הבעיה הישראלית

עד לכניסת השבת קראתי את העדכונים על ילדי משפחת ביבס. קראתי וכעסתי. על ילדים יהודים ואמם שהובלו כצאן לטבח, על הרצח האכזרי, על הנפש הפצועה שלנו שצריכה לספוג עוד אימה ועוד זוועות, אבל גם על הקלות שבה אנחנו נותנים לכעס לשכוך.

הדוח הפתולוגי על נסיבות מותם של כפיר ואריאל ביבס לא חידש לנו דבר לגבי האויב. ידענו שהוא סדיסט ואכזר, שחיי ילדים - ככל חיי אדם - שווים בעיניו כקליפת השום, שאין שפל רצחני נמוך מדי בשבילו. מי שביצע בשדות העוטף כל מעשה תועבה שאפשר להעלות על הדעת, לא יבחל ברצח חטופים צעירים. אם היינו צריכים את הדוח הזה בשביל לכעוס מספיק - מספיק כדי להחליט שצריך למגר את אנשי חמאס עד האחרון שבהם - יש לנו בעיה.

רכבת ההרים הרגשית שאנחנו מצויים בה מאז אוקטובר 23' משכיחה מאיתנו, אולי, את הרגשות שהרגשנו בעולם של אתמול - עולם שבו תינוקות ישראלים לא נחטפים ממיטתם ונרצחים בדם קר. מדי כמה שנים (או כמה חודשים בתקופות רעות במיוחד) עובר בארץ גל של זעזוע, אחרי שהאויב חורג ממנהגו להרוג יהודים בצורה מסודרת.

אף אדם שחי כאן בשנת 2000 לא ישכח את המחבל המתועב שהציג מחלון תחנת המשטרה ברמאללה את ידיו המגואלות בדם. או את בתי הקפה ההרוסים, או את שלדות האוטובוסים. הארץ רעדה מקיר לקיר כשאורי אנסבכר, תלמידתי האהובה והחכמה, נאנסה ונרצחה באכזריות בלב חורשה ירושלמית. בכל פעם מחדש סיפרנו לעצמנו שהפעם התגובה שלנו חייבת לשנות את המשוואה. שעלינו לברוא לעצמנו מציאות חדשה.

אבל הכעס שוכך. משתתפי הלינץ' משוחררים מדי פעם מתחת לרדאר. אדריכלי הפיגועים הגדולים שבים לבתיהם מחייכים מאוזן לאוזן, מסמנים בידיהם את ה"וי" המטופש שגורם לפלשתינים להרגיש "גברים".

שמועות שונות התעקשו שהרוצח של אורי ייכלל ברשימת המשתחררים באחת מפעימות העסקה. לא הצלחנו - כעם, כחברה, כמדינה - לייצר מנגנון שינציח את הכעס שלנו. ידנו הארוכה מגיעה עד הרוצחים, ואז נחלשת. את מי שרצח ואנס והשחית ושרף ב־7 באוקטובר אנחנו לא מוכנים לשחרר, אבל את מי שביצע מעשים דומים לפני כמה שנים - משחררים עם קווץ' בלב ובמשיכת כתפיים.

העם היהודי למוד ימי רעה, ומשכך גם יש לנו פרספקטיבה לא רעה על משברים לאומיים. התלמוד מספר על רב-המרצחים הבבלי נבוזראדן, האיש שפיקד על חורבן ירושלים ושהוציא את בניה ובנותיה לגלות בבל. כשנכנס נבוזראדן לבית המקדש יצא קול שמימי והכריז: העם שהרגת - כבר היה הרוג; המקדש ששרפת - כבר היה שרוף.

באמצעות הסיפור הזה מספרים לנו חכמינו שתימרות העשן שעלו מהר הבית היו רק ביטוי סופי, חותמת של תהליך ארוך שתוצאתו בלתי נמנעת. גם אם המבנה הקונקרטי של בית המקדש היה נשאר עומד - הוא כבר התרוקן מתוכן.

הדוח הפתולוגי על נסיבות מותם של בני ביבס לא חידש לנו דבר לגבי האויב. ולגבינו? אומה שלא השכילה לחנוק את האספקה לאויביה לפני שהם חנקו שני תינוקות

גם אם נופלי המערכה על ירושלים היו נותרים בחיים - הם היו על המסלול הבטוח לאבדון. בשלב הזה, כבר כמעט לא משנה אם נבוזראדן יזרוק אחריו גפרור או לא. החורבן כבר קרה.

ארונותיהם השחורים של בני משפחת ביבס והדוח המצמרר על סופם המר הם החותמת. חותמת של תהליך ארוך ורע של מדינה שלא השכילה להפוך את עזה לעיי חורבות לפני שאלפי פולשים החריבו את יישובי העוטף. של ממשלה שלא השכילה לחנוק את האספקה לאויבינו לפני שהם חנקו שני תינוקות. של עם שלא מצא בליבו את הלגיטימציה לצאת למלחמת חורמה במי שתכלית חייו היא השמדה ורצח.

אין טעם לשפוך דמעות שווא, וההלם והכעס צריכים להיות מתועלים לכיוון אחד בלבד: מניעת יכולתו של האויב לחטוף ולרצוח ילדים יהודים, בכל מחיר. כל השאר הוא רגשנות ריקה.