דבריו החריפים של מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ'אק שומר, בגנות נתניהו והנהגתו מעניקים ביטוי מזוקק לעננה המקדירה בימים אלה את הרקיע האמריקני־ישראלי.
מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט צ'אק שומר בביקורת על נתניהו | C-SPAN
אמנם בטווח המיידי מלחמת "חרבות ברזל" הביאה לשדרוג "היחסים המיוחדים", לביטויי תמיכה והזדהות יוצאי דופן מצידו של הנשיא ביידן, ואף להשקה של רכבת אווירית, לצד הפגנת עוצמה ימית מרשימה אל מול "ציר הרשע"; אך ככל שהתארכה, הפכה המלחמה בהדרגה למוקד של משבר חריף, אולי אף חסר תקדים בחומרתו, בין הנשיא לבין ראש הממשלה - הן ביחס להיקף הסיוע ההומניטרי, הן באשר לאופי ניהול המלחמה ולריבוי הקורבנות האזרחיים, והן באשר להיעדרם של קווי מתאר אסטרטגיים ברורים לגבי היום שאחרי.
אבל את המתח מלבה גם העובדה שהנשיא ביידן נמצא כעת בעיצומה של מערכת בחירות קשה, כאשר האגף הליברלי במפלגתו (בעיקר בני הדור הצעיר) מוביל קו לעומתי במיוחד נגד בעלת הברית הישראלית, וכאשר נדבכים לא מבוטלים נוספים מקרב המחנה הדמוקרטי (כולל הקהילה המוסלמית, בעיקר במדינת המפתח מישיגן, ופלח משמעותי של הציבור הלטיני), מאותתים על רצונם להתנתק ממסורת תמיכתם המושרשת במפלגה.
על אלה צריך להוסיף את שאיפתו של הנשיא ה־46 להציג בפני האומה תמונה פסטורלית של מזרח תיכון חדש ויציב, שבמרכזו מעצמת העל האמריקנית מסכלת ובולמת באמצעות שותפותיה את ניסיונותיהם של הכוחות המיליטנטיים והרדיקליים באזור לפגוע במעמדה הזירתי.
כך קרה ששאיפתו של נתניהו למגר לחלוטין את ארגון חמאס הרצחני העלו אותו בהדרגה על מסלול של עימות ישיר עם הממשל. בממשל מבינים שהתמשכות הלוחמה והדרה מוחלטת של מרכיב פלשתיני תסכן, אם לא תסכל, את חלום הברית האזורית הרחבה בהשתתפות סעודיה.
על רקע זה, ברור גם שהמשבר הנוכחי שונה מהותית מקודמיו. מאז השקתה של הברית הבלתי רשמית שבין וושינגטון לירושלים בראשית שנות ה־60 של המאה הקודמת, פרצו חיכוכים ומשברים לא מעטים בין שני השותפים. ואולם, ברובם המכריע של האירועים, הוכרעו חילוקי הדעות בעיקר בתוככי המרחב הפנים אמריקני. באופן ספציפי, היתה זו הזירה הציבורית האמריקנית שחרצה שוב ושוב את גורל העימות. תומכיה הנאמנים של ישראל בדעת הקהל ובקונגרס (וכמובן שגם בקרב הקהילה היהודית) יצרו חומת מגן בלתי חדירה מול ניסיונות הממשל לקדם מדיניות, שנתפסה בעיניהם כפוגעת באינטרסים הביטחוניים של ישראל.
כך, למשל, מול ניסיונותיו של מזכיר המדינה הכוחני הנרי קיסינג'ר לאלץ את ישראל, החל מסתיו 1974 ועד לקיץ 1975, לסגת באופן חד־צדדי וללא כל תמורה מצרית מגדות תעלת סואץ ועד למעברי המיתלה והגידי בעומק סיני. המאמצים נתקלו בהתנגדות גורפת לא רק מצידו של ראש הממשלה יצחק רבין אלא גם - ובעיקר - מצידם של "נציגי היחסים המיוחדים" בבירה האמריקנית. אנשי ציבור אלה העניקו לישראל רשת ביטחון חיונית ללא תנאי במאבקה עם הממשל.
שיאו התרחש במאי 1975, כאשר לא פחות מ־76 סנאטורים משתי המפלגות פרסמו עצומה חריפה בעיתונות האמריקנית ובה קריאה לנשיא ג'רלד פורד ולמזכיר קיסינג'ר להימנע מהפעלת לחץ כלשהו על ישראל, "בעלת בריתה הנאמנה והיחידה" במזרח התיכון. כך, באבחה אחת, הגיע אל קיצו עידן "ההערכה מחדש", שהיה מושתת בעיקרו על איומים, ביקורת נוקבת בגין "סרבנותה" של ישראל, וסירוב לחתום עימה על עסקאות רכש נוספות. ב"הסכם הביניים" מ־1 בספטמבר 1975, ניאותה אמנם ישראל לסגת למעברים ללא כל תמורה מצרית, אך זכתה בחבילת פיצויים אמריקנית מקיפה ביותר.
בחלוף שנתיים, בספטמבר 1977, נכשל עוד ניסיון של הממשל להפעיל לחצים על ישראל ליישר קו עם עמדותיו. במקרה זה, שאיפתו של הנשיא הטרי ג'ימי קרטר לכפות על ישראל (במהלך משותף עם הקרמלין) הסדר, שמשמעותו היתה הסכמתה להקמת של מדינה פלשתינית בהשתתפות אש"ף, התפוגג בתוך ארבעה (!) ימים בלבד. כמו בפרשת "ההערכה מחדש", היתה זו דעת הקהל מבית ובמיוחד הקונגרס, שבסיוע הנמרץ של שר החוץ משה דיין, הביאו לגניזת היוזמה.
הדברים אמורים גם לגבי מלחמת לבנון הראשונה ב־1982. למרות הסנקציות הבלתי משמעותיות (בעיקר השעיית אספקתן של פצצות המצרר), וחרף כעסו הגובר של הנשיא רונלד רייגן על הרחבת המלחמה ועל הפגיעה באוכלוסייה האזרחית, דעת הקהל מנעה בשלבים הראשונים של המלחמה מן הממשל להרחיב את סנקציות והעונשים.
נכון הוא הדבר שהיו גם כישלונות. כך למשל קרה ב־1992, עת ניסתה ממשלת יצחק שמיר לגייס את דעת הקהל בארה"ב כדי לסכל את מדיניות הנשיא ג'ורג' בוש האב, שהתנה את מתן הערבויות לבנייה של יחידות דיור לעולים החדשים מחבר המדינות בהסכמה ישראלית להפסקה מוחלטת של הבנייה מעבר לקו הירוק. ואולם יש לזכור שסוגיית הבנייה בהתנחלויות היתה שנויה במחלוקת עמוקה כבר אז בקרב הציבור האמריקני בכלל, ובקהילה היהודית בפרט.
היום נראה שחלפה לה תהילת העולם. שלא כבעבר, נהנה היום ממשל ביידן מרוח גבית פנימית (ובינלאומית), המציבה את נתניהו כשהוא חשוף בצריח במאמציו לממש את יעדי המלחמה, שהציב עם פריצתה. האם הסכמתו של רה"מ לתאם עם הממשל דפוסי פעולה מוסכמים לגבי אופי הפעולה ברפיח היא סוג של הכרה בבלתי נמנע וראשיתו של תהליך התפכחות לגבי מגבלות האפשרי? ימים יגידו.
"האמריקנים התחרפנו ואמרו לי 'השתגעתם' - אמרתי להם 'לכם זה אינטרס, לנו זה קיומי'"
לנצל בחוכמה את עידן טראמפ: לאחר האיום על לבנון - חובת ההוכחה מוטלת על ישראל
פרסומת | פתיתים של תקווה
עידן חדש ומבטיח: פגישת טראמפ-נתניהו הייתה מפגן של הזדהות עם ישראל
"ואז המזרח התיכון התהפך": תחקיר יחסי ישראל וארה"ב במלחמה - החלק השני
הכותב הוא חתן פרס ישראל ומחבר הספר "ארה"ב וישראל: גבולות היחסים המיוחדים", שיצא לאור (1993) בהוצאת אונ' קולומביה, ארה"ב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו