הדמעות עוד כאן, מלוות במהלך השבוע את המדינה, ובייחוד את החברה החרדית, שהאסון במירון חבט בה אנושות. ובתוך האבל על החיים שנגדעו, יש בחברה החרדית גם קולות שמביטים פנימה. לא רבים: המיינסטרים החרדי, יחד עם רוב מנהיגי הציבור שנעלמו ונאלמו, בחר שלא לעסוק השבוע בהסקת מסקנות או בהכאה על חטא. בודדים היו האמיצים שהעזו לדבר על בדק בית פנימי שדרוש שם.
מייד אחרי האסון צייץ העיתונאי החרדי ישראל פריי ביקורת נוקבת על העסקנים החרדים. "כל פרויקט מירון הוא הזיה גדולה", כתב. "מאות אלפים בהר קטן עם 1,001 עיגולי פינות בטיחותיים. איך זה קורה? כי פשוט, אף אחד לא יכול עלינו. מי יכול, חלילה, להגיד לנו מילה. כי אין סטנדרט מינימלי תקין מול קדושת העסקנים. לפעמים הכוחניות דופקת את החילונים, לפעמים היא הורגת אותנו".
פריי אינו היחיד שיוצא בימים אלה נגד תרבות העסקנים, נגד הנטייה להצטופפות גם במחיר התפשרות על הבטיחות, נגד תרבות ה"סמוך". אספנו כאן קולות שונים, חלקם מלב החברה החרדית, אחרים מהשוליים הרחבים שלה, שמנסים לשרטט בזהירות מה צריך ללמוד מהאסון, היכן הכשלים, ומה התיקון הדרוש לדעתם. כולם הביעו את הביקורת בלב דואב.
"אני לא יכולה שלא לחשוב על זה ששנה שלמה ניסו ללמד אותנו מלמעלה ריחוק מהו", כתבה למחרת האסון עו"ד רבקה שורץ בעמוד הפייסבוק ובעמוד האינסטגרם שלה. "היה צריך מוות בהיקפים עצומים של מגיפה מידבקת, כדי לחנך אותנו קצת לשמור מרחק פיזי זה מזה. ובהזדמנות הראשונה שאפשרו להתקרב, הקירבה הפכה למדחסה והגיע אסון עצום מכיוון אחר - שהוא לא קורונה, ודווקא בל"ג בעומר, ביום שבו עצרה המגיפה ההיסטורית.
"לא למדנו לנהוג בכבוד זה בזה. לא למדנו לשמור מרחק זה מזה. לא למדנו. ואל תגידו לי 'זה לא הזמן', כי מתי נלמד אם בזמן אמת נגיד שזה לא הזמן, ואחרי זמן אמת נגיד 'מה נזכרת' ונחזור לטעות דרך אסונות? זה הזמן לחשבון נפש ולביקורת עצמית - גם כלפי עצמי ועצמנו, כי בתוך עמי אני יושבת. וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, בשעת הדחק עצמה - לא לחכות לאחריה. מה אנחנו יכולים, צריכים, ללמוד מזה עכשיו".
שורץ (39), תושבת ירושלים, נשואה ואם לארבעה, היא עורכת דין, יזמת חברתית, מנהלת שותפה בקהילת "ישנן" בפייסבוק, קהילת נשים חרדיות ודתיות, ומייסדת ארגון "מן המיצר", המעניק סיוע לנפגעי תקיפה מינית במגזר החרדי. הפוסט שכתבה גרר תגובות קשות.
"היו כאלה שראו בי מאשימה, מטיפה ויהירה", היא אומרת. "זעקו 'זה לא הזמן', וגם 'עכשיו הזמן לקבור מתים, לחבק שכולים'. אני חושבת שכל מי שיכול לסייע בהנשמת פצועים, בקבירת מתים, בהושטת יד למשפחות ובתמיכה בנפגעי חרדה שמעגליהם רחבים מיני ים, צריך לעשות זאת, וגם אני עזרתי בכל מה שיכולתי, ועדיין עוזרת.
"אבל בו בזמן, צריך גם לקום ולעורר מודעות לכך שיש לנו אחריות על הבטיחות שלנו, כפרט וגם ככלל. אי אפשר לסמוך על נס, זו לא דרך היהדות, ואי אפשר לשתוק בהכנעה ולומר 'זה רצון השם', גם זו לא דרך היהדות. אכן, השם נתן והשם לקח, ויהי שם השם מבורך, אבל הוא גם הורה לנו על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', הוא גם לימד אותנו לקחת רגע להתבוננות פנימית ולשאול איפה טעינו, ואיך אנחנו לומדים מזה הלאה. שתיקה היא טיוח והמתנה לאסון הבא, לא לנס הבא.
"נוח לזרוק את ההאשמה החוצה. כולם אשמים - הפוליטיקאים, שר הפנים, המשטרה, אבו כביר, בג"ץ, כולם־כולם אשמים, רק אנחנו לא? לאורך כל הלילה של האסון נשתל בתודעה של הציבור החרדי מידע שמאשים את המשטרה. שמענו על שוטרים 'נאצים' שדחקו חרדים אחד תחת השני כדי לחנוק אותם 'בתאי הגזים', תיאורים מחרידים. נראה שהקהל החרדי מדקלם מה ששמע, ומעדיף לעצום עיניים ולחכות שמישהו יקבל עליו אחריות, תוך שאיש הישר בעיניו יעשה.
"ואת זה, אני אישית לא יכולה לקבל. אני מרגישה אחראית למעשיי ואחראית על סובביי. כן, יש להקים ועדת חקירה, לבחון את התנהלות הרשויות, את התנהלות הגורמים השונים בקבר הרשב"י לאורך השנים, את ההנחיות שמקבל הציבור ביחס לכל אירוע המוני, דתי ולא דתי. יש למצוא את האחראים בפועל ברמה האישית, כל אחד בתחומו, ולמצות את הדין.
"והכי חשוב, יש חובה להפיק לקחים ברמה הטכנית, כך שיימצא המתווה ויוכשר המקום לביקור ההמונים, תוך שמירה על ביטחון הציבור, שרק רוצה להיות קרוב לרבי שמעון וקרוב לאלוקים וקרוב אחד לשני. כן, האחריות היא בהחלט גם על כל אחד ואחת בציבור החרדי, שיחשוב פעמיים לפני כניסה למקום סכנה. מילים כמו 'גזירה משמיים' ו'כל מה שעושה השם - הכל לטובה' אינן מספיקות. והן גם אינן דרך היהדות".
שורץ מספרת שבעלה עולה להר מירון בכל שנה בליל ל"ג בעומר, אך דווקא השנה החליט להקדים את העלייה המסורתית ביומיים, כדי להצליח להגיע אל הציון בלי להידחף בין אלפי מתפללים. "הקורונה לימדה אותו לקחת דברים באיזי, להגיע מוקדם יותר לכל מקום ובנחת, ולהסתכל על הדברים בהיגיון.
"כל כך שמחתי, כי שנים ארוכות שאני מתנגדת בכל תוקף לעלייה להר בזמן שיא. הפעם האחרונה שבה עליתי אני להר בל"ג בעומר היתה לפני 20 שנה, מייד לאחר נישואינו. הייתי מזועזעת מהנהירה ההמונית, מהדחיפות, מהטירוף, מאלפי הילדים הקטנים שנדחקו עם הוריהם בתוך ההמון. הבטחתי אז לעצמי שלא עוד, אני לא חוזרת לשם ביום הזה, ולא אאפשר לילדיי שיבואו לעולם להגיע לשם ביום הזה. אני עומדת בזה 20 שנה".
שיתוק מנהיגותי
העיתונאי אבי מימרן (42), איש רדיו קול חי, היה במירון באותו לילה. הוא אחד העיתונאים הבודדים ששידרו בשידור חי מתוך ההילולה. "לצד הלקחים הטכניים, צריך להקים גם ועדת חקירה רוחנית ולערוך חשבון נפש כמגזר וכעם", הוא אומר. "לוועדה כזאת הייתי מזמן פוליטיקאים, עסקני ציבור וראשי קהילות בחברה החרדית, ושואל אותם: מה אתם תרמתם למחלוקות ולשסע בתוך המגזר החרדי, ובין החרדים לשאר המגזרים במדינה?
"אנחנו נמצאים בתקופה הכי קשה בעשרות השנים האחרונות בעוצמת המחלוקת והפילוג, גם בתוך החברה החרדית. עם שלם נכנס לטייס אוטומטי, שמותר לומר ולעשות הכל, בלי מעצורים. החרבות המילוליות שאנחנו מפנים זה נגד זה אוכלות כל חלקה טובה.
"בל"ג בעומר הכרזנו בשמחה, בתופים ובמחולות על סיום המגיפה שהביאה למותם של תלמיד רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה. הכרזנו שהנוהג הזה הוא לא מנת חלקנו, והראיה שאנחנו רוקדים ושמחים, לכאורה, כולם יחד. בא בורא עולם ומסמן לנו שאנחנו לא בכיוון. לא לנהוג כבוד זה בזה, זוהי מנת חלקנו היומיומית. אני לא אוהב שאנשים הופכים להיות הסגנים של אלוקים אחרי אסונות. אני מסתכל על עצמי ושואל קודם כל את עצמי את השאלות הקשות הללו.
"אנשים בציבור החרדי דוחפים ונדחפים ומלכלכים בלי פרופורציות, לא מתוך חוסר התחשבות או רוע לב, אלא מתוך להט וחוסר חינוך. בדברים אחרים החינוך החרדי הוא מופת וסמל, אבל בתחום הזה אין חינוך ואין מודעות. אנחנו נדחקים בהלוויות, ובטיש, וכדי לקבל ברכה מהרב. את התרבות הזאת צריך לשנות.
"רוב האנשים במגזר גם לא מכירים כללי בטיחות ושמירה על הסביבה. בכל בית ספר ותלמוד תורה חרדיים צריכים להיות שיעור בטיחות וחינוך לאורח חיים בריא, להיגיינה ולשמירה על הסביבה. בנושא הזה אסור לחזור לשגרה. צריך להפיק לקחים לא בדיבורים, אלא במעשים. אנחנו צריכים לנצל את הזעזוע מהאירוע הזה כדי לשנות חוליים רבים בחברה החרדית".
בין החוליים מונה מימרן את כניעת הרוב החרדי הדומם לשוליים הקיצוניים. "המיינסטרים החרדי צריך להתאחד ולקום נגד הקיצונים, שבגללם אסור לגעת בגדר רעועה במירון, ובגלל החששות מההפגנות ומהאלימות שלהם בכל מיני תחומים אחרים, אנחנו נכנסים לפחד ולשיתוק מנהיגותי.
"כשצעיר קיצוני קורא לשוטר 'נאצי', כמו שראינו במירון, אנחנו, הרוב הדומם, שותקים. אנחנו צריכים להפסיק לפחד מכמה ילדים שעושים רעש, ולהפסיק לאפשר להם לשלוט ברחוב החרדי.
"צריך לעלות עם די־9 על כל שטח מירון, להעיף מאזור ציון הרשב"י את כל הקרוונים, העמותות, הכנסות האורחים, גבאי הצדקה וההקדשות. עם כל הכבוד למי שמחזיקים בכל מיני שטחים מאות שנים, האזור הזה הפך למקום לאומי, ואי אפשר להתנהל בו כשאסור לגעת בשום גדר. עובדה שבשנה שעברה, כשהיתה קורונה, המדינה החליטה שלא תהיה הילולה, ולא היתה. לא משנה כמה סיקריקים וקנאים איימו שיגיעו דרך היערות או יפרצו גדרות, וכמה לחצים הופעלו.
"וכשאני אומר מדינה, אני מתכוון גם לפוליטיקאים, לעסקנים ולכל מיני גופים עם הרבה אינטרסים, שיש להם ידיים עמוקות בתוך הצלחת הזאת, ושבמשך שנים מנעו את הסדרת המקום הזה. גם להם יש אחריות עקיפה, בכל הלחצים שהפעילו בכל שנה כדי שלא יסדירו ולא יזיזו שום אבן במירון. הם הראשונים שמתחפרים כעת בכל מיני מערות ונעלמים.
"מצד שני, אני לא מקבל את זה שמגוללים את האשמה על הפוליטיקאים החרדים. חובתו של נבחר ציבור לשרת את רצון הציבור שלו, ומותר לו גם להפעיל לחץ. הגורמים המקצועיים לא צריכים להיכנע ללחץ. השנה הופעל לחץ בגלל הקורונה, ובלי שום קשר לסוגיה הבטיחותית, שלא עלתה לדיון".
משמעת מול סמכות
ד"ר יהודה סבינר (31), רופא חסיד גור ויו"ר עמותת "חרדים ברפואה", חולק על מימרן. "כל בר דעת שהיה במירון יכול לומר שהמקום הזה לא בטוח", הוא אומר בכאב. "אז למה אתם, חברי הכנסת החרדים, לא דואגים לזה? למה לא הרעשתם עולמות בשביל זה? החיים שלנו בידיכם, ולכך נבחרתם.
"כשהנציגים הפוליטיים שלנו רוצים להביא אנשים לקלפיות, הם מביאים אותם בכל דרך: טנדר, אמבולנס, אוטובוס, מונית. כשצריך תוספת ממשלתית לתקציב כזה או אחר, הם יודעים להילחם על זה. אני אומר שבריאות וחיי אדם הם לא פחות מזה.
"בבחירות האחרונות ראיתי בבני ברק עשרות מוניות ואוטובוסים ורכבי מתנדבים, שהביאו לקלפיות את כל מי שיכול להצביע, כולל אנשים חצי דמנטיים. לא ראיתי מבצע כזה בשביל החיסונים, למשל. פתאום אמרו שזה עניין של משרד הבריאות. למה? אם זה הציבור שלך, אתה לא רואה את המחויבות שלך לגרור אותו לקבל חיסון או להגן על חייו במירון?"
סבינר, תושב בני ברק, החל את דרכו כרופא במחלקת קורונה בתל השומר. הוא עבר אז בין רבנים בניסיון להסביר את סכנות הקורונה, ובזכות אזהרותיו, היו רבנים שסגרו את בתי הכנסת ומוסדות הלימוד מוקדם יותר, וכך הצילו חיים. בעיניו עובר חוט ברור בין השבטיות, שגברה לעיתים על שמירת הנחיות הקורונה, לבין אסון מירון.
"אנחנו, החרדים, צריכים להשתפר בהיבט של משמעת מול סמכות. יש אנשים במדינה שמקבלים את ההחלטות ונושאים באחריות, וצריך לדעת לקבל את זה. לא לחפש דרכים עוקפות. בסופו של דבר, החברה החרדית משוועת לסדר, לארגון ולאחריות, אך לא תמיד זה מתוזמר על ידי נציגיה, שמבחינתם משועבדים למוקדי כוח ולבעלי אינטרסים אגוצנטריים.
"הכי חשוב הוא נושא ההיררכיה המקצועית. כמו שיש רב שפוסק בטומאה ובטהרה, ויש דיין שפוסק בדיני ממונות, וכל אחד מהם מומחה בתחומו, כך צריך לעשות טרנספורמציה ברציונל החרדי ולהכיר ב'רבני' רפואה, ביטחון, וכדומה. לכבד את אוטוריטות הידע.
"במקרה של מירון מדובר בעניין של בטיחות. אם היה בא מהנדס בטיחות ומסתכל על נתוני גישה, מספר אנשים וטופוגרפיה, הוא היה פוסק חד־משמעית שהמקום מסוכן. אם המקום מסוכן, אז אתה, כפוליטיקאי חרדי, כרב או כאדמו"ר, צריך לסרב להיכנס למקום כזה. כמו שלא יעלה על הדעת לקיים טיש חסידי תוך חילול שבת או חוסר צניעות, כך לא יעלה על הדעת לקיים אירוע דתי וקדוש במקום שהוא בחזקת סכנה".
סבינר עצמו היה רק פעם אחת במירון בל"ג בעומר, כילד צעיר. הוא זוכר את אווירת הקדושה, אך גם את הצפיפות המאיימת. "יש דרשנות של החתם סופר על למה אלוקים מעניש 'מידה כנגד מידה'. כלומר, למה העונש קשור לחטא. בימי הנבואה, כשהיתה נוחתת מכה, הנביא היה קם ומסביר בשל מה הסער הזה. כיום אין לנו נביאים, אז כשיש משהו מעוות, הקב"ה אומר לנו דרך העונש מה צריך לתקן.
"מה שקרה במירון בהכרח מרמז לנו, כעם וכתתי קהילות, שכאן טמון הכשל שלנו, בנקודה הזאת צריך להשתפר. להסתכל זה על זה, להבין שאנחנו מכלול, שאי אפשר לדרוס אחד את השני. צריך תמיד להסתכל מי לפניך ומי מאחוריך, לתת לו ספייס. לא לדחוף קדימה בלי להבין מי נמצא למטה. הכל כמובן בהקשר המטפיזי, בהקשר הרחב יותר של חיים לצד מגזרים אחרים, של חיים לצד קהילות אחרות ודעות שונות. המסר הזה כביכול כתוב בדם, אחרי שעברנו שנה קטסטרופלית של שנאות וקיטוב על רקע הקורונה".
אבל פעמים רבות החברה החרדית מרגישה שדורכים עליה ומפלים אותה לרעה. יש איזשהו חוסר אמון בסיסי ברשויות.
"יש בטענה הזאת לא מעט צדק היסטורי, אבל היא לא מובילה לשום מקום. החברה החרדית חייבת לגלות אחריות אישית, כמו שנותני השירותים וקובעי המדיניות צריכים לגלות אחריות".
להסדיר את החגיגות
ד"ר תקוה עובדיה (52), מרצה חרדית וחוקרת בחינוך ובהוראת מתמטיקה מחיפה, סבורה גם היא שדרוש חשבון נפש פנימי. "אני אדם שמאמין בדיאלוג בתוך החברה החרדית ומחוצה לה", היא אומרת. "כאישה חרדית אקדמאית שפועלת בחברה הישראלית, אני רואה את האדוות של השינוי כאשר חרדים משתלבים בחברה הכללית".
עובדיה ניהלה בעבר את מוסדות החינוך של הרב גרוסמן במגדל העמק, והיום היא אקטיביסטית חברתית ומדריכת מורים מכל המגזרים. כבר ברגעים הראשונים, יחד עם הצער על האסון, הציפה אותה השאלה למה נתנו לקיים את האירוע.
"זה לא שמישהו גנב את הרשות להיכנס להילולה, להפך. היה המון עידוד, 'בואו להתפלל', 'סידרנו את הכל, אפשר לבוא'. חברי כנסת מכל המפלגות החרדיות קראו להגיע למירון. גם רבנים ואנשים שממונים על ההקדשות עודדו. בכל שנה קוראים לאנשים, אבל השנה זה היה בעוצמה גדולה יותר, בהתרגשות: 'בואו נודה לאלוקים, שעזר למגר את הקורונה, בואו נלך לרבי שמעון'.
"חשבון הנפש צריך להיות קודם כל אישי. הגעת למקום עמוס - תעשה אחורה פנה. אני חיפאית, יש לי חמש בנות. כשהן היו קטנות נסענו איתן לכותל בכל שנה בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח. כמה פעמים המקום היה מפוצץ באנשים, והחלטנו לחזור את הדרך הארוכה הביתה בלי להגיע לכותל. אדם לא יכול להיכנס למקום של צפיפות ולהאמין שהכל יהיה בסדר, בפרט כשיש לך ילדים צעירים, ויהיה מחנק וצפיפות ואתה לא יודע איך תצא משם.
"הקריאה שלי לציבור שלנו היא קודם כל להסדיר את כל החגיגות האלה. כמו שבאצטדיון כדורגל יש 30 יציאות - שגם במירון יהיו 30 יציאות. ועד אז, כל אירוע שלא מותאם לתקנים - שלא יתקיים. אחת הבעיות שלנו, בחברה החרדית, היא שאם יש אירוע מצומצם רק האח"מים נכנסים, ואז מאוד בולטים הפערים בין האנשים הרגילים לאנשים המכובדים. צריך לתת לכולם הזדמנות שווה. מצידי, שיהיו הגרלות לכרטיסי הכניסה.
"כל הזמן ה'סמוך' הזה. 'יהיה בסדר'. די! לא יהיה בסדר. הקריאה להתאחד חשובה, אבל היא לא תתקן את הליקויים בהר מירון, גם לא השתיקה עכשיו. כתוב בגמרא 'הכל בידי שמיים חוץ מצינים ופחים', שאלו המכשולים. אם אדם לא מסיר מכשול, יש בעיה גדולה. מהדהד לי בראש שהמכשולים לא הוסרו".
ונבחרי הציבור החרדים?
"ליצמן ודרעי רחוקים מהעם. הם נרדמו. כל אחד חשב על החלקה שלו בהר, לא היתה ראייה הוליסטית. צריך להפקיע שליטה טריטוריאלית של קבוצות קטנות בהר, בצורה מכובדת ויפה. לשבת איתם לשולחן, להסביר לאן זה הולך. גם איתם צריך לנהל דיאלוג מכובד".
להתרגש גם מאירוע קטן
"הציבור החרדי אוהב את ההמוניות", אומר העיתונאי אריה ארליך, עורך המגזין בעיתון "משפחה". "זה ציבור שמרגיש חשמל באוויר בעצרות ענק, בטישים כבירים, בהלוויות עם מאות אלפים, וכמובן - בהילולה הגדולה במירון, שבה כל אחד רוצה להגיע הכי קרוב למוקד ההתרחשות.
"נצטרך ללמוד להשקיע יותר באינדיבידואל, לשים לב יותר לפרט, להתרגש גם מאירוע קטן יותר וצנוע, וכשמגיעים לאירוע גדול - להתפזר, לא להתגודד כולם במקום אחד. לא חייבים לגעת בציון של רבי שמעון כדי לספוג מהקדושה. אפשר להישאר בפינה צדדית, לא המונית ולא גדושה. התפילות שם נענות באותה מידה.
"ההנהגה הרוחנית עושה מעל ומעבר כדי לנחם ולחזק, להמציא מזור למשפחות ולעודד את הציבור החרדי בשיברונו הגדול. גדולי האדמו"רים וראשי הישיבות נדדו השבוע בין בתי האבלים ועשו הכל כדי לספק משענת רוחנית ליתומים, לאלמנות, וגם לאנשים במעגלים הרחוקים יותר.
"יש התעוררות לא מבוטלת גם לגבי הצורך להתייחס ברצינות לאזהרות בטיחות והתרחקות מצפיפות. למשל, דרשה נוקבת מאוד שהשמיע השבוע האדמו"ר מקרלין, שדיבר על החשיבות של שמירת הבטיחות. לצד זה, יש ביקורת על הנציגות הפוליטית, שאינה ניצבת בחוד החנית של הדרישה לבדוק מה קרה.
"הדרישה להקמת ועדת חקירה צריכה לבוא מחברי הכנסת החרדים. זה המגזר שלהם, אנשים שהם מייצגים. החיים של 45 חרדים קופחו באסון איום, שהיה צפוי מראש. אנחנו מאמינים שהאסון הוא גזירה משמיים, אבל הגזירה נשענה על זלזול מחריד מצד הרבה גורמים. המינימום שנדרש מחברי הכנסת זה שיעזבו את השיקולים הפוליטיים וידרשו שדם ההרוגים לא יהיה הפקר. ההיסטוריה תשפוט אותם".
האסון נובע גם מחוסר האמון של החברה החרדית ברשויות?
"אין ספק שאנחנו אמורים לקבל על עצמנו יותר שיתף פעולה עם הרשויות האמונות על שלום הציבור. אנחנו לא יכולים להתנהג כבנים יחידים, כמיוחסים מוחרגים שעליהם לא חלים הכללים. זה נכון שהאשמה של המשטרה היא עצומה - היא שאישרה את האירוע ולא הגבילה את מספר המשתתפים ולא מנעה את מסדרון המוות. "אבל ה'סמוך' המשטרתי קשור גם לאופי המתקהלים - ההפקרות במירון קשורה לכל מיני הקדשות ונחלות עתיקות וגורמים שלא אִפשרו לפלס שם מרחב נגיש ובטוח. המחיר היה כבד מנשוא, אבל אני מניח שעכשיו הלקח יילמד".
לא הכל גזירה משמיים
"לפני שמדברים על לקח, צריך להבין מה קרה", אומר הרב בצלאל כהן (46), ראש בית המדרש "אנשי חיל" למנהיגות תורנית, איש חינוך ויזם חברתי חרדי, שידוע בביקורת שהוא מפנה כלפי החברה שאליה הוא משתייך.
"אני מוצא קווי דמיון בין האסון במירון לבין ההתנהלות בקורונה. מובן שהזעזוע במירון גדול יותר, כי זה קרה ביום אחד, והרבה אנשים נקטפו בדמי ימיהם, אבל שניהם נובעים מאותה תפיסת עולם.
"הציבור החרדי אלוף בכל מה שנוגע לעזרה למי שנקלע לצרה, אבל הוא בפיגור גדול בכל מה שנוגע למניעת מצוקה בטיחותית, בריאותית או כלכלית. אם תהיה חולה, החברה החרדית תעטוף אותך, אבל אין בה מודעות למנוע מאדם להידרדר לחולי באמצעות שמירה על כללים או על אורח חיים בריא.
"החברה החרדית לא מלמדת אותך איך לא להידרדר לעוני, אבל אם להיות עני, אז הכי טוב להיות עני חרדי. באותו אופן, החברה החרדית לא עוסקת במניעת מחדלים בטיחותיים כמו במירון, אבל יודעת לתמוך בפצועים ובמשפחות השכולות.
"זה נובע מהאמונה שהכל מאת השם. על פי התפיסה הזאת, נכון שהאדם צריך לעשות השתדלות, אבל אם הכל מאת השם, אז למעשים של האדם אין השפעה. לכן, מי שעסוק במניעה נתפס כחסר ביטחון בהשם. מה שקרה בקורונה ובמירון הוא חוסר הבנה שלא הכל גזירה משמיים, שיש הרבה דברים שהם בידי אדם.
"אנחנו שומעים את ההספדים המרגשים של האב על בנו, ש'הקב"ה קיבל אותך אליו לישיבה של מעלה, ועם כל הכאב אנחנו שמחים בזה'. או דיבורים של רבנים בסגנון 'הקב"ה לוקח את הטובים ביותר, וזו גזירה'. אני מבין שזה מנחם, אבל כשאני שומע את הדברים האלה, אני מתפוצץ. ההבחנה בין מעשה האל לבין מעשה האדם הכרחית למניעת האסון הבא".
יש הבדלים בתפיסה הזאת בין הקבוצות השונות בחברה החרדית?
"בהחלט. אצל החסידים זה קיצוני, שהכל בידי שמיים. אצל הליטאים זה פחות, ואצל הספרדים זה משהו באמצע. מאוד מדאיג אותי שגם אצל הליטאים זה נעשה יותר ויותר חסידי. זה גם מה שקרה ביחס לקורונה. אם הקורונה היא בידי שמיים, אז מסיכות והרחקות זה רק כי המדינה אמרה. ואז, מובן שטישים ותפילות המוניות גוברים על הקורונה, כי הקביעה מי ימות ומי לא היא בידי שמיים.
"יוצא מן הכלל הוא האדמו"ר מקרלין, שמנהיג קהילה חסידית בת כ־1,000 משפחות, ויש לו חשיבה מיוחדת ועצמאית. הוא החמיר בדיני קורונה יותר מהמדינה, וכבר בפורים סגר את בתי הכנסת. וכעת, מייד אחרי אסון מירון, נתן הוראה לראשי החסידות לחזק את הבטיחות במבנים שבהם עורכים את הטישים, מתוך תפיסה של אחריות האדם על הבטיחות".
כהן סבור שהכתובת היתה על הקיר מאז הלווייתו של הרב שמואל הלוי וואזנר ("פוסק הדור") בשנת 2015 בבני ברק, שבה נהרגו שני אנשים כתוצאה מהדוחק. לטענתו, האירוע הקשה עבר ללא הפקת לקחים ראויה.
"הדוחק הוא אינהרנטי לאירועים הגדולים בחברה החרדית - טישים, חתונות, תפילות, הילולות. הוא חלק מהחוויה, ואם אין דוחק האירוע נתפס ככישלון. זה כבר משהו פסיכולוגי, סוג של אקסטרים - לצאת מדוחק ולספר איך ניצלתי בנס. אנחנו בחברה החרדית חייבים להכניס לנו לראש, בייחוד לצעירים, שדוחק הוא סכנה. האסון במירון צריך להיות קו פרשת המים.
"החברה החרדית צריכה לעסוק בבטיחות בכינוסים המוניים ובטיולים, ברכיבה על אופניים ובהדלקת מדורות. לעילוי נשמת ההורגים צריך ללמוד הלכות בטיחות בכל מוסדות החינוך. מובן שצריכה גם לקום ועדת חקירה ממלכתית".
מה האחריות של המדינה?
"כמו בקורונה, גם פה המדינה גילתה חולשה של ממש. בקורונה המדינה הוכיחה שיש אקס־טריטוריה, עם כללים אחרים. בעיניי הדבר הכי גרוע היה שהמדינה היתה חזקה, לעיתים מדי, מול הפרט, אבל גילתה אוזלת יד של ממש מול מנהלי מוסדות ואדמו"רים, שלהם היה מותר לרמוס את החוק. אכפו את הכללים על הש"ג, אבל לא על הפיקוד הגבוה.
