"בסוף היא מחאה כפיים בדמעות": שיטת "הריפוי בחפלה" של חברי הפרויקט של רביבו

היתה תקופה לפני שנה, כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר, שחברי הפרויקט של רביבו לא ממש היו בטוחים איפה הם משתלבים בישראל של אחרי המלחמה. הרדיו תיעדף, ובצדק, שירים רגועים יותר, רוח נכאים שרתה על הארץ ולא היה דבר במוזיקה שלהם - זו הנוסטלגית שהם מחדשים או זו של החומרים המקוריים - ששידר את השילוב האיום בין עצב, אימה ופאניקה ששלט בסנטימנט הקולקטיבי.

גם להם לא ממש התחשק להרים חפלה, באמצע מה שכבר מזמן לא היה ארץ ישראל הישנה והטובה. ולא שחסרים שירים שמדברים על זו הפצועה והשסועה. "כשהופענו, היה לנו חשוב להגיד לפני שזה מופע שהוא... מופע אחר", מסביר רביב בן מנחם, מקים ההרכב. הרביב שבתוך הרביבו.
רביב (51) ואחיו ניר (50) מבינים היטב בשכול.

חיים שלמים הם סוחבים את זיכרון הבוקר שבו הודיעו להם, שני ילדים בגיל חד־ספרתי, שאביהם, רס"ן צדוק בן מנחם ז"ל, נפל במבצע שלום הגליל, מלחמת לבנון הראשונה. עכשיו, כשהם בעצמם הורים, וכששניים מילדיו החיילים של רביב לקחו ולוקחים חלק בלחימה, הוא מצא עצמו נלחם בזיכרונות ישנים ומתפלל שלא ליצור, חלילה, כאלה חדשים. לא כל דבר מפעם ראוי לחדש.

"אותי זה לקח למקום מאוד קשה, הכי קשה בחיי", רביב מודה. "אני יכול להגיד לך שבשבועיים הראשונים של המלחמה לא הייתי אני. הייתי גמור נפשית. כי הטוויסט בעלילה אצלי התחיל ב־1982. ואני וניר כבר הגענו לגיל 50, ואתה פשוט לומד לחיות לצד הכאב, כי אין לך הרבה ברירות. תוסיף לזה שיש לי בן בהנדסה קרבית ובן במג"ב - זה לקח אותי נפשית למקום הכי נמוך שהייתי בו אי־פעם".

לידו יושב אלירן צור (40), חבר ההרכב הצעיר יותר, שעם הזמן גם קנה דירה בקומה מתחת לזו של רביב, בבניין מגורים גבוה בחולון. "זה מופע מאוד רגשי, גם לנו במיוחד", הוא אומר. "בחרנו תוך כדי תנועה את החומרים והצלחנו להעביר את השעה גם עם שירים שקטים. וגם כששרנו דברים מסוימים, אז עשינו אותם בבשורה אופטימית".

לא קל להיות להקה שכולה "הפי־הפי" בזמן שהכל פה מדמם.
"קשה להביא פתאום שירים שמחים. מצד שני, מהרגע שהכל קרה הופענו בכל מקום: שטחי כינוס, בסיסים צבאיים, מול מפונים, בבתי חולים, מול משפחות של נופלים. אתה רואה, נגיד, מישהי שהבן שלה נרצח והיא מוחאת כפיים עם דמעות. אתה מבין שהיא צריכה, היא רוצה למחוא כפיים".
המון מוזיקאים מספרים שבתחילת המלחמה הם הופיעו עם שירים עצובים, אבל הבינו מהר מאוד שיש ביקוש לחומרים שמחים. להרים כדי לנסות לשכוח.

"אחי, הם לא באו לשמוע מוזיקה עצובה. מה פתאום? עם ישראל שמח, חד־משמעית. הופענו בפני חיילים, והם פתאום מרימים אותנו על הכתפיים. אלה ילדים שנכנסים עכשיו בעוד שעה לחאן יונס, והם רק בשמחה של החיים. 'רק תנו לנו כבר להיכנס, תרימו אותנו, תעיפו אותנו באוויר'. כשאתה בא לשמח אנשים אתה מההתחלה בא להם טוב. אתה סוג של פסיכיאטר שמח'".

אמנים רבים מצאו את עצמם לא פותחים קופות במשך תקופה.
צור: "אנחנו במשך כמעט ארבעה-חמישה חודשים לא הבאנו שקל לבית. אבל זה לא העניין, זה לא היה אכפת".

רביב מוסיף הבחנה: "בשנה וקצת האחרונות שמתי לב לחזרה לאמונה ולצורך בנוסטלגיה. תראה מה קרה עם החזרה של 'הכבש השישה עשר', מה קורה עם יהורם גאון".

כבר לא הרכב חפלות

זה הגיוני, בסך הכל, כמעט מתבקש. בזמני מלחמה ובעיתות משבר, התרפקות על העבר ורומנטיזציה מסוג "פעם היה טוב" הן אמצעי הישרדותי חשוב. "אנשים חוזרים למקורות", רביב משלים. "הם מנסים לחזור לזיכרון הטוב שלהם, אל המוכר. ובמקום התמים ההוא יש המון אמונה. תחשוב על סבא וסבתא שלך, אנשים שחשבו חיובי והאמינו שהכל טוב. הם שמרו על הערכים שלהם.

רביב: "המלחמה לקחה אותי למקום הכי קשה בחיי. הייתי גמור נפשית. אבא שלנו נהרג בלבנון ב־1982, ואתה פשוט לומד לחיות לצד הכאב. תוסיף לזה שיש לי בן בהנדסה קרבית ובן במג"ב - הכל לקח אותי נפשית למקום הכי נמוך שהייתי בו אי־פעם"

"ואז אתה מבין שהערכים האלה, של היהדות, יהיו קיימים לנצח נצחים. משם הפרויקט של רביבו צמח. אני התפרנסתי לפני כן מהפופ הים־תיכוני, אבל ככל שהצלחתי יותר בדברים שעשיתי, אם זו הלחנה ואם זו הפקה מוזיקלית, הרגשתי את החוסר ואמרתי, 'לאן אני הולך?' זאת אומרת, הרגשתי שמשהו פה קצת ריק לי".

זיהיתם בשוק רעב לנוסטלגיה ול"תחושה של פעם".
"עוד לפני זה זיהינו אותה אצלנו".

אם תחזרו לאחור בזמן 13 שנים ותנסו לספר לישראלי הממוצע שהפרויקט של רביבו עודנו חי, שר ובועט, סביר להניח שהוא לא היה מאמין. מה שנראה אז כ"קטע", הברקה של רגע שתשרוד רגע, או גימיק שאיבד שליטה - ביסס את עצמו מאז כאחד ההרכבים המוזיקליים האהובים והעסוקים ביותר בארץ. וזה כשהם לא מופיעים בחו"ל.

כבר מזמן לא מדובר בהרכב החפלות המשוחרר שפרץ לתודעה בתחילת העשור הקודם. עם מופע הולוגרמה מוקפד ושנוי במחלוקת שהפיקו (ראו בהמשך), הזמנה שקיבלו מיהורם גאון לשיר משיריו ביום הולדתו, הופעה בהשבעת חברי כנסת ומופעי קבלת השבת פופולריים שלהם - שהבאים יתארחו בהאנגר תל אביב ב־28 במארס וב־4 באפריל (עם תפריט שכולל אפילו דג וחלה מתוקה) - רביב, ניר ואלירן כבר מבינים היטב שהם הרכב ותיק ומשויף.

דרך ארוכה הם עשו מאז צילמו את עצמם שרים והעלו ליוטיוב. "באנו עם בגדי בית, צילמנו את עצמנו עם טרנינגים", נזכר צור. "במשך שנים אנשים היו אומרים לנו, 'חברים, אני רוצה גם להגיע לשם, תזמינו אותי לישיבות שלכם, תקראו לי לחפלות".

היה דימוי שלכם בראש: אתם יושבים בבית, שרים ומעשנים נרגילה.
רביב: "בדיוק. אנשים חשבו שאנחנו כל היום יושבים, לא עושים כלום בחיים. הכסף זורם, יש חסידה שמביאה כל יומיים חבילה של כסף, ואנחנו יושבים כל היום ורק שרים שירים. איך זה יביא פרנסה?"

זה בהחלט הביא. אבל מאחורי אווירת העשן והמועבט עמדה מחשבה שחציהּ תמימה למדי וחציהּ מחושבת. בערך. לפני 13 שנה רביב היה נגן, מלחין ומפיק שעבד עם כוכבי הזמר הים־תיכוני של התקופה, ובהם דודו אהרון, ישי לוי, עופר לוי ועומר אדם. אחיו ניר, נירו בשבילכם, עבד במחלקת התברואה של עיריית רמת גן. עבודה יומית, אישה וילדים, בורגנות לתפארת. אלירן היה רווק הולל, זמר בשנות ה־20 שלו שמנסה לפרוץ ואוהב את השירים ששמעו אצלו בבית. גוף צעיר עם נשמה ותיקה.

