מי שבא בממשק עם אמריקנים יודע שהם מדברים ב"אמריקנית". זו שפה שעבורנו, הישראלים, אינה אינטואיטיבית. לכל מילה, מעשה או מחדל יש משמעות, ופעמים רבות זו משמעות עקיפה ונסתרת.
לכן יהיה זה נאיבי לבחון את הבשורה בדבר החלטת משרד המשפטים האמריקני להגיש כתבי אישום נגד בכירי חמאס במשקפיים משפטיים גרידא. יש בכתבי אישום אלה מסר שאותו האמריקנים מעבירים, החורג בהרבה מההליך המשפטי עצמו: זהו מסר לחמאס, לישראל, "למתווכות", למדינות האזור ואפילו מסר לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
אפשר להצביע לפחות על שלוש אינדיקציות ברורות ומצטברות, המלמדות על כך שיש כאן יותר מכתבי אישום: ראשית, התקדים. לאורך השנים ייצגנו בשורת הדין מאות נפגעי טרור שהחזיקו באזרחות אמריקנית. לא פעם דרשנו כי הממשל יעמיד לדין את ראשי חמאס. האמריקנים מעולם לא הגישו כתבי אישום פליליים נגד מחבלי חמאס על רצח בישראל, גם כאשר נמחקו משפחות אמריקניות שלמות בפיגועי התאבדות.
שנית, העיתוי. הבשורה באה ימים ספורים לאחר חילוץ גופות החטופים, ובהם הרש גולדברג־פולין, שהוריו נשאו דברים אך לפני זמן קצר לפני כן בוועידה הדמוקרטית.
שלישית, זהות הנאשמים. הרשימה חורגת משלושת המחבלים שבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ביקש לעצור. מצד שני, היא גם כוללת רק אנשי חמאס.
אז מה המסר? נתחיל במדינות המתווכות ובמדינות האזור, כולל טורקיה. המסר להן הוא ברוח: תחשבו פעמיים אם לארח אנשי חמאס. כדאי גם שתגבירו לחץ על חמאס לעסקה, כי צווי ההסגרה בדרך.
מבחינת ראשי חמאס שמחוץ לעזה, המסר הוא גם ברור: נאום פילדלפי לא באמת משנה. ה־leave it יעלה לכם ביוקר. מבחינת בית הדין הבינלאומי - לא זו בלבד שהאשמים האמיתיים כאן הם חמאס, אלא מדינות יצטרכו להחליט בין הסגרה ל־ICC או לארה"ב.
הגשת כתב האישום משדרת מסר בעייתי. העניין השולי כאן הוא הבעת אי־האמון במערכת המשפטית הישראלית, אשר עד כה לא טיפלה באנשי חמאס. העיקר הוא שאמריקה אומרת לנו בדרכה: אל תבנו על שינוי גישה.
בשורה התחתונה, אין חדש תחת השמש. ביידן שילם מס שפתיים לבוחר הדמוקרטי, הממשל מנצל את כתבי האישום כדי להכין את הקרקע לעסקה, מגביל את ישראל אך גם נותן לה גיבוי מינימלי. גם רצח אמריקנים לא ישחרר לישראל את הפצצות הנדרשות להגנתה. הוא לא יביא את הממשל לשנות גישתו ולאפשר לישראל סוף־סוף חופש פעולה מבצעי לפעול בעזה ובלבנון. חבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו