לצד קריקטורה של טיל עם מגן דוד הפוגע בעוגה עטופה בדגל פלשתין שממנה נוטף נוזל אדום-חום, פירסם ז'וזפ בורל, הנציג העליון למדיניות חוץ וביטחון באיחוד האירופי, טור דעה לרגל 7 באוקטובר.
המאמר התפרסם בעיתון הבאסקי "EL CORREO" תחת הכותרת "להפסיק עם הזוועות".
אמנם, בורל אינו אחראי על הקריקטורות והדבר נמצא באחריות העיתון, אך למרות זאת בורל בחר לשתף את המאמר יחד עם הקריקטורה בדף שלו ברשת X (טוויטר לשעבר).
No olvidamos ni a los muertos ni a los rehenes del vil atentado terrorista del 7 de octubre. Es el momento de frenar la escalada militar, poner fin a la muerte de civiles y retomar la negociación para la solución política al conflicto. Aquí lo explico:https://t.co/fBxiRGh0SZ
— Josep Borrell Fontelles (@JosepBorrellF) October 8, 2024
בתחילת הטור בורל מביע הזדהות עם ישראל, אך מהר מאוד עובר לדברי ביקורת על מדיניות ישראל במלחמה שפרצה לאחר הטבח המזעזע באותה שבת קשה של שמחת תורה, וקורא לקידום רעיון שתי מדינות לשני עמים, "לפני שנה, ב-7 באוקטובר 2023, העולם זועזע על ידי טרגדיה שמהדהדת עד היום. באותו יום, אנשים המתגוררים בקיבוצים הסובבים את עזה וצעירים שחוגגים את החיים בפסטיבל מוזיקה סמוך, נקלעו לפתע לסיוט ששחרר חמאס, שהטביע את שמחתם באלימות ובמוות. באותו יום הותירו 1,200 בני אדם נרצחים ויותר מ-240 נלקחו כבני ערובה. מעשה טרור שדחינו וגינינו בתוקף, וכך אנו מגנים גם את שיגור טילים של חיזבאללה ואיראן לעבר ישראל".
"עבור בני הערובה ובני משפחותיהם, הסיוט נמשך", הוסיף בורל. "במהלך העצרת הכללית של האו"ם נפגשתי עם משפחות של בני ערובה בניו יורק. פגשתי אדם ששני אחיו נלקחו מקיבוץ כפר עזה. הוא חי בחוסר ודאות, לא יודע אם הם עדיין בחיים. ודיברתי עם אמא שכבר קיבלה את הבשורה הכי כואבת: בנה נרצח בשבי. עבור כל משפחות החטופים, 7 באוקטובר הוא יום השנה לזוועה שאינה מפסיקה".
אחרי שתי פסקאות אלו, עובר בורל להזדהות עם האוכלוסייה הפלשתינית ועם הסבל שעובר עליה במלחמה: "במקביל, ולמרבה הצער, 7 באוקטובר סימן גם את תחילתה של זוועה נוספת עבור תושבי עזה. תאריך זה מסמן את תחילתה של מלחמה שבה החוק ההומניטרי הבינלאומי לא כובד, עם יותר מ-40,000 פלשתינים הרוגים, רובם המכריע אזרחים, רבים מהם ילדים, וכמעט שני מיליון בני אדם עקורים. 250 עובדי האו"ם איבדו את חייהם בעת מילוי תפקידם. רוב האוכלוסייה סובל מתת-תזונה, במיוחד ילדים מתחת לגיל חמש, שנפגעים גם מזיהומים ויראליים וחיידקיים כתוצאה ממחסור במי שתייה והרס של תשתיות. רבים סובלים משלשולים מתמשכים והיעדר החיסון גרם לחזרת הפוליו. כל מה שגורם לחברה לתפקד הצטמצם להריסות: בתי חולים ובתי ספר".
"אנחנו לא יכולים לצמצם את הטרגדיה הזו לסטטיסטיקה שהופכת אותנו לאדישים. לפני כמה שבועות הייתי במצרים, במעבר גבול רפיח. יכולתי לשמוע את הפיצוצים בצד השני. בבית חולים לילדים שביקרתי בו, במימון משותף של האיחוד האירופי, ראיתי ילדים ובני נוער שאיבדו רגליים או ידיים. פגשתי אמהות מבועתות מהמחשבה לחזור למקום שבו חיי אדם כמעט אינם אפשריים יותר. וראיתי איך הרשויות הישראליות מקשות כל הזמן על סיוע הומניטרי להיכנס לרצועה. הטרגדיה הזו חייבת להיפסק. זוועה אחת לא יכולה להצדיק אחרת", כתב בורל.
בהמשך הטור, קורא בורל לשחרור בני הערובה, להקלה על הסבל של האוכלוסייה האזרחית בעזה, ולהפסקת אש מיידית, אולם הוא מביע סקפטיות בקשר לסיכויים שדברים אלו יקרו: "יותר ויותר נראה שלא סביר שתיחתם הפסקת אש; בעיקר כי לאלו שמנהלים את המלחמה יש עניין מועט לעצור אותה. במקום זאת, אנו רואים את התרחבות האלימות בגדה המערבית, והמלחמה בלבנון. היום, שנה אחרי 7 באוקטובר, אנו רואים את מעגל האלימות שלקח אותנו מלוויה להלוויה, מדור לדור, נמשך. האמון בין הצדדים הלוחמים התנפץ. אנו רואים כיצד קולם של הקיצוניים מתגבר, וכמה במזרח התיכון לכודים בהיגיון המחפש מהלומות צבאיות הרסניות אך בו בזמן חסר אסטרטגיה מדינית למה שיבוא אחר כך".
"כמגני זכויות האדם וידידים של ישראל ואנשיה, אנו רוצים שהזוועות של 7 באוקטובר לא יחזרו לעולם, אבל ידידות אמיתית מחייבת אותנו גם לציין שהדרך היחידה להשיג זאת היא להכיר בכך שגם העם הישראלי וגם הפלשתיני יהיו שווים בזכויות ובכבוד, ושהם חייבים להתקיים בשלום תוך הכרה הדדית. לפיכך, יש לפלשתין הזכות להגדרה עצמית ולמדינה. שלום הוא הערובה האמיתית היחידה לביטחון".
בורל מביא דוגמאות לחיוניות השלום וקורא לאמץ יוזמות אמיצות שיביאו הסכם שלום בין ישראל לפלשתינים: "אין מכה נחרצת יותר שישראל יכולה להנחית על מי שמבקש את היעלמותה מאשר דיאלוג עם מי שמכיר בזכות קיומה ומוכן להבטיח את ביטחונה. כמה מהם עשו זאת במשך כמה עשורים, כולל ירדן ומצרים. הסכמי שלום אלו צריכים לשמש מודל לשלום עם מדינות אחרות באזור, כולל מדינה פלשתינית. שנה לאחר מתקפת הטרור של חמאס שהכניסה את האזור לספירלת האלימות הקשה ביותר מזה עשרות שנים, השלום נראה חלום רחוק. שתי החברות בטראומה עמוקה. הטינה, הקיטוב והדה-הומניזציה הגיעו לרמות מדאיגות. כפי שאמרה חנה ארנדט - 'מות האמפתיה האנושית הוא הסימן הראשון לירידה לברבריות'. אולם, כאן בדיוק צריך להתחיל בבניית השלום, בבנייה של מזרח תיכון חדש, שבו הזוועות שהחלו ב-7 באוקטובר יהפכו לבלתי-נתפסות כמו מלחמות בין אירופאים היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו