"זה גומר את הנשמה": המעגל שהחל בחרם שעברה מיקי מוכתר לפני שנים - נסגר בהופעה

לפני חמש שנים, בסוף הצגה בהרצליה, מיקי מוכתר, או כפי שהילדים שלכם מכירים אותה, "מיקי מנשמיקי", הצטלמה כהרגלה עם הזאטוטים - כשלפתע, משומקום, היא נתקלה בטראומת עבר.
"היה שם תור ארוך של הורים וילדים, ופתאום ראיתי את אחת ממלכות הכיתה שלי שארגנו עלי חרם כשהייתי קטנה עומדת בתור עם הבת שלה ומחכה להצטלם איתי", היא משחזרת.

"כשהגיע התור שלהן, היא אמרה לי 'את זוכרת אותי?'. היא היתה מלכת הכיתה, זה פרצוף שגם מתוך שינה אני אזכור. אני לא חושבת שהיא עצמה זוכרת מה היא היתה בשבילי, איזו טראומה היא היתה בחיים שלי. זאת היתה ממש חוויה טראומטית.

"אמרתי לה, 'אני זוכרת אותך, ואני זוכרת שעשית את זה ואת זה, וכך וכך'. אמרתי לה הכל. והיא ענתה לי: 'מה? נראה לי שאת מתבלבלת'. עם הבת שלה, ליד כולם, הייתי חייבת לסגור את המעגל הזה. בסוף חיבקתי אותה ואת הילדה שלה ואמרתי לה: 'תבטיחי לי שהבת שלך לא תהיה כמוך'".
זה ניצחון.

"חרם זה אלימות בעיניי. זה פוצע את הנשמה. אני יכולה להבין איך ילד הולך לאיבוד בשנייה. בילדות סיפרו אותי פעם קצר, ובכיתה עשו עלי בתגובה חרם. חברות צחקו עלי, אף אחד לא ישב לידי. היה לי אז כלב פודל שקראו לו בוקי, והייתי מספרת לו הכל"

"אתה לא מבין איזה ניצחון זה. חרמות הם שווי ערך לאלימות בעיניי. אני יכולה להבין איך דבר כזה קורה, איך ילד הולך לאיבוד בשנייה. בתור ילדה סיפרו אותי פעם קצר, לא יפה כזה, והילדים בכיתה פשוט עשו עלי בתגובה חרם. אני ממש זוכרת שהלכתי מהמרכז הביתה ושתי חברות צחקו עלי, לא אמרו לי שלום.

"פתאום אף אחד לא ישב לידי בכיתה. מלכת הכיתה ההיא הזמינה את כל הבנות למסיבה, ורק אני לא הוזמנתי. היה לי אז כלב פודל שקראו לו בוקי, שהייתי מספרת לו הכל. אני זוכרת את החרם הזה כמשהו כל כך משמעותי. חרם זה דבר פוצע. הוא גומר את הנשמה ברמה הכי גבוהה".

עם כל המודעות שיש לנושא הזה כיום, החרמות עשו מעבר לעולם המבוגרים. כל תרבות הביטול מבוססת על זה.
"אני חושבת שחרם תמיד היה קיים גם בעולמות של המבוגרים. זה נכון גם לגדולים וגם לקטנים, וקשה לי לראות את זה. חרם הוא משהו שאני יכולה לאבד בגללו עשתונות. אני לא יכולה לשאת את זה, כי חוויתי את זה בעצמי".

"יהיו רגעים שכולם יבכו"

כן, מוכתר מבינה היטב את חשיבותם של ניצחונות קטנים על משקעי ילדות גדולים. ואם החלק השני של חיינו מוקדש לרוב לניסיון לנתח טראומות עבר ולפצות עליהן, נראה שבמקרה שלה מדובר בהצלחה: בגיל 43, כשהיא גרה בשכונת רמת אביב, נשואה באושר למפיק אריק עורי ואם לאגם (8) וליונתן (6), היא נחשבת לאחת מכוכבות הילדים הגדולות בארץ ולאישה שקולה נשמע היטב גם בפלטפורמות למבוגרים. כוכבת מהסוג שסוגר חשבון עם מי שפגע בה, וגם עם אלה שפוגעים באחרים (עוד נגיע לזה בהמשך).

