דורשים שינוי מציאות: בתרבות הפשע צריך להיאבק כמו בטרור

לראשונה בהיסטוריית הבחירות, אזרחי המדינה לא הצביעו בדרישה מרכזית להגנה נגד חמאס, חיזבאללה ואיראן. הם הצביעו כדי שיבטיחו את ההגנה הבסיסית ביותר עליהם מפני הסכנות שרוחשות על פתח ביתם.

רצח יורי וולקוב ז"ל לפני ימים אחדים, ורצח הנער יואל להנגהל ז"ל בחודש שעבר, שניהם בנסיבות חסרות פשר של מעורבות בארגוני פשע או השתייכות לקבוצה כזו או אחרת, הם ביטוי לתופעת אלימות מושרשת.

מקורם בהתרסקות מעמדה של המשטרה והמשילות הכוללת בפני גורמים פליליים ולאומניים, שלא בוחלים בשום אמצעי ושנועזותם לא מביישת פעילות צבאית מיוחדת: חדירה לבסיסיים צבאיים וגניבת אמצעי לחימה שיכולים לתספק אוגדות צה"ליות; השתלטות על אלפי דונמים של קרקעות צה"ליות וגניבת מיליוני קוב של מים מ"מקורות" עבור תעשיית הקנאביס; השחתת תשתיות לאומיות; החרבת עסקים פרטיים בהיקפי ענק למי שלא ישלם מס פרוטקשן. מכאן, הדרך לאלימות בכבישים, ברחובות ובבתי הספר קצרה מאוד. לפחות ידעו במערכת החינוך להכריז על "יום ללא אלימות", כדי שבשאר ימות השנה נוודא שהאלימות לא תיתקל בכל הפרעה.

יש סיפורים ויש הצלחות

זכיתי לשבת בעשרות דיונים עם גורמי אכיפה מגוונים. היינו מגיעים עם סיפורים קורעי לב מהשטח - אנשים שאיבדו את כל רכושם, שנמצאים תחת התקפה מתמדת ושחייהם נתונים יום־יום ל"חסדיהם" של חבורות בריונים. בדיונים הללו הוצגו בפנינו גרפים המתארים ירידות חדות ושיפור מתמיד במצב הביטחון האישי של החקלאי בשטח. לעומת זאת, במבחן התוצאה חקלאים נקלעו למתקפות גוברות ולייאוש, שאילולא אזרחים טובים שהתנדבו לתת יד, ובעיקר לילות של שמירה על היבול והרכוש החקלאי שלהם - היינו רואים מאות רבות של משקים חקלאיים נסגרים מתוך שיברון נפשי וכלכלי.

אזרחי ישראל מאסו בסיפורים, ומצפים להצלחות משנות מציאות. נגמרו הנחמה וההבנה אל מול החזיתות הרבות שמדינת ישראל צריכה לנהל מול גופי טרור ביו"ש או בלבנון. עזה זה כאן. באזורים נרחבים במדינת ישראל. טרור פלילי־לאומני שמאיים באופן ישיר על ביטחונה הלאומי של המדינה, ומדרדר אזורים שלמים לאפשרות של יצירת אוטונומיות עצמאיות משל עצמה.

בימים האחרונים פורסם כי איתמר בן גביר צפוי לקבל את המשרד לביטחון הפנים ולהפוך אותו למשרד לביטחון לאומי, לקבל סמכויות וגופים רבים שיפעלו תחתיו, ומעל לכל - להקים משמר לאומי שיכפיל את מצבת הלוחמים של משטרת ישראל, מהלך חשוב וראוי, שיכול להוביל למהפכה של ממש. אבל - ויש כאן אבל גדול - "תפסת מרובה לא תפסת".

לחולל מהפך בביטחון האישי, ולהשפיע על תרבות ארגונית של גופים הקיימים מיום הקמתה של המדינה, עם אתוס ותשתית ארגונית מושרשת, זה דבר שדורש מנהלים עם יכולות בינלאומיות להזזת הרים, ובעיקר - זמן והרבה סבלנות. לכן, כדי לשחרר את "צוואר הבקבוק" האדיר שניצב לפני בן גביר - נדרש מיקוד, נושא מרכזי חד וברור שאליו מופנים מרב המאמצים, ושבו יש את פוטנציאל ההצלחה הנרחב ביותר.

הקמת משמר לאומי של משוחררי מילואים שבאים לשמור על הבית, היא הדרך האפקטיבית ביותר להגברת המאמץ ולטיפול בכלל האיומים שהתפתחו לממדים מפלצתיים - כמו החזרת הביטחון בערים המעורבות וחיסול תופעת הטרור החקלאי והפרוטקשן. הקמת המשמר הלאומי תוביל באופן טבעי להורדת היקפי הפשיעה ברחבי הארץ, דוגמת המקרים הקשים שהוזכרו לעיל. זאת, מעצם העובדה שלתרבות הפשע שפשתה במחוזותינו לא יהיה גב, ויהיה מי שייאבק בה.

הציבור לא יסלח על כישלון

המאמץ הנדרש צריך להיות במודל המאפשר "יציאה למלחמה" במהלך נרחב, אבל במהירות, בגמישות ובמקצוענות של יחידת קומנדו, מינהלת הנמצאת ישירות תחת השר ופועלת ללא לאות להשגה מיידית של היעד.

הרצון להשיג גם וגם וגם יכול לנבוע מכוונות נכונות, אבל יש בכך סיכוי גדול לכישלון בהזדמנות הייחודית שהציבור נתן - ועל כך לא תהיה כפרה.

"תנו לי נקודת משען - ואזיז את העולם ממקומו" (ארכימדס).