מחשבים מסלול מחדש? הצחקתם אותנו

אין שבוע כמעט שהסיפור הזה לא מכה בי, אף שהוא אירע לפני 32 שנים תמימות. הייתי אז תלמיד השנה הראשונה בישיבה הגדולה. הימים היו ימי החורף הארוך, וערב אחד, בט' בטבת על פי הלוח העברי, ערב לפני צום עשרה בטבת, יצאתי מהישיבה עם חבר ונסענו העירה לעבר האטרקציה הקולינרית הכשרה והמשובחת של הימים ההם - "סטקיית ירושלים" של האחים ויסנשטרן ברחוב הנביאים.

זה לא היה כל כך מקובל לבחורים בגיל שלנו, אבל גם הרעב לא היה מקובל, והתענית שאיימה מעבר ללילה הלחיצה, וכך נסענו לאכול.

מהשולחן שלידנו במסעדה ניבטה אלינו דמותו של הרב מאיר. הרב מאיר היה "משגיח קטן" בישיבה, ותפקידו היה משימות שיטור ובילוש אחרי תלמידים סוררים. ברגע שראינו אותו כבר נתקע לנו כל המעורב הירושלמי בגרון והבנו שיבולע לנו, ואכן, כעבור שלושה ימים נקראתי להתייצב בבוקר, אחרי תפילת שחרית, בביתו של ראש הישיבה. ראש הישיבה היה דמות רמה ונישאה ומרוחקת מאיתנו. איש זקן, תלמיד חכם גדול וחבר מועצת גדולי התורה.

הגעתי אליו רועד כולי, וכשהוא שמע מי אני ולשם מה הגעתי, הוא החל לדבר בהתרגשות גדולה ובכאב גדול כשעיניו מלאות דמעות: "ככה? בחור ישיבה? בעשרה בטבת? במסעדה? ככה? לאן הגענו! לאן הגענו!" ואני עמדתי ושמעתי את הקינה הזו. מצד אחד הוא נגע בי בכאבו, אבל מנגד - ידעתי את האמת, אז ברגע שהוא לקח אוויר לנשימה קטעתי אותו, ואמרתי: "אבל הראשישיבה, זה לא היה בעשרה בטבת! אמנם ישבנו במסעדה, אבל זה לא היה בעשרה בטבת, זה היה ערב עשרה בטבת. הלכנו לאכול כדי שיהיה לנו כוח לצום".

ואת ההמשך אני זוכר ממש כאילו זה היה היום, אף שחלפו 32 שנה: "מה זה משנה", הוא אמר לי. "כן עשרה בטבת, לא עשרה בטבת - בחור ישיבה לא יושב במסעדות".

הסיפור היפה הזה היה התירוץ שלי להרבה דברים רעים שעשיתי בשנים ההן בישיבה, וגם נהניתי לספר אותו בלעג קל כלפי הרב. לימים הצלחתי לסלוח לו, והבנתי שהיתה כאן איזושהי ראייה חינוכית כוללת, ולא משהו נקודתי. כך או כך, בכל פעם שמסביבי מתרחש מפץ כזה של "בואו לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו", אני נזכר בסטקיית ירושלים ובעשרה בטבת.

אין כלום

הידיעה שפורסמה השבוע בערוץ 13, על פניית בית המשפט לפרקליטות בעניין תיק 4000 של רה"מ נתניהו, היתה צריכה לעשות משהו. לא להשכין שלום בעם ולא לסיים את הסכסוך ולא להעביר ברוב גדול את הרפורמה המשפטית - אבל משהו. משהו. פסק זמן במאבק, העברה של אנשים וקבוצות מהכא להתם, שינוי כלשהו של השיח - כלום. נאדה. גורנישט. אפילו קול אחד לא נדד מקבוצה אחת לאחרת.

אפילו מאמר אחד לא נכתב תחת הכותרת: מחשבים מסלול מחדש. הייתכן? הרי בסופו של דבר, אם מתברר שמנהיג הימין הוא לא מושחת ברמה דמונית - הרי באמת אין כלום.

הרי גם הטענות נגד הרפורמה מתבססות בסופו של דבר על ההאשמה שמישהו כאן מנסה לסדר לעצמו הימלטות מן המשפט. איך זה שזה לא קורה? ככה זה. צפוי מאוד. עובדות זה לחלשים. ובחור ישיבה לא יושב במסעדות.