ויש לה עוד כמה חשבונות כאלה לסגור, ובראשם מול כל מי שלא הבין שבטרם פצחה בקריירת ילדים, כשעדיין נקראה מיכל ולא מיקי, היא היתה קודם כל שחקנית שחלמה להצליח. וגם כיום היא תשמח לעשות את המעבר המוצלח לעולם המבוגרים.

"כמה שנים אחרי שסיימתי את בית הספר למשחק בית צבי, נורא התרגשתי להביא לגרי בילו ז"ל, שהיה אז המנהל המיתולוגי של בית הספר, את הדי־וי־די הראשון שהוצאתי לילדים", היא נזכרת. "ואז בילו אמר לי: 'מכל הדברים בעולם, ומכל הכישרון שיש לך, זה מה שבחרת לעשות?'

"יש איזו תחושה כזו, שכוכבי ילדים הם האנדרדוג של השחקנים, הם 'הליצנים'. וזה מה־זה לא ככה. להצליח להגיע לילד זה אפילו עוד יותר מורכב מאשר להגיע למבוגר. כשהייתי קטנה רציתי להיות ציפי שביט. הייתי עומדת מול הסדרה 'ציפי בלי הפסקה' ומדקלמת את כל הטקסטים. פעם הייתי ציפי, פעם הייתי ספי (ריבלין). היא היתה האיידול שלי, וציפי היא שחקנית בכל רמ"ח איבריה.

"ניסיתי פעם להסביר לאחי מה זה היה עבורי להופיע ביחד איתה בפסטיגל. אני ואחי אוהבים שנינו כדורגל, אז אמרתי לו 'זה כמו שבכל ערב תעלה לשחק עם יניב קטן'. הוא אמר לי 'זה מטורף', ועניתי לו: 'זה מה שאני מרגישה'. בדרך כלל אתה שמח כשהפקות נגמרות, אבל בחנוכה, כשהופעתי עם ציפי, לא רציתי שזה ייגמר. כיום אני שומעת מהרבה ילדים שהם רוצים להיות מיקי".

כמו ציפי, גם מיקי מכוונת גם לקהל בוגר יותר. הזדמנות ראשונה להוכיח את כוחה בתחום מגיעה כעת ב"בנות", מופע שבו מוכתר חולקת במה עם חנה לסלאו, מיכל אנסקי, מיה דגן וליהי טולדנו. "מפגש פסגה של חמש הנשים הבולטות ביותר של תעשיית הבידור הישראלית", כפי שמגדירה אותו ההודעה לעיתונות. ערב שבו החמש יושבות סביב שולחן ונדרשות "לשלוף מתוך כובע את הנושא החם שעליו תדברנה בפתיחות ובכנות, כפי שלא הרשו לעצמן לעשות עד עכשיו, גם לא בינן לבין עצמן".

ועוד מתאר הקומוניקט: "הן תשוחחנה, תצחקנה ותשרנה על אהבות ובגידות, חברות וקנאה, צחוק ודמעות, וגם תופענה עם מיטב הקטעים שלהן, שכולנו אוהבים". לא ממש החומרים שמזוהים עם מוכתר, ומרחק שנות אור מהרפתקאותיה בקלטות הילדים שעשתה.

"אני לא מתרחקת, אני מוסיפה עוד נדבך", היא מרגיעה. "כשפנו אלי להשתתף במופע הזה, ההבטחה היתה שהוא לא יפגע לי בשום צורה במיקי, בעבודה שלי עם ילדים, בהצגות שלי. קיבלתי בעבר הרבה הצעות לעשות מופעים משותפים, שפחות התחברתי אליהם, אבל משהו בקבוצה הזאת של הבנות מאוד דיבר אלי. אני מאוהבת בכולן שם, זה כוח נשי.

"זה הכי אני, מעצימה נשיות. אני מדברת שם קצת מעבר, כדי שיכירו את מיקי האמא, האישה, מיקי בזוגיות, מיקי הבן אדם. זה סקרן אותי, כי זה משהו שעוד לא עשיתי - לשיר פתאום בלייב על הבמה, כמו ששרתי בבית צבי. המופע הזה בנוי על בסיס כרטיסיות, כשכל אחת מאיתנו נדרשת לענות על שאלה: מה הרגע הכי חלש שלי, הרגע הכי שמח שלי, מתי הייתי בפחד, מתי הייתי בחרדה, מה אומר לי השם הזה, מה אומרת לי המילה הזאת, מה אומרת לי המילה 'אמא'. זה קומי, אבל גם מרגש. יש שם רגעים שכולם יבכו בהם".

