עידן חדש ומבטיח: פגישת טראמפ-נתניהו הייתה מפגן של הזדהות עם ישראל

בפרספקטיבה היסטורית, אפשר להשוות את מסעו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לוושינגטון בשבוע שעבר ואת פגישתו עמוסת המחוות עם הנשיא דונלד טראמפ לשלוש פסגות קודמות בלבד בתולדות "היחסים המיוחדים".

שתיים מהן, שהתקיימו ביוני 1964 ובינואר 1968, היו בין הנשיא לינדון ג'ונסון לבין רה"מ לוי אשכול. השלישית, שנערכה בספטמבר 1969, היתה בין הנשיא ריצ'רד ניקסון לבין רה"מ גולדה מאיר. שלוש הפגישות הללו התקיימו על רקע ההכרה האמריקנית בהיותה של ישראל נכס אסטרטגי - אי פרו־אמריקני של יציבות ועוצמה בתוך זירה רדיקלית שרוב שחקניה נתמכו והופעלו על ידי הקרמלין. פגישות אלה העניקו ביטוי טהור ל"תנאי החיבה", שבמהלך שנות ה־60 של המאה הקודמת אפיינו את מסכת היחסים שבין השותפות לדרך, והניבו בין השאר עסקאות נשק או התחייבויות לעסקאות כאלה.

ממש כמו שלוש הפגישות הללו, גם פסגת טראמפ־נתניהו עמדה בסימן של חזרה מהכפור, שאפיין את יחסם לישראל של לפחות חלק מבכירי ממשל ביידן. אשר לביידן עצמו: לצד תמיכתו הראשונית הגורפת בישראל והסיוע שהגיש לה בעקבות זוועות 7 באוקטובר (ולצד הצבת כוחותיו לבלימת הטילים האיראניים), הוא גם לא חסך את שבט ביקורתו ומנע חימושים חיוניים במהלך המלחמה בעזה.

לעומת זאת, לפסגת טראמפ־נתניהו לא נלוו רעשי רקע או אולטימטומים. נהפוך הוא, היא הפכה למפגן של הזדהות עם ישראל ושל תמיכה צבאית ומדינית מקיפה בה, תוך הענקת גיבוי מלא לנחישותו של נתניהו למוטט את שלטון חמאס בעזה. תמיכת הנשיא בשחרורם של כל החטופים ובסיומה של הלוחמה נותרה אמנם בעינה, אך הועמדה בצילה של יוזמתו לפינויים של תושבי עזה למדינות אחרות באזור ולשיקומה המסיבי של הרצועה שתועבר, בהתאם לחזונו, לשליטה אמריקנית זמנית עם שוך הקרבות. 

יתירה מזו, בניגוד לעמדתם המוצהרת של עוזריו ויועציו בעבר הקרוב, לא לוותה תמיכה זו הפעם בתחושה של מחויבות נשיאותית נחרצת וחד־משמעית לפעול להמשך יישומו של הסכם הפסקת האש, כולל למעבר לשלב השני שבמסגרתו.

השפעת וויטקוף

נשאלת, אפוא, השאלה: מה גרם לדגש החדש בחשיבתו של הנשיא ה־47 ששינה, באבחה אחת, את מוקד הקשב והעניין שלו בפגישתו עם ראש הממשלה? סביר להניח שלא היתה זו תולדה של מניפולציה מתוחכמת, שנועדה להמריץ את ערב הסעודית בפרט ואת המחנה הערבי המתון בכלל, להפעיל לחץ מוגבר על חמאס כדי להגמיש את עמדותיו, בעיקר בשאלת מקומו ומעמדו ביום שאחרי. שכן, "הצופן התפעולי" של טראמפ מאופיין בעיקרו בהבלחות אינטואיטיביות וספונטניות, המשקפות בצורה ישירה את ראיית העולם שלו, ולא בתכססנות מקיאווליסטית, החותרת לקדם את יעדיה בנתיב עקיף ולעיתים גם עקלקל.

במקרה שלפנינו ברור שהתיאור המפורט והמוחשי של ממדי ההרס בעזה, שהועבר לנשיא על ידי שליחו הנאמן סטיב וויטקוף, היה הגורם שהוביל את טראמפ הישר לרעיון של פתרון הבעיה הפלשתינית, לפחות בעזה, על ידי פינוי תושביה והפיכת הרצועה למיזם שיקום והתחדשות שאפתני בהשראתו, בצלמו וברוחו של הדוד סם. בכך אפשר לראות ביטוי מובהק נוסף למה שהחוקר האמריקני סטנלי הופמן הגדיר כ"גישה הנדסית" בניהול מדיניות החוץ האמריקנית לדורותיה.

שדרוג יחסים נוסף

ואכן, כמו נשיאים רבים לפניו (כמו, למשל, ג'ון קנדי ביחסו למצרים המהפכנית של גמאל עבד אל־נאצר בראשית שנות ה־60), משקיף טראמפ על המזרח התיכון, שמבעבע עוינות כלפי המערב, מבעד לעדשות המעשיות של איש עסקים, המשוכנע שלכל בעיה אפשר למצוא פתרון הוגן, ושקיימת הגדרה אוניברסלית אחת למושג "רציונליות". האפשרות שמהפכנות וקיצוניות אלימה עומדות בסתירה תהומית מעצם טבען לתפיסות של פיתוח ושגשוג כלכלי, זרה לנשיא הנוכחי, כמו לרבים וטובים ממנהיגיה של האומה האמריקנית בעבר. כולם נותרו שבויים ומקובעים בראייתם האתנוצנטרית של המרחב הבינלאומי, שלא כולו מתנהל לפי התפיסה וההיגיון האמריקניים.

על רקע זה, קשה לצפות שחלומו של טראמפ להפוך את עזה לנווה מדבר יתורגם ככתבו וכלשונו למציאות, ואף לא בטווח הארוך. ואולם אין בתחזית פסימית זו כדי לפגום כהוא־זה בהגדרתה של הפסגה כסיפור הצלחה, שמעידה כי חרף המהמורות הצפויות בדרך (ואולי אפילו בטווח הקצר), ביום שלישי האחרון הושק בבירה האמריקנית עידן חדש ומבטיח, העתיד להביא לשדרוג נוסף של "היחסים המיוחדים".