החזית הבאה: השגת חוסן לאומי באמצעות ביטחון מזון

נושא ביטחון המזון לא זכה בישראל לתשומת הלב הראויה לאורך השנים. אולם כיום, הפגיעה באזורי חקלאות רבים בצפון ובדרום, השיבוש בייצור ובאספקה של מוצרי מזון חיוניים וההידרדרות ביחסים עם חלק מהמדינות שישראל נוהגת לייבא מהן, הובילו להבנה שיש צורך בתוכנית ארוכת טווח כדי להבטיח אספקה שוטפת ובטוחה של מזון בכל עת.

ישראל היא מדינת-אי שמוקפת במדינות לא-ידידותיות, ולכן היא חשופה לסיכונים משמעותיים בהקשר של ביטחון המזון. כמו כן, היא תלויה במידה רבה ביבוא של חומרי גלם חיוניים לחקלאות ולתעשיית המזון, כמו גרעינים ומספוא לבעלי חיים (90% מחומרים אלו בישראל מיובאים), אך יכולה וצריכה להבטיח מלאים שיאפשרו ייצור ואספקה של מוצרי יסוד בעת חירום. משברים אפשריים אחרים עלולים גם הם להשפיע על היכולת לייבא חומרי גלם, ולפיכך חשוב לפתח עצמאות בייצור המזון המקומי.

חשוב להבין תחילה את ההבדל בין ביטחון תזונתי לבין ביטחון המזון. "ביטחון תזונתי מגיע מתחום הרווחה, ועוסק בעיקר ביכולת להבטיח מזון לאוכלוסיות חלשות שידן אינה משגת, ולוודא שיקבלו את הצורך הכי בסיסי של כולנו", מסבירה ענת גרוס־שון, משנה למנכ"ל תנובה. "ביטחון המזון רלוונטי לכל התושבים, והמשמעות היא שהמדינה מאפשרת ומבטיחה שלכולנו תהיה נגישות למזון בריא ומזין - כל הזמן, בכל מקום".

"ביטחון המזון עלה על סדר היום בשנים האחרונות בעיקר בגלל נושא האקלים", מציינת גלית כהן, ראשת תוכנית שינוי האקלים וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי. "יש שינוי משמעותי שרק ילך ויגבר: מצד אחד, אזורים שבעבר היו קפואים הולכים ומתחממים ומאפשרים גידולים חדשים, ומאידך, אזורים עשירים בגידולים סובלים מירידה במשקעים ומחוסר במים. לכן מדינות רבות נערכות עם תוכניות ביטחון מזון וחושבות על הגדלת הייצור המקומי.

"אצלנו, המלחמה חידדה את הצורך הזה, והבהירה את הקשר המובהק בין ביטחון המזון לבין החוסן הלאומי ולביטחון בכלל. אם עוד קודם לכן התלות שלנו ביבוא היתה חזקה מאוד, כעת הבנו שיכולים להצטלב תרחישי קיצון ואיומים שאנחנו לא מוכנים אליהם, שעלולים להוביל לסגירת נמלים מרכזיים כמו באשדוד ובחיפה, למשל. ישראל חייבת איזון בין ייצור מקומי לבין יבוא. נכון, לא נוכל להימנע מיבוא, כי אנחנו מדינה קטנה שלא יכולה לספק לעצמה את רוב הדברים, אבל ברגע שאנחנו מייצרים - צריך להחליט באיזו כמות ובאיזה תמהיל".

מרוץ חימוש מזון

כאמור, במדינות רבות כבר נערכים עם תוכניות סדורות כדי להבטיח את ביטחון המזון. סינגפור, למשל, מדינת איים קטנה ללא שטחים חקלאיים משמעותיים המייבאת כ-90% ממזונה, החלה לקדם חקלאות עירונית כדי להגביר את הייצור המקומי. מהלך זה מגיע במסגרת תוכנית רב־שנתית, שכוללת הקמת חוות לגידול ירקות על גגות בניינים, טכנולוגיות חדשניות לגידול אצות וחיות בר ותמריצים לחברות המפתחות טכנולוגיות חקלאיות מתקדמות.

גם אנגליה הבינה את חשיבות הנושא, וב-2022 הכריזה ממשלתה על תוכנית פעולה חדשה שיש לה כמה יעדים עיקריים: הגברת הייצור החקלאי המקומי, התייעלות בשרשרת האספקה וצמצום בזבוז המזון. התוכנית כוללת יעדים כמותיים ומענקים לחקלאים שיגדילו את התפוקה.

"העולם כבר עסוק בסוג של מרוץ חימוש מזון", אומרת גרוס־שון. "אנחנו מכירים את זה מימי הקורונה, וכולם זוכרים את התמונות של המדפים הריקים. דווקא אירוע כזה, אפילו יותר ממשבר האקלים, חידד את הצורך של מדינות להתחיל לטפל בנושא ביטחון המזון בצורה מאוד מתודולוגית, אסטרטגית וסדורה.