זה מופע שדורש ממך להיות חלק מקבוצה - לא דבר קל עבור סוליסטית.
"עם מיה כבר שיחקתי בהצגה 'אחים בדם', כשהיא באה כבוגרת בית צבי. אני מטורפת על האישה הזאת והיא מצחיקה אותי, היא מבינה אותי במבט. חנה זו פאקינג חנה לסלאו, כוכבת־על. שיחקתי איתה בעבר ב'אקסטרים על גלגלים'. מיכל אנסקי זו פשוט אישה... אתה מכיר את אפרודיטה? אז היא כזו, להתאהב בה. וליהי טולדנו היא מטורפת, כישרון בגיל 20 וקצת.

"אני הולכת לאודישנים כל הזמן, אבל לבמאים מאוד קשה בראש ללהק עכשיו את מיקי ל'מנאייכ'. בסדרה אחרת נבחנתי לתפקיד של שוטרת, ואני אשמח להיות אשת עבריין או לעשות רומן בטלוויזיה. סדרות וקולנוע זה משהו שמאוד מעניין אותי"

"אני מרגישה איתן בנוח. בדיוק מיה ואני דיברנו בחזרות ואמרנו שבדרך כלל, כשאתה נמצא באיזה ערב או פאנל, אתה אומר 'טוב, יאללה, אני עכשיו אשים על עצמי איזו דמות', אבל במופע הזה אתה מרגיש שזה יכול להיות אתה. אתה מסתכל על כל הנשים האלה ומבין שכל אחת מהן עברה משהו. בוא נגיד שלא כולן שם אכלו תותים עם קצפת כל החיים".

זו גם יכולה להיות התחלה של קריירת מבוגרים בשבילך.
"אולי, כן. אבל אני יכולה להגיד לך שאני לא רואה את עצמי בשום שלב עוזבת את עולם הילדים. אני כל כך אוהבת את זה. אם אני אקבל עכשיו איזה תפקיד גדול, ברור שאשקול אותו, אבל זה לא יבוא על חשבון מה שאני כבר עושה. אני הולכת לאודישנים כל הזמן. אני פשוט חושבת שלבמאים מאוד קשה בסטייט אוף מיינד שלהם ללהק את מיקי לתפקיד ב'מנאייכ' עכשיו".

להסיק מזה שניסית להתקבל ל"מנאייכ"?
"לא ל'מנאייכ', אבל לסדרה אחרת, אני אפילו לא זוכרת מה השם שלה. נבחנתי לתפקיד של שוטרת".

אני בהחלט יכול לדמיין אותך שוטרת.
"באמת? אתה יכול ללהק אותי להיות איזו אשת עבריין, או לעשות לי איזה רומן? עולם הטלוויזיה, הסדרות והקולנוע זה משהו שמאוד מעניין אותי. אני פשוט חושבת שעדיין אין לאף אחד מספיק אומץ להגיד 'מיקי הזאת? בואנה, היא יכולה לעשות את התפקיד הזה! היא לא הזאת עם הכפתור שמדברת ככה (מחקה טון מתיילד; ע"פ), היא יכולה גם להיות שחקנית'.

"למדתי משחק ועשיתי עוד תפקידים לפני שנכנסתי לעולם הילדים. זה משהו שקצת מבדיל אותי מאחרים בעולם המקצועי הזה. ואני אומרת 'כוסאומו, אני יכולה, למה לא?'. אני חושבת שעוד לא קם האדם שיגיד 'יאללה, אני מהמר עליה', כי עדיין יש להם בראש שאני מיקי מנשמיקי".

קשה להם לעשות את ההפרדה.
"מאוד. אבל עכשיו, כשאנחנו יושבים, אתה יכול לעשות את ההפרדה. למי שיש ילדים אולי זה יותר קשה".

מעניין שמנית שוטרת או אשת עבריין כתפקידים פוטנציאליים.
"כן, אני רוצה תפקיד כזה שיאפשר לי להתלכלך. תפקיד שהוא גם קומי וגם טרגי. ב'סברי מרנן' נתנו לי תפקיד אורח באיזה פרק, להיות צלמת אלכוהוליסטית שהשאירה את הבן שלה אצל הגרוש. פרחתי. בא לי נורא".

נשמע שהיחס הזה אלייך מתסכל אותך.
"מתסכל אותי זה לא, אבל אם לא היתה לי במה הייתי בבעיה גדולה. אריק, בעלי, אומר לי: את, אם אין לך שבע הצגות בדקה, את מאבדת את זה. אני צריכה לעבוד. יש משפט שאומר שכל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. אצלי אריק ראה את זה והאמין בי, והפך את הדבר הזה לשדה מקצועי מדהים.

"מספיק שמישהו אחד יסתכל עלייך לרגע ויגיד 'המממ' - וזה ייפתח. עכשיו, זה לא שאני אומרת 'אם זה יקרה'. אני יודעת שזה יקרה. אפילו מרגש אותי לדבר על זה, כי אני מרגישה שזה קרוב. באופן כללי אני קצת לייט־בלומר, הכל מגיע לי בזמן שלו. אני כל הזמן חושבת - איזה מזל שנהייתי אמא רק בגיל 35, כשלכל החברות שלי כבר היו ילדים.

"הכל הגיע לי בזמן המדויק שלי, ואני מאוד מאמינה בזה. לכל דבר יש זמן שלו, סיבות משלו למה זה מתעכב, ואני מברכת על כך. אז אני אומרת 'אוקיי, אני צריכה לעבור איזושהי דרך כדי להגיע לשם. הנשמה שלי צריכה לעבור משהו".

"דמיינתי בובות שלי"

על השידה שליד המיטה, מוכתר מספרת, היא מחזיקה מיקס של ספרות אמונית, ניו אייג', פילוסופיה ומיסטיקה. בין שלל פרקטיקות רוחניות היא מתרגלת מניפסטינג - אמונה חזקה בהשגת מטרות, עד שזו הופכת למציאות. "אני בנאדם מאוד רוחני. מאמינה בעין הרע, פותחת בקלפי טארוט, יש לי אבנים בבית, אני מדליקה נרות. בכלל, כל הבית שלי נרות. נשמה ורוח. אני מאוד מאמינה בזה. אני חולמת חלומות הזויים, בנאדם של אנרגיות, אני מאוד מאמינה באלוהים".

בקטע דתי?
"אני מאמינה לגמרי בבריאה, אבל אני גם מאמינה שהוא אבא ושהוא רוצה בטוב לכל הילדים שלו. זאת אומרת, אני לא מאמינה שאם אני לא שומרת שבת אז אלוהים יעניש אותי. אני לא יכולה לקבל את זה. אלוהים אוהב את הילדים שלו כמו שאני אוהבת את יונתן ואגם באותה מידה. אלוהים היה איתי במקומות הכי חשובים".

"אני בן אדם מאוד רוחני. בעלי אומר שאני מכשפה ושיש לי כוחות. אני מאמינה בעין הרע, פותחת בטארוט, יש לי אבנים בבית, נרות. אני חולמת חלומות הזויים, בנאדם של אנרגיות, מאוד מאמינה בבריאה. אלוהים היה איתי במקומות הכי חשובים"

איפה למשל?
"יש לי את הסיפור עם יונתן. כשאגם היתה בת כמה חודשים גיליתי שאני בהיריון. לא, אתה תחשוב שאני פסיכופתית, אבל אנחנו מקשיבים, לא שופטים. ככה, אגב, אגם מגלה לי המון דברים. אנחנו אומרות 'מקשיבים, לא שופטים', ואז היא אומרת לי דברים כמו 'נכון שאמרתי לך שכואבת לי הבטן? אז היא לא באמת כאבה, סתם רציתי להיות איתך'. קבלו טריק, עלי".
מקשיב ולא שופט. אז בטן והיריון.

"נורא רציתי שיהיה לי בן, ממש הרגשתי שיש לי בן. ואז הלכתי לבדיקה ואמרו לי 'מזל טוב, יש לך בת'. התקשרתי לרונית ברש, שהיא רבנית וגם חברה מאוד טובה שלי, ואמרתי לה 'תקשיבי, אני לא יודעת מה לעשות. אני אומרת שיש לי בן ואמרו לי 'יש לך בת'. היא אמרה: 'בואי איתי לאומן'.

"אז טסנו ל־24 שעות לאומן, באוקראינה. טסתי לאומן כבר שלוש פעמים, ועפתי שם. בחיים לא לקחתי סמים, אבל אני יכולה להגיד שאני יודעת איך זה מרגיש, ככה הרגשתי שם. ואז ישנתי בלילה וחלמתי שאחי ז"ל (אחיה הצעיר, תום, נפטר ב־1996 כתוצאה מהתפוצצות עורק בגזע המוח; ע"פ) מניח לי כרית של ברית מילה על המיטה ובורח. ואני רצה אחריו והוא נעלם.

"ואז אני קמה בבוקר ואומרת 'טוב, זהו, זה בן'. אני מרוגשת מהחלום ומגיעה לציון של הקבר (של רבי נחמן מברסלב; ע"פ), נורא בכיתי והתרגשתי. אני לא יכולה לתאר את החוויה הזו, התעלות, פטריית הזיה ממש. ואמרתי 'רבי נחמן, שמע, אני באתי אליך, חלמתי משהו. ואם יהיה לי בן, השם השני שלו יהיה נחמן'. ואני יוצאת משם, מתקשרת לאריק, והוא אומר לי 'מאמי, את צריכה טיפול'".
סקפטי.
"הוא אומר לי 'כבר אמרו לך שיש לך בנות, זה לא יכול לקרות'. יש לו גם שתי בנות גדולות, מנישואים קודמים, אז הוא מוסיף 'אני עושה רק בנות, אני לא יודע לעשות בנים. וגם די, לא יהיה נחמן בצפון תל אביב, בואי'. ואני אומרת 'בסדר, מה אריק מבין מהחיים שלו?'

"אני חוזרת הביתה, עדיין מאמינה במאה אחוז שיש לי בן. אני עושה סקירה ואומרים לי 'איזו חמודה, מזל טוב, יש לך בת'. אני אומרת 'יש לי בן! למה אומרים לי סתם?', ואריק אומר לי: 'תקשיבי, בואי נחשוב על כדורים, על שיחות עם מישהו. משהו איתך לא תקין'.

"אני מתקשרת לרונית אחרי הסקירה, בוכה. היא היתה בדיוק שוב באומן, אז היא מברכת אותי: 'מיקי, בת כך וכך, זרע של קודש בר קיימא, בן זכר...', ואיזה 200 בנות צועקות ברקע 'אמן!' ואז היא אומרת לי 'אחותי, אם זה לא בן, אני לא יודעת מה זה בן'.

"ואז בשבוע העשרים ומשהו היו לי צירונים והלכתי לבדוק את זה. כשאת בהיריון יש דברים שמלחיצים אותך. וההיא מבית החולים בודקת אותי ואומרת על העובר: 'איזה חמוד'. עניתי 'מה? יש לי בת, תבדקי שוב'. אריק בדיוק היה שם איתי. אמרתי לה 'תבדקי עוד פעם'. היא אמרה לי: 'תראי, אם זה לא בן אז אתם בבעיה, כי יש שם בולבול. צמח בולבול'. ליונתן קוראים יונתן נחמן.

"בחיים, כשראיתי דברים קורים ודמיינתי אותם מתקיימים, הם קרו. כשעבדתי בחנות סיגרים אחרי בית צבי הייתי כותבת על מחברת 'אני עומדת על במה, בנות לבושות כמוני, יש בובות שלי'. מי שהיה רואה את המחברת הזאת אז היה מאשפז אותי, סביר להניח. אומר 'מה זה, היא מטומטמת? עובדת בחנות סיגרים, מה היא חולמת עכשיו?' כמעט חצי, אם לא יותר, מהדברים שיש לי בחיים זה בגלל שדמיינתי אותם קודם".

זה לא תמיד קורה, זה בטח לא מדע מדויק.
"המחשבות הרעות מנהלות אותנו. זה במיוחד לא קל פה, כי אתה חי במדינה כזאת, לא חי בשווייץ. ראיתי מישהו ברשת שכתב 'איזה מקסים פה: בבוקר טיל מתימן, בצהריים דקירות בירושלים, ובערב משחררים חטוף. בסך הכל נורמלי לחיות כאן'. כשאתה חי בחרדות, אז הכל משתלט. נניח, אם נכנסת מחשבה רעה כמו 'אולי מישהו ידקור אותי מאחור כשאני יושבת בבית קפה'. אבל צריך לעבוד בזה. אריק אומר שאני מכשפה, שיש לי כוחות".

הגננת עשתה "איה"

גם אם לא מדובר בינתיים בכוחות־על, את הפרסום וההצלחה מוכתר דואגת לנתב גם לאקטיביזם. כשהיא לא על במה, היא מכהנת כנשיאת מטה המאבק למען הילדים, עמותה שמורכבת ממתנדבים במטרה לקדם חוקים בנושא בכנסת, וגם מלווה הורים וילדים נפגעי עבירות דוגמת התעללות, בין אם בעזרה משפטית או בשיקום. כל הצגה שלה היא מסיימת בפנייה לקהל הקטנים בבקשה שישתפו את ההורים בבית בכל מה שעבר עליהם בזמן שלא היו נוכחים. "זה בדם שלי, זה מציל נפשות", היא פוסקת.

"קיבלתי הצעות להיכנס לפוליטיקה, אבל סף הרגישות שלי הוא כמו של בובת ספוג. אני לא יכולה לעמוד בזה. אם מישהו יגיד לי 'אני לא מסכים איתך' או יכתוב עלי ציוץ - אני לא יודעת איך אגיב. אז אמרתי 'לא תודה, אני לא רוצה'. אני רוצה להשפיע מלמטה"

אולי זה שוב נוגע לך באזור הילדות האישית שלך, גם אם במקום קצת שונה מחרמות.
"כשהילדים שלי היו קטנים התפוצצה פרשת כרמל מעודה, הגננת המתעללת, והרגשתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. הרגשתי שאני חייבת להגיע להפגנות, לדיונים, בתור אמא ובתור מישהי שאת הקול שלה בטוח ישמעו. אני מלווה נפגעי עבירה, וזה כל כך חשוב להציל את הילדים האלה ולהשמיע את קולם. הגעתי עם זה לכנסת".

חשבת להצטרף לפוליטיקה?
'פגשתי כמה אנשים שאמרו לי 'תשמעי, את יודעת לדבר, את יודעת לסחוף אחרייך'. אז אמרתי, רגע, שנייה. סף הרגישות שלי הוא כמו של בובת ספוג, אני לא יכולה לעמוד בזה. אם מישהו יגיד לי 'אני לא מסכים איתך' או יכתוב עלי ציוץ - אני לא יודעת איך אגיב. אמרתי 'לא תודה, אני לא רוצה'. אני רוצה להשפיע מלמטה, כי למעלה יש כל כך הרבה אינטרסים, שזה מאבד את הכוונה המקורית שלו. אני לא מביאה פוליטיקה".

אבל את בסופו של דבר כנראה אדם פוליטי. מעורבת חברתית ורגשית.
"אני פעילה חברתית לצדק, אבל ברמת השטח. פעם אמא אחת התקשרה אלי וסיפרה לי על ילד שלה בן 5 שנמצא על הרצף האוטיסטי. יום אחד הוא סיפר לה, בזכותי, שהגננת עושה לו 'איה' ביד. מספיק שזה נוגע במישהו אחד. אני מרגישה שפה, כחלק מהעם, אני יכולה להדליק הרבה יותר. אני גם כל כך אוהבת אמנות ובמה, שאני מרגישה שאני לא יכולה להצליח במשהו אחר".

קיבלת הצעות קונקרטיות?
"קיבלתי הצעה־הצעה, אני לא רוצה להגיד מאיזו מפלגה. כסף, משכורת, תפקיד. לא רוצה. חשבתי על זה במשך חמש שניות ואמרתי 'וואו, תודה'".

מחמיא. שלא נאמר - מחמיקי.
"מאוד מחמיקי. וואו, מחמיקי זה טוב, אני רושמת את זה".