תנועת הנוער של גיל הזהב

בערב שביעי של פסח, לפני כניסת החג, בשעה שמאות אלפי משפחות השלימו את ההכנות האחרונות לסעודה המשפחתית, יצאו כמה עשרות תושבים של שכונת וילות בצפון תל אביב לצומת זוטר בשדרות קק"ל, כשבידיהם דגלי ישראל, דגלי להט"ב, שלט "חובה להתנגד לדיקטטורה", מגפונים, זמבורות ותופים. במקום בגדי חג לבשו המתקבצים מבחר חולצות ממותגות של המחאה