"בימי הקורונה, מדינות רבות הבינו שלפני שמייצאים חומרי גלם - חייבים לנעול את השערים ולהבטיח שלאוכלוסייה המקומית תהיה אספקה שוטפת. בהיבט הזה, הקורונה היתה נורת אזהרה. אחר כך הגיעה מלחמת רוסיה־אוקראינה, ולנו קרה אסון 7 באוקטובר. לא מדובר רק בחומרת האירועים, אלא גם בתכיפותם, ולכן הכל ביחד מציב תמרור אזהרה ענק".

גרוס־שון טוענת כי לאורך השנים ביטחון המזון לא זכה להתייחסות משום שלא הבינו כאן את חשיבות הנושא: "במשברים האחרונים, מתוך אחריות, חברות המזון, ובהן תנובה, לוקחות על כתפיהן משימות ונכנסות לוואקום שהמדינה השאירה. הן אומרות - לא ניתן לדבר הזה ליפול, ונעשה הכל לוודא שיהיה פה ביטחון מזון. זה מוכיח את עצמו, ולכן בעצם הבעיה נותרת ללא פתרון אמיתי. כמו כן, ישראל שבויה בקונספציה בתחום הזה. המחשבה היא שממילא הרבה מאוד דברים מיובאים, אז למה לשנות את מה שכביכול מצליח?

"אקח לדוגמה את ענף החלב. התפיסה היא שבכל מקרה האוכל לפרות מיובא - אז מה פתאום להשקיע בעצמאות מזון? ופה נוצר הפער. כי על כל קילו גרעינים שמייבאים ניתן להפיק אצלנו כמות מזון גדולה פי ארבעה, ואת הנוסחה הזו צריך להבין".

ייתכן שישראל תצטרך להתמודד עם מצב שבו היא לא תוכל לייבא מוצרים באופן שיאפשר את ביטחון המזון?

"בהחלט, ולאו דווקא בגלל המלחמה. אנחנו מדברים כרגע, בצדק, בעיקר על נושאי הביטחון והשלכותיהם, אבל יש איומים אחרים, כמו שינויי אקלים, תמורות גיאו־פוליטיות, מגיפות. האם יש סיכון שמוצרי יסוד וחומרי גלם לא יגיעו, או שיגיעו בכמויות פחותות או במחירים גבוהים מדי? בוודאי. זה עניין של זמן, כי הכל הולך ומקצין. מאוד מטריד אותי בהסתכלות קדימה שאין מי שמביט על התמונה מלמעלה ואומר - לא לעולם חוסן. יש גבול כמה חברות המזון יוכלו להיכנס לנעליים של המדינה.

"כמו כן, ענפי מזון רבים תלויים בחקלאות הישראלית, והמדינה לא נותנת לכך את תשומת הלב הראויה. יש לנו חקלאות נהדרת עם אנשי מקצוע מעולים, וחייבים לאפשר להם לשגשג. קח את ענפי שמן הזית, הדבש או השום - שלושה ענפי חקלאות שנגדעו ולא יחזרו למה שהיו, בגלל החלטות רגולטוריות של פתיחה ליבוא ומהלכים שאינם באים בהלימה עם תפיסת ביטחון המזון בתחום החקלאות. אי אפשר לדבר רק במונחי חברות המזון או התעשייה בלי לדבר על החקלאות או להתעלם ממנה. אם המדינה תחשוב שהפתרון הוא יבוא - לא יהיה פה ביטחון מזון לטווח הארוך".

מילת המפתח - מיקוד

לאחרונה פנו כמה גופים למבקר המדינה, בדרישה שיבחן בהקדם את היערכותה ואת מוכנותה של המדינה להבטיח לתושביה ביטחון מזון בשעת חירום. בעקבות כך, הודיע משרד החקלאות שבשיתוף משרדי ממשלה נוספים, הוא יוביל גיבוש תוכנית לאומית עד 2050 עם יעדי ביניים, ואולי כהצהרת כוונות אף שינה את שמו ל"משרד החקלאות וביטחון המזון".

"אני מברכת על ההחלטה", אומרת גרוס־שון, "משרד החקלאות והמל"ל היו מהראשונים להבין את חשיבות הנושא, בנו אסטרטגיה על בסיס דיונים מקצועיים, קבעו לוחות זמנים ברורים, מקדמים החלטת ממשלה ועוד. עם זאת, אפשר בהחלט להעתיק חלק מהדברים שנעשו במדינות בעולם. קודם כל צריך להחליט שבונים אסטרטגיה ושמשקיעים בה, ובמסגרת זו להגדיר מטרות ויעדים: אילו ענפים קריטיים לביטחון המזון, מה יהיה היקף הייצור המקומי כדי לא להיות תלויים ביבוא, מהן הנגזרות של ייצור כזה, מה זה אומר לגבי החקלאים ולגבי חדשנות בחקלאות, מה זה דורש מבחינת טכנולוגיה ותעשייה. הרבה מהענפים שיוגדרו קריטיים יהיו חקלאיים, אז זה מחייב גם תמיכה בחקלאות ובתעשייה המקומית.

"לאחר מכן צריך להיות תכנון ותכלול לאומי, כדי שלמדינה תהיה תמונה רחבה. אפשר גם להתחיל לרכוש קרקעות לגידולים מעבר לים, כדי להבטיח שברגע האמת נוכל להשתמש בהן, מעין תעודת ביטוח, וכמובן - לשאוף להסכמים עם מדינות אחרות, שבמקרה הצורך יספקו לנו מוצרים בעדיפות עליונה. יש מגוון פעולות שחייבות להיעשות, והנגזרות שלהן הן בין היתר סמי־אסטרטגיות, כמו מלאים מספיקים של מחסני החירום.

"ניקח למשל את ענף החלב, שהוא קריטי. אנחנו חייבים לייצר אותו כאן, ולא להסתמך על יבוא. המדינה צריכה לעשות חשבון לגבי מספר הפרות וכמות המזון שהן מקבלות, ובהתאם לכך - איזו כמות של גרעינים שומרים במחסני החירום ולכמה זמן, כדי שברגע האמת ענף החלב יוכל להמשיך לתפקד. אותו הדבר לגבי שאר התעשיות הקריטיות. כל הדברים צריכים להיגזר מהחלטות אסטרטגיות של המדינה, שכאמור מתחילות בהגדרת הנושאים הרלוונטיים והתמהיל הנכון בין ייצור מקומי לבין יבוא".

גרוס־שון מספקת דוגמה לאופן שבו המדינה צריכה להגדיר מהם מוצרי המזון הקריטיים, מהדרך שבה התנהלה תנובה בתחילת המלחמה: "מילת המפתח היתה מיקוד. כשהתברר גודל האסון הבנו שרבים מאנשינו גויסו, ואחרים לא הצליחו להגיע למפעלים. לכן, דבר ראשון הגדרנו מה קריטי לייצר. קראנו לזה 'מוצרי ברזל'. ברגע שאתה מגדיר במדויק - זה הופך את העבודה ליעילה יותר. מתוך האחריות והמחויבות שלנו לאזרחים הגדרנו קודם כל את המוצרים המפוקחים, והם עלו ראשונים על קווי הייצור. שינינו גם את כל סדר האחסון במחסנים, כך שכל מוצרי הברזל היו בנגישות מלאה לליקוט. שכרנו גם מחסנים, ובכל פעם חידשנו את המלאים באופן מיידי כדי להבטיח שלא יהיו חוסרים".

"לתת למל"ל להוביל את המהלך"

אל"מ (מיל') טליה לנקרי, לשעבר סגנית ראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי), מצביעה על כך שאירועי 7 באוקטובר ערערו את כל תהליך המוכנות לחירום של מדינת ישראל, גם בהקשר של ההפתעה וגם בהקשר של היכולת להיערך בכל נקודת זמן. לכן, לדעתה, צריך להגדיר באילו תחומים אפשר להיערך מבחינת נושאים "חוצי איומים", כמו ביטחון המזון, ובהם להשקיע: "זהו תחום שנכון להיערך במסגרתו גם לאיום האקלים, גם למשבר כלכלי ובוודאי למלחמה, כפי שראינו בצורה מאוד ברורה עכשיו. אם, למשל, נערכנו לאיקס ימי מלחמה, אז מחסן החירום מוכן בהתאם לכך.

"במלחמה הנוכחית, שנמשכת הרבה מעבר להערכות, זה אירוע אחר לגמרי. אתה כבר לא דואג למה שיהיה לך במחסן, אלא איך תייצר בצורה יותר משמעותית ובלי להיות תלוי בסיוע. צריך למצוא את החדשנות הרלוונטית לעניין הזה, כי אם מדינה לא מסוגלת לגדל משהו מסוים - צריך למצוא לכך אלטרנטיבה. ישראל היא מדינה עם טכנולוגיה יותר חזקה, עם ביוטכנולוגיה יותר חזקה, וכך לגבי תחומים נוספים, ולכן חייבים למצוא את העוצמות ואת החוזקות כדי לתת מענה לעניין הזה".

לנקרי סבורה גם היא שהכרזתו של משרד החקלאות על תוכנית ארוכת טווח היא מבורכת, "אבל השאלה היא מה באמת יעשו עם זה. כמי שלקחה לא פעם חלק בתהליכי תכנון ארוכי טווח, יש משמעות לכך שהמל"ל נמצא בתוך זה וחשוב שעוד כמה משרדים ייקחו חלק בתהליך.

"ככלל, המל"ל צריך לדעתי להוביל את המהלך בצורה רחבה, בין היתר כי הוא גוף שאינו פוליטי ביחס למשרדי הממשלה. בנוסף, חשוב שיהיה גוף שאחראי על מיצוי אמיתי של המשאבים הלאומיים בעת חירום, גם בהקשר של המזון - מה לייבא מהר, איך לגייס יותר סיוע, איך לדאוג למחסנים בצורה יותר טובה, מה לגדל בטווח הזמן המיידי - הרבה מאוד החלטות שצריך לקבל בעיתות חירום".