבר.

ובארץ שלנו, צרת השוליים אך הפקוקה עד בלי סוף, אנשים צריכים, ועוצרים, ומסתכנים מאוד, ומראים את אוצרותיהם ככה. מה לא בסדר בזה? אם אתם לא יודעים, לא משנה.

למה זה קורה? הרי נשים אינן רוכנות להשתין בשולי הכבישים, אלא במצבים קיצוניים ונדירים, וגברים - שולפים בשפע. מה, יכולת הסבל הגברית נמוכה גם בזה מזאת הנשית? אולי. הגברים פחות מורגלים להמתין שעות לשירותים נקיים ופרטיים, אבל חברים, זה לא תירוץ. לא זכור לי שהוכרזה זכותנו כזכרים לנצל את קלות ההתפנות מאחורי עמוד, ליד שיח, בשוליים, ולהפוך סתם ככה את הפרטי לציבורי.

ומה יעשה בכל זאת אדם ששלפוחיתו התמלאה באמצע נסיעה? ומה עם הילדים? והנשים ההרות? בישראל מעודדת הילודה ומרובת הפקקים - דרוש פתרון. וזה מזכיר לי משהו שראיתי השבוע ביד אליהו, תל אביב: בלב הרחוב צץ תא שירותים אוטומטי. חינמי. לוחצים, הוא נפתח. נכנסים, עושים, יוצאים, הוא נסגר, כל הבפנים נשטף, כולל אסלה בזרם חזק, רצפה עם מים שעולים מחרירים קטנים בה, נהדר. ואני שואל, למה שלא יוצבו כאלה בכל חמישה קילומטרים בצידי הדרכים? מפרצון חנייה, תא אוטומטי, סגרנו את הרוכסן. לא עוד ילדים מוחזקים על ידי הורים כפופים בכביש ראשי, לא עוד איברים מוצנעים במרחב הציבורי.

ועד שזה קורה, ראיתי באינטרנט מין בקבוק מיוחד, שאפשר להשתין לתוכו באוטו, גברים ונשים. יש לו פייה שמתלבשת, ואם יש מצב חירום־על, אפשר להשתמש בו במקום לרדת לשוליים. מאיפה? חפשו באינטרנט PORTABLE URINAL. תראו מין צינור שרשורי כחול כזה. זה המוצר. קנו אותו. אחרי השימוש הראשון שלחו לי תודה בביט.

חולדה

אשתי שמעה רשרוש בשקית הזאת ששומרים בה פלסטיקים במרפסת המטבח. כשהתקרבה לשם, לבדוק מה נהיה, יצאה מהשקית חולדה, טיפסה על סורגי החלון, יצאה החוצה ורצה לדרכה על חוט הטלפון עד העמוד הרחוק. אַלְלַי וגילְלַי. חולדה על סף הבית. הסורים על הגדרות. מה עכשיו? טלפון לאדי, חברנו המדביר. הוא רגוע. מסביר שבדיוק עכשיו החולדות מסיירות כדי למצוא מקום חמים לחורף, הימצאות של מזון בוודאי תהיה רצויה מבחינתן, ואין להתפלא שעלינו במדגם של החולדה המקומית. בינתיים רעייתי הגיפה את כל התריסים, הוויטרינות, החלונות, הווילונות, הרפפות, האסלות. מבית פתוח ומאוורר, הפכנו בן חולדה לגרסה ביתית של קו ברלב.

צופה בעניין בכל הדרמה המתפתחת הזאת ארנב הבית, המסתובב חופשי בכל רחבי הדירה וגולל גלליו רק בארגזו. אני רואה במבטו תמיהה על המהומה הגדולה שמקימים בני ביתו בגלל האפשרות שחברה אחרת במשפחת המכרסמים תבוא לגור איתנו. הוא אישית לא היה רוצה לחלוק את מזונו עם חולדה רעבתנית וצאצאיה, אבל מה ההיסטריה? הוא חמוד, היא חמודה, נחיה ביחד, לא?

וכמה שלא הסברתי לו את ההבדל בינו לבינה - שהוא מבוית, ונקי, ונעים לליטוף, ואפילו נמנע כמיטב יכולתו מכרסום חוטי מטענים, והיא באה מהביוב, כולה מחלות, את המוות השחור היא הביאה לאירופה, היא ולא ארנב. אבל הוא אומר שאני גזעני, שאני משייך תכונות רעות למין שלם בלי לבדוק כל אחד בנפרד, כי יש כאלה ויש כאלה. כל החולדות מעבירות מחלות? כל החולדות נושכות אפים של תינוקות בשנתם? כולן?

ולא נעים לי להבין שאני אכן גזען קטן, המבדיל בין גזע מכרסם אחד לרעהו - אחד מאכיל ומפנק, והשני אם יגיע הביתה, ישלם בחייו. אבל אפילו ברנש כמוני שיכול להיות סובלני לעכביש, לג'וק, לחולדה - לא. אין מצב. היא חכמה מדי ורעבה מדי בו בזמן. ואדי המדביר החבר בא עם תחנת האכלה, שבתוכה מזון מורעל. אם החולדה תמצא דרכה פנימה, זה יהיה המבוך האחרון שלה. ולמחרת הפיתיון נעלם. נפתחו החלונות, הורמו התריסים, אור פרץ הביתה. ואני שמח שלא תהיה חולדה, ואני עצוב על שהייתי צריך להרוג בייסורי רעל בעל חיים שרק רוצה לחיות בבית חמים, לשמוע קידוש, להתרבות קצת, מה כבר ביקש?

נראה לי שהארנב קלט מה קרה פה, והוא זורק לי מבטים מאשימים. בפעם הבאה נדבר לידו יידיש.

תגובות

אני שמח לקבל תגובות לטור, במיוחד אם הן קצרות ואינן כוללות גידופים וניתוחים פסיכיאטריים שלי. אפשר לכתוב לי ישירות באתר שלי: avrigilad.co.il, משתדל לענות בקצרה לכולם.

avrigilad@gmail.com