אחרי מספיק שיחות "זוכר את השיר הזה?" ביניהם, השלושה פשוט התחילו להקליט את עצמם שרים מחרוזות של שירים מפעם שעשו להם כיף. כדי להבין את הסיבה להצלחה הראשונית של הפרויקט, שחוגג עכשיו בר מצווה, צריך להבין את התקופה שבה נולד. ב־2012 המוזיקה המזרחית כבר שלטה כמה שנים ברשימות ההשמעה ברדיו, במסיבות וברחבות הריקודים בחתונות. איל גולן היה אז קונצנזוס, אולי הזמר המצליח במדינה, בטח אחרי שליווה בקולו את הפגנת הענק שזכתה לשם "צעדת המיליון" (ואחרי שמותג במהלך יחצני מבריק למדי כ"הזמר הלאומי").

יחד עם גולן שלטה ברשימות סוף השנה שרית חדד, ולצידם אמנים דוגמת דודו אהרון, מושיק עפיה ועוד זמרים שמזוהים עם הפופ הים־תיכוני. לסמנטיקה יש משמעות: המוזיקה של אהרון שאבה אמנם אלמנטים של מזרחית, אבל היא היתה בראש ובראשונה מוצר פופ שעליו חלה חובת לחן מידבק. על איכות הטקסט אפשר להתפשר.

ובדיוק בנקודה ההיא, ברגע בזמן שבין "גנגנאם סטייל" הקוריאני, "Diamonds" של ריהאנה ו"תגידו לה" המקומי, רביב הבין שיש צמא אמיתי בשוק למוזיקה מהעבר. לנוסטלגיה. לעדנה מחודשת לשירים שנשכחו.

"אצלנו זה בא מהבית, זה חלק מהדנ"א שלנו", אומר ניר. "חיינו את הדבר הזה, גם אם רביב הפיק פופ ים־תיכוני. לא היה אפשר לנתק את השירים של פעם מהנשמה שלו".

אלירן: "אני עבדתי אז על אלבום משלי, ובאתי בכלל להקליט באולפן של רביב. היו לו מחרוזות של שירים נוסטלגיים על המחשב, בשביל הכיף, בשביל החברים, וכל הזמן דיברנו בינינו על שירים כאלה. זה לא שהיה רגע שאמרנו 'אוקיי, בואו ניצור מחרוזות חדשות של שירים ישנים ונשבור את המדינה'".

ניר: "פעם הגעתי סתם לבקר את רביב, ופתאום הוא אמר 'ניר, תיכנס אל האולפן, תעשה שיר, יאללה'. עם אוכל בפה נכנסתי. לקחתי מיקרופון, בלי אוזניות ובלי כלום, והתחלתי לשיר".
המחשבה הראשונית היתה "אם אנחנו אוהבים את השירים האלה, כנראה יש גם אנשים אחרים"?

רביב: "מה זה 'כנראה'? ידענו שיש לזה קהל, ברור שיש. את השירים 'שלנו' שמעו המון שנים, אבל הבמה להם לא היתה מספיק רחבה. שרו את זה בבתים, בחפלות, בקריוקי, בכל מיני טברנות שהצעירים היו עושים. אבל ההפתעה עבורנו היתה שגם הסבא, גם האבא וגם הנכד שומעים את זה. זה הניצחון שלי. פתאום ביצוע של מחרוזת שירים באורך 12 דקות מושמע ברדיו".

אלירן: "מבחינת הדור הצעיר זאת היתה מוזיקה חדשה, אז כל המשפחה שומעת את הדיסק ביחד, באוטו".

אלירן: "עם ישראל שמח, חד־משמעית. הופענו בפני חיילים, והם פתאום הרימו אותנו על הכתפיים. אלה ילדים שנכנסים בעוד שעה לחאן יונס, והם בשמחה של החיים. 'תרימו אותנו, תעיפו אותנו באוויר'. כשאתה בא לשמח אתה ישר בא לאנשים טוב"

ניר: "אנחנו מבינים את השטח. אבל אתה יודע, בשנות ה־70 וה־80 התחנה המרכזית הישנה בתל אביב התפוצצה מקסטות ומהתקליטים האלה - וברדיו לא השמיעו אותם. היתה תוכנית אחת, 'אגן הים התיכון', ועוד אולי שתיים שנתנו את הבמה למוזיקה ישראלית ים־תיכונית, כי זאת עדיין מוזיקה ישראלית, הם לא שרו בגרוזינית. אז הרגשנו כאילו אנחנו חוזרים שנייה במנהרת הזמן".

