קהילת העבריים: נישואים פוליגמיים, טבעונות ומהפך ביחס לשירות הצבאי

קהילת העבריים מדימונה, שיש שמכנים אותם האפריקאים העבריים, מונה כיום למעלה מ-5,000 איש. רוב חבריה חיים בקהילה שיתופית בעיר דימונה, אך ישנן גם קהילות קטנות שלהם ביישובים ערד, טבריה ומצפה רמון.

• "אני רוצה לחבק אותך": סמל אלישי יונג, בן 19 מדימונה, הובא למנוחות

קהילת העבריים מדימונה היא קבוצה ייחודית ומרתקת בנוף החברתי של ישראל, בעלת היסטוריה מורכבת ושורשים עמוקים של אמונה, תרבות ושאיפות לגאולה. הקהילה מורכבת מצאצאים של אפרו-אמריקנים שהיגרו לישראל משיקגו, ארה"ב, בשנות ה-60.

רוב חברי הקבוצה חיים כיום בקהילה שיתופית בשכונה צמודת-קרקע בדימונה. חברי קהילת העבריים דוגלים בנישואים פוליגמיים (גבר אחד נושא כמה נשים), ואורח חייהם מאופיין בקהילתיות ובעזרה הדדית רבה בין המשפחות.

אורח החיים שלהם משלב ערכים של אמונה חזקה, עבודת כפיים, בריאות טבעית וצמחונות. חברי הקהילה מקפידים על דפוסי חיים ייחודיים כמו תזונה צמחונית, הימנעות מבשר, מוצרי חלב ומזון מעובד, וטיפוח אורח חיים בריא המבוסס על עקרונות של חיים פשוטים וטבעיים.

העבריים מתלבשים בבגדים מסורתיים, בעיקר בצבעים של לבן וארגמן, שמבטאים טוהר ורוחניות. השפה העיקרית שבה הם משתמשים היא אנגלית, אך רבים מהם גם שולטים בעברית. הם מקפידים לשמור על חיי קהילה מגובשים, עם דגש על חינוך, ערכי משפחה וחיים רוחניים.

הקהילה מפעילה עסקים מקומיים, פועלת בתחומים כמו חקלאות, ייצור בגדים, מוזיקה ושירותים קהילתיים. הם לוקחים חלק פעיל בפעילויות חברתיות, כולל שיתופי פעולה עם תנועות נוער ובתי ספר.

הם רואים עצמם כצאצאיהם של בני ישראל המקראיים, שהוגלו לאפריקה לאחר חורבן הבית השני. במהלך ההיסטוריה התגלגלו לאמריקה, שם סבלו מעבדות ודיכוי. על פי אמונתם, הם חלק משבט יהודה האבוד, וכי חזרתם לישראל היא חלק מהתוכנית האלוהית לגאולתם.

הם מבססים את אורח חייהם על התורה והברית החדשה ואינם מקבלים את מסורת חז"ל ואף דוחים את היהדות הרבנית והתלמוד. הם אינם מעוניינים להתגייר ולקבל על עצמם את חוקי ההלכה היהודיים. הקהילה מנהלת אורח חיים טבעוני. ובבעלותם רשת מסעדות המגישות אוכל טבעוני. חברי הקהילה הקימו גם מפעל בגדים.

חברי הקהילה הגיעו לישראל לראשונה בשנת 1969. הרקע להקמת הקבוצה היה תחושת הזדהות שחשו נוצרים אדוקים מהציבור האפריקאי-אמריקאי עם סיפור יציאת מצרים של בני ישראל, על רקע זה שהם היו עבדים בצפון אמריקה כמותם.

קבוצת חלוץ ראשונה המונה 6 משפחות השתכנה בעיר ערד שבנגב. בישראל החליטו לתת להם אשרות זמניות ומשרד הקליטה מסר להם עשר דירות המיועדות לעולים בדימונה.

בחודש מרץ 1970 הגיעה קבוצה נוספת של 49 נפשות. מנהיג הקהילה בן-עמי בן ישראל. הודיע לשלטונות בישראל כי אין בכוונתם להתגייר. ההחלטה הזו גרמה לשלטונות בישראל להפסיק לסייע לחברי הקהילה ולא לאפשר להם להיקלט יותר בישראל. אבל הבעיה שעמדה בפני חברי הקהילה היתה אשרת שהייה שפגה ובשל סירובם להתגייר, סירב משרד הפנים לחדש את האשרה. מרבית חברי הקהילה שזוהו בנמל התעופה בהגעתם לארץ נשלחו חזרה לארצות הברית וחלקם הצליחו להיכנס לארץ ולהתברג בקהילה בדימונה.

מעמד של תושבי קבע

המדינה סירבה להכיר בקהילה כפי שהיא מגדירה את עצמה, "בני ישראל", והטילה ספק ביהדותם והם בתגובה בצעד דרמטי השמידו את המסמכים שלהם מארצות הברית וחלקם ויתורו על אזרחותם האמריקנית.

בעקבות הקמת ועדה בכנסת שבחנה את סוגיית העבריים מדימונה לנושא הענקת מעמד של תושבי קבע בישראל ולחברי הקהילה והקמת יישוב מיוחד, הושכר מרכז הקליטה הנטוש של דימונה לחברי הקבוצה ששיפצו אותו ורבים מחברי הקבוצה עברו להתגורר בו.

בשנת 1991 ניתן לחברי הקבוצה מעמד של תושב ארעי לפרק זמן של חמש שנים, שחודש כל כמה שנים. בשנת 2002 הוציא מינהל מקרקעי ישראל מכרז לבניית שכונה לחברי הקבוצה במזרח דימונה. משרד הפנים העניק לכל חברי הקבוצה מעמד של תושב קבע והמגורים של חברי הקהילה בדימונה הוכרזו כקיבוץ עירוני.

הם ניהלו בתי ספר של עצמם וחיי קהילה ללא מעורבות של השלטונות. ועל פי הערכה של השלטונות בישראל חלק מהם עסקו בפעילות פלילית ענפה: סחר בסמים, עבירות אלימות, סחיטה באיומים, וזיוף מסמכי אשרות מהרשויות בארצות הברית ומישראל.

המפנה החל בשנת 2004 כשכמה מבני הקהילה קיבלו החלטה להתגייס לצה"ל, רבים מהם שירתו בתפקידים קרביים ואף הובטחה להם קבלת אזרחות ישראלית לעצמם ולבני משפחתם בתום השירות, מה שהביא לאחוזי גיוס גבוהים בקהילה.