תם עידן היושרה של השיח הציבורי בישראל

לתקופה המשונה והמטלטלת שבה כולנו מתקיימים, בתוך מציאות שלא אחת נדמית סהרורית, כמעט בדיונית, יש מאפיינים פוסט־מודרניסטיים מובהקים: קריסת ההיררכיות, התרוקנות הערכים ממשקלם, דלדולה המטריד של הרוח, ובעיקר: קריסת מושגי האמת והיושרה. אני מכנה את העידן הנוכחי (בישראל בפרט, אבל גם בכל המערב בכלל) עידן הפוסט־אינטגריטי.

אינטגריטי, אתם יודעים: יושרה; העניין המשונה והנדיר של הודאה באמת ובמציאות, גם כאשר אלה אינן משרתות את האידיאולוגיה או את המוטיבציות של פלוני או של קבוצת אנשים. אחרי הכל - אם המציאות, כאשר זו מובהקת, הופכת גם היא לאלסטית או מוכמנת - על צדדיה הסותרים את רצונותיו וטענותיו של זה שנדרש להתמודד עימה - אזי קורסת לתוך עצמה כל אפשרות של שיח המבוסס על עובדות, ואנו נותרים רק עם הדהודי צווחות של אמיתות לשעתן ועם תפיסות עולם לצורכן.

הנה דוגמה לעניין: כל הכבוד, מעומק הלב, לראש הממשלה על החודש האחרון. ההחלטות שהתקבלו וההישגים בשטח מעוררי השתאות. כל הכבוד ממש. הוא הראש והוא אחראי. מוכרחים גם להודות שחלק מההחלטות שקיבל, בניגוד לרוח המנשבת באולפנים, ולמול התנגדותה של ארה"ב, הוכחו כנכונות. אין דרך וגם אין טעם להכחיש זאת. גם אני טעיתי בחלק מהדברים שטענתי באשר להחלטותיו לאורך השנה.

הנה מבע של אינטגריטי. ואני מניח ששיעור לא קטן מהקוראים מצד ימין מסכימים עימי בפה מלא, ואפילו מעריכים אותי על הנכונות לגרוס כך. אני משוכנע, לצד זה, שקוראים רבים מצד שמאל סבורים שמדובר בטיעון "ביביסטי", ומוכנים להגן באותות ובמופתים על הטענה כי אפילו החודש הזה הוא כישלון של נתניהו.

והנה טענת המשך לזו הראשונה: בדיוק כפי שהוא אחראי להישגים ולמדיניות ולהחלטות בעת האחרונה, כך הוא אחראי גם לכישלון, למדיניות ולהחלטות שהתקבלו עד ל-7 באוקטובר, וגם ביום האסון עצמו, אשר התנהל רע מאוד. ולכן, בשוך הקרבות יש להודות לו על ההישגים, לבקר אותו על המחדלים במהלך השנה האחרונה (והיו רבים), ואז לדרוש ממנו במפגיע שישחרר את עם ישראל וארצו מאחיזתו בנו, ויפרוש לענייניו.

תנו לי לנחש: הנה, לפתע, אותם אנשים שהסכימו עם הפסקה הראשונה ימצאו עצמם מגנים ומבטלים בלהט את הטענה השנייה, מהסיבה שהיא מובילה למסקנה שבעיניהם אינה רצויה.

ובדיוק בנקודה הזאת, שבה כל אדם עושה שימוש סלקטיבי במילים, בטענות ובעובדות, כך שישרתו את תפיסתו - הופך השיח הישראלי הפנימי לעקר, ונדמה שמסתכם בקטטה צעקנית וקקופונית, נעדרת כל סיכוי להוביל להסכמות על המציאות והפרשנות שלה, כמו גם להתקדם לעבר תיקון. אחרי הכל, מרבית הכותבים והפרשנים בישראל הפסיקו לאתגר את קוראיהם ולו במשפט אחד.

איש־איש כותב וטוען מאותה "פוזיציה" אוטומטית ומוכרת. הדרך היחידה להתחיל מהלך של תיקון כאן, מוכרחה לעבור בשערי האינטגריטי. כי אומה אשר מסרבת להכיר באומץ וביושרה במציאות שלה - נידונה, פעם אחר פעם, למצוא עצמה במציאות כאוטית והרסנית שאין לה כלים להתמודד עמה, ובעיקר: בסחרור פנימי של הרס עצמי אובדני, תחת מהלך של החלמה ותיקון.

וקטנה לסיום: דעה מורכבת אינה ניסיון לרצות את כלל הקהל, ובוודאי אינה מעידה על היותו של אדם סטייק מתהפך. דעה מורכבת היא העתיד של השיח בישראל. כי אם פנינו להמשך שיח שטוח ומונוליטי - 7 באוקטובר הבא הוא ממילא רק עניין של זמן.