"החולשה הזאת התגלתה גם במירון. הכתובות היתה על הקיר, אבל המשטרה הבינה שהאירוע יתקיים איתה או בלעדיה, וחששה שאם תאסור את ההתכנסות, היא תואשם ברדיפת הדת.
"לצערי, הנציגות החרדית מציגה אפס מנהיגות. לא שפוליטיקאים אחרים מגלים מנהיגות טובה יותר. אנחנו חיים בדור שבו המנהיגים נגררים אחרי הציבור ולא מובילים אותו".
הציבור החרדי אינו מתאבד
פנינו אל נבחרי ציבור חרדים, בייחוד אלה שמחוברים למירון, כמו אריה דרעי מש"ס וישראל אייכלר מיהדות התורה; לראש העיר אלעד, ישראל פרוש, ולראש העיר ביתר עילית, מאיר רובינשטיין, שניהם אנשי מירון בהווייתם ובפועלם. הם גזרו על עצמם שתיקה. ראש העיר בני ברק, אברהם רובינשטיין, וראש מועצת קריית יערים, יצחק רביץ, הם בין המעטים שהסכימו לדבר על לקחי האסון.
"חשבון נפש הוא עניין אישי־אינדיבידואלי", אומר רביץ. "אם היינו בתקופת הנביאים, הנביא היה אומר במה כל העם חטא. אבל בימינו אנחנו לא ראויים לדבר על הכלל. במקורות שלנו כתוב שכל אחד צריך לבדוק את עצמו, ולא לחפש במה האחר לא בסדר. כל אחד יודע איך הוא יכול להשתנות לטובה. אבל לחפש אשמים? אין בזה טעם וזה איסור חמור".
רביץ מתחבר לדבריו של הרב ישראל מאיר לאו, שמוכרחים להקים ועדה "שתבדוק אחת ולתמיד אם המקום יכול להתאים למאות אלפי אנשים. ההשתוקקות לנסוע למירון מובנת, אבל ברגע שיגיעו למסקנה שהמקום לא יכול להכיל כמות כזו של אנשים, אנשים לא ייסעו. הציבור החרדי אינו בנוי ממתאבדים".
ומה לגבי תרבות הדוחק?
"אני לא חושב שזה בהכרח משהו שקשור לחרדים. בכל דבר שאנשים משתוקקים אליו, יש דחיפות ודוחק. וברוך השם, שאצלנו משתוקקים למשהו רוחני וגבוה. אפשר לראות את הדוחק הזה במגרשי כדורסל או כדורגל, או לראות כיצד המונים נדחקים סביב ידוענים. הדוחק אינו משהו דתי אלא אנושי, שאנשים מצטופפים סביב משהו שהם כמהים אליו".
"יש לקח גשמי ולקח רוחני מהאסון הנורא הזה", אומר אברהם רובינשטיין. "הלקח הגשמי הוא שאין לנו שום היתר לזלזל בהוראות בטיחות, ואין לנו שום היתר ללחוץ על מישהו, על רשות, לעגל פינות. כבר שנים רבות מדברים על זה שהמקום במירון צריך תיקון גדול. זה מקום מאוד מרכזי, 2 מיליון איש פוקדים אותו בשנה. גם בימות החול בקיץ עמוס שם, בתקופות 'בין הזמנים', בחופשות מהישיבות.
"אני לא הייתי שם בל"ג בעומר, אבל אני אוהב לנסוע לשם להתפלל. היו פעמים שהייתי שם והרגשתי שנכנסתי למערה ואין לי אוויר. יצאתי מייד החוצה. הרגשתי שזה לא בשבילי.
"בהיבט הרוחני, כולם צריכים לערוך חשבון נפש, זה גדול עלי לומר מהו. כל אחד יערוך את חשבון הנפש והתפילות שלו לפי הוראת רבותיו.
"אחרי האסון הנורא הזה הלקח חייב להילמד. רוב חברי הכנסת החרדים ישתפו פעולה ויתמכו בעשיית סדר במירון. קיבלנו מכה נוראה וצריך לעשות מעשה. להתהפך על עצמנו. לא להגיד: 'בשנה הבאה זה לא יקרה'. אנחנו צריכים לשמור על החיים".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו