לא יולי־אוגוסט - אב־אלול

שני מאפיינים ממשיים ומוחשיים יש לזהות התרבותית היהודית שלנו בישראל: לוח השנה העברי והשפה העברית. בתחילת שנות האלפיים מצאתי את עצמי מתגוררת בארה"ב. החוויה של יום כיפור בפרוור אמריקני היתה הזויה. אלמלא הרצון שלי לבלות את היום בבית הכנסת וללבוש לבן, לא היה אפשר לחוש כלל במועד, שלא לדבר על מועדים כמו פורים, חנוכה או ט"ו בשבט.

כשהעם היהודי ביקש להתמודד עם זיכרון השואה, היו שסברו שיש להצמיד את יום הזיכרון לאחד מהצומות בלוח השנה או אף לט' באב - יום שבו מציינים את חורבן הבית הראשון, הבית השני ועוד אסונות שפקדו את העם היהודי לאורך הדורות. אילו עשו כך, היתה בוודאי החברה הישראלית מתייחסת ברבות הימים לזיכרון השואה באופן שבו הציבוריות הישראלית מתייחסת לזיכרון חורבן בית המקדש. כלומר, לא ממש מתייחסת, למעט הכעס והתסכול של חלק לא מבוטל בציבור על כך שבתי עינוגים ומסעדות נסגרים במשך ערב אחד באמצע הקיץ.

רק בעשורים האחרונים החל ערב ט' באב לקבל מקום במרחב הציבורי במעגלי שיח ובאירועים בודדים. אבל אם נודה באמת, מספר המשתתפים בכל המעגלים המתקיימים ברחבי המדינה בטל בשישים. שלא לדבר על ט"ו באב - יום האהבה הישראלי, שנעדר כמעט לחלוטין מהתודעה הישראלית.

היוזמה לשנות את חופשת הקיץ ולהחליפה בחופשת אוגוסט־ספטמבר - מלבד היותה לא הגיונית מבחינה טכנית, שהרי יש שנים שבהן תשרי נופל דווקא על חודש אוקטובר - עלולה להיות מסמר בארון הזהות התרבותית הקולקטיבית שלנו. החשש שלי אינו "רק" לחינוך של הילדים, או לשאלה מתי ילמדו או לא ילמדו בגן ובבית הספר על השופר ועל תשובה, אלא בראש ובראשונה לזהות התרבותית שלנו במדינה. 

זכינו לחיות בדור שבו החגים מקבלים משמעויות שונות וביטויים מגוונים בערים ובקהילות. אף על פי שמדובר בשלושה שבועות שבהם העבודה והלימודים ספורדיים, מרבית הציבור נמצא בארץ, בניגוד לחודשי יולי־אוגוסט. יש המציינים את חגי תשרי בבתי הכנסת, ויש המציינים אותם בטיולים, במפגשים משפחתיים ובקמפינג. חול המועד סוכות הוא אחת התקופות היחידות שבהן הציבור הישראלי, על כל רצף הזהויות היהודיות שבו, יחד עם הציבור הלא־יהודי במדינה, נפגש בפארקים ובמתחמי הבילוי. קריעת התקופה הזו מתחום ה"קודש", מלשון מובדל או ייחודי, והפיכתה ל"חופשה", יפגע בזהות התרבותית שלנו, בשפה ובשיח התרבותי־יהודי־ייחודי בישראל.

במקום שיח על השוואת ימי החופשה של התלמידים לימי החופשה במשק, בדמות צמצום ימי החופש הגדול, כדאי היה לחשוב דווקא על העובדים במשק, שנדרשים לתת שעות רבות מעל הממוצע ב־OECD וזוכים לפחות ימי חופשה. כדאי להפסיק להתייחס למערכת החינוך כשמרטף, ולתת את הדעת על הציבור המסורתי, שיגלה כי את מחצית ימי חופשת אוגוסט־ספטמבר שלו הוא עתיד לבלות בבתי הכנסת ולא בטיולים.

הכותבת היא מנכ"לית קרן תל"י