חיים בעולם עתידני

ההיסטריה סביב הפרויקט היתה מיידית ולא ידעה גבולות. בסוף 2012, כשגוגל ישראל הציגה את רשימת מילות החיפוש החמות בשנה שחלפה, הם התמקמו בקלילות במקום השני (הקדים אותם החיפוש "גולן טלקום"). אחריהם ברשימה, בסדר יורד, שובצו ערכים דוגמת "שביתה", "אינסטגרם", "החלקיק האלוהי" ו"צבע אדום". ב־2013 הם כבר זכו בתואר "להקת השנה" במצעד של ערוץ 24 והתחנות המקומיות.

באותה שנה, שבע שנים לפני ששרו בטקס השבעת הכנסת ה־21 את "עושה שלום במרומיו", עסקו הח"כים בחוק הקריוקי, או "חוק רביבו" כפי שנקרא אז בשטח - שנועד לצמצם את עוצמות הרעש שבוקעות מערבי שירה בסביבת מגורים. עיריית ראשון לציון אפילו הקימה אז סיירת שבסמכותה להיכנס לחצרות ולבתים שמהם נשמעו רעשים חריגים כאלה.

העירייה הסבירה אז ש"בשנה האחרונה יש יותר תופעה של רעש. 'הפרויקט של רביבו', מכשירי קריוקי שקונים בזול. כמעט כל מי שיש לו בית פרטי קונה את זה. יש עלייה חדה באירועים הללו בעיר". עוד ציינה אז עיריית ראשל"צ כי ציוד קריוקי שהוחרם מילא שלושה מחסנים שלמים ברשותה. מזל שהאחים רביבו באים בכלל מנתניה.

ניר: "מה שיפה זה שהרבה צעירים, במקום לצאת למקומות בחוץ, לשתות ולנהוג עם אלכוהול בגוף, יושבים בבית שלהם. הם נשארים בסלון ושרים. לא צריכים לנהוג, לא צריכים כלום. בהתחלה היתה איזו סטיגמה נגד זה. 'פרויקט קריוקי', כאילו זה הכל מהכל. תקרא לזה קנאת סופרים, תקרא לזה דחייה.

"היו הרבה אנשים שניסו לשים רגליים ולא פרגנו, והיו המון שכן פרגנו. אבל לא התייחסנו לאף אחד. אגב קריוקי, אתה יודע כמה זמרים מפורסמים שאתה מכיר - ואני לא מדבר רק על הוותיקים - חזרו לעבוד אחרי שהפרויקט של רביבו פרץ? בגלל שהם היו זמרי קריוקי. היו כאלה שפתאום נזכרו בהם ולקחו אותם ל'כוכב נולד', 'הכוכב הבא' ותוכניות מהסוג הזה. היו כל כך הרבה זמרים שישבו מתחת למדף, ופתאום הם חזרו להופיע. אמרו עלינו 'הפרויקט של רביבו ניערו את האבק מהמדפים והשיבו עטרה ליושנה'".

אבל גם קונצנזוסים מאותגרים מדי פעם. במקרה של רביבו זאת היתה החלטתם "לארח" לצידם בשנה שעברה על הבמה הולוגרמת בינה מלאכותית בדמותו של זוהר ארגוב המנוח, למופע משותף בינם לבין גיבורו הגדול של הזמר המזרחי. הקהל אהב את החיבור לטכנולוגיה מחיית המתים, אבל היו מי שחשבו שאולי בעצם כדאי לתת לאלה שאינם איתנו לנוח בשקט.

"חילול כבודו", זעק טוקבקיסט עלום שם. "מזעזע ולא תקין", צקצק מגיב נוסף. טוקבק אחר קבע: "אני מת על הפרויקט של רביבו, אבל סליחה, זה כבר באמת יותר מדי". והיו גם תגובות שפחות טענו לביזוי כבוד המת, אלא דווקא להאדרתו - לנוכח הרקורד הפלילי והמוסרי המפוקפק שנשא ארגוב בחייו.

בלטה במיוחד תגובתו של מנחה רשת 13 קובי מחט, שאמר בשידור: "אקדים ואומר - אני מאוד אוהב את הפרויקט של רביבו. גם אין לי בעיה להפריד בין האמנות לאמן ולהגיד שזוהר ארגוב היה אמן גדול ואיש חרא. הוא היה עבריין מורשע בפשעים הכי חמורים שיש, ואני לא אוהב את ההאדרה של האיש. המוזיקה שלו והאמנות שלו מדהימות, אבל מעבר לזה? קשה לי שנותנים את הבמה לזוהר ארגוב".

ניר: "למה שילבנו סיכת חטופים בהולוגרמה של זוהר ארגוב? כי מהיום הראשון משפחות החטופים ביקשו להזכיר אותם בכל פלטפורמה אפשרית. אז יש גיבורי מקלדת, ותמיד ירימו גבה. בסוף אנחנו עוסקים בחיבור ובזה שהעם שלנו עובר דברים קשים"

את רביבו ושות' הביקורות לא מרגשות. "זה מופע שלא נראה ולא נעשה בארץ, אנחנו היינו הראשונים", אומר רביב. "יש מופע הולוגרמה של להקת אבבא, אבל זה בפלטפורמה אחרת. אנחנו קודם כל מאושרים שהיינו חלק מטכנולוגיה שבעוד כמה שנים אני בטוח שתהיה עניין של מה בכך. כאמן אתה תמיד מנסה להמציא את עצמך מחדש. זה דבר חדשני, אז זה משך קצת אש".

אחת הטענות היתה שהרצון בגימיק שם בצד את רצון הזמר המת עצמו. לא בטוח שזוהר היה מעוניין בהנצחה הזו. "זה לא היה נעשה ללא הסכמת המשפחה ובעלי הזכויות על העיזבון של זוהר. זה לא היה קורה אם הם לא היו מסכימים. היו גם תגובות של 'וואלה, כל הכבוד, אנחנו באים לשמוע'. במסיבת העיתונאים לקראת המופע אחת העיתונאיות שאלה את ניר את השאלה שאתה שואל".

ניר: "עניתי לה 'מעבר להיותו איש בצבא קבע, אבא שלי ז"ל היה מתופף ומנגן בגיטרה. מוזיקאי. הלוואי שהייתי יכול לנגן איתו ככה. הייתי שמח מאוד אם הייתי מסתכל אחורה ורואה את אבי על התופים. הלוואי שהיינו יכולים לעשות את זה איתו".

אלירן: "אגב, אחיו של זוהר אמר '37 שנים חיכיתי לבוא להופעה של זוהר אחי, והנה זה סוף־סוף קורה'. אז הטוקבקים, קודם שיסתכלו על תגובת המשפחה".

רביב: "עשינו את זה בצורה נכונה, מקצועית מאוד. זאת הופעה מטורפת. תקרא לזה גימיק, תקרא לזה חדשנות, אבל הכל היה על טהרת המוזיקה. לא נגענו בזוהר באופן אישי".

ההולוגרמה של ארגוב ענדה סיכת חטופים. באחד מרגעי המופע הוא ממש מדבר על המלחמה. זה הרגיש לאנשים מוזר.

ניר: "מהיום הראשון משפחות החטופים ביקשו להזכיר אותם בכל מצב נתון ובכל פלטפורמה אפשרית. כל דבר שאפשר לעשות כדי להעלות את הנושא הזה על סדר היום. אז יש מלא גיבורי מקלדת, ותמיד יהיה מי שירים גבה.

"בסופו של דבר, מה שנאמר שם במעברונים (על ידי ההולוגרמה; ע"פ) עסק בחיבור של עם ישראל ובזה שאנחנו עוברים דברים קשים מאוד. בואו, אנחנו חיים כבר בתוך הטכנולוגיה הזאת, AI זה הדבר ששולט כרגע. אנחנו חיים בעידן עתידני. אין מה לעשות, אנחנו חלק מזה".

הביקורת הנוספת עסקה בשאלה אם ראוי לחגוג עבריין מין מורשע.
רביב: "צפינו את הדבר הזה, אבל אנחנו תמיד אומרים שאנחנו מסתכלים על זוהר כאמן, על מה שהוא השאיר לנו פה. והוא השאיר לנו שירים טובים. יש לי שאלה אליך: הרי אותן להקות של פעם, רובן התעסקו בשטויות, סמים וכו'.

"אז אוקיי, אולי חלקם לא היו עבריינים מורשעים, אבל כולם חיו בביצה הזו והתעסקו בדברים שאסור להתעסק בהם ברמה החוקית. ובכל זאת אני לא רואה שזה מוריד מהגודל או מהאיכות של האמנות שלהם. אנחנו מעולם לא שפטנו. לא שאנחנו מעודדים עבריינות, חלילה, אבל אנחנו מתעסקים במקום האמנותי, ביכולת השירה המדהימה".

רביב: "אם איל גולן ירצה שיתוף פעולה, אנחנו נשמח, בטח. אני אכנס איתו לאולפן באהבה לעשות שירים. כל עוד אלה לא שירים שסתם יכולים להתסיס את הלב של אנשים, או שירים פוליטיים. אם המפגש המוזיקלי טוב - אנחנו לא שופטים"

ניר: "כשנינט טייב זכתה ב'כוכב נולד' עם 'ים של דמעות', מישהו ביקר אותה על שהיא מבצעת שיר של זוהר? מי האנשים שיחליטו מה ראוי ומה לא ראוי ברמה המוזיקלית? חצי מהאמנים בעולם, כולל ישראל, התעסקו בסמים ובדברים שאני אפילו לא רוצה לדבר עליהם. אז אין לזה סוף. מבחינתי, יש כאן אדם שהותיר חותם תרבותי מוזיקלי ענק. קל מאוד לבוא ולשפוט".

הייתם עושים שיתוף פעולה עם איל גולן, אחרי הפרסומים האחרונים?
רביב: "אנחנו מסתכלים נטו על המוזיקה, על האמנות. תשפטו את השירים. מי צריך לשפוט? מי שאוהב לרקוד אותם. את יתר הדברים נשאיר לרשות השופטת. תן להם לעשות את עבודה. אנחנו מתעסקים באמנות, לא בוחשים בדבר הזה, באמת. אם איל רוצה שיתוף פעולה - נשמח, בטח. אני אכנס איתו לאולפן באהבה, לעשות שירים.

"כל עוד אלה לא שירים שסתם יכולים להתסיס את הלב של אנשים פה, או שירים פוליטיים. אם המפגש המוזיקלי טוב והשירים טובים לנו, למה אני צריך להתעסק בדברים אחרים? כאמור, אנחנו לא שופטים אף אחד. עשינו המון שיתופי פעולה, ונשמח לעשות עוד כאלה".

"משהו עבר ונגע בקהל"

אכן לרביבואים יש קטלוג מרשים ומגוון של שת"פים ברזומה. זהבה בן, אלי לוזון, קובי פרץ, יואב יצחק, וכמובן גיבורם הגדול חיים משה. אבל, וזה אבל משמעותי, לא מדובר רק בחיבורים ים־תיכוניים: ב־2022 הם חברו לרביד פלוטניק לשירו "קנדריק", שעוסק בראפר האמריקני קנדריק לאמאר. באלבום הקאמבק החדש של יהודית רביץ הם מפציעים ב"שמחה גדולה הלילה".

בחודש שעבר מילאה השלישייה את בית האופרה בתל אביב ביחד עם תזמורת מזרח ומערב של תום כהן, במחרוזת שירים שקטים שנפתחה עם הפיוט "אדון עולם". ברפרטואר של הרביבוז, כבר מימיהם הראשונים, מופיעים שירי אהבת הארץ, שירים של אלכסנדר פן וחיים נחמן ביאליק, נכסי צאן ברזל של התרבות המקומית. ועדיין, למרות כל אלה, יש מי שמתעקש לקטלג אותם תחת הקטגוריה הים־תיכונית.

ניר: "מההתחלה חידשנו שירים של יום הזיכרון, וגם דברים דוגמת 'שירים עד כאן' של נתן יונתן. שירים שמדברים לנפש. אז שיגדירו אותי כיוצר מוזיקה בוכרית והודית, פלוס אפגנית ועם קצת פרסית. מה זה מעניין?"

רביב: "המילה לא מפריעה. אתם סוגרים אותנו בתוך משהו אחד. אנחנו חיים במזרח התיכון, זאת מוזיקה ישראלית. כשמשהו עובד, אל תנסה לפענח מה קרה. תקרא לו באיזה שם שאתה רוצה. יש קודם כל איזושהי ברכה בסיטואציה. משהו שם כן עבד ונגע בקהל. אז עזוב, בשורה התחתונה אנחנו ישראלים. מה זה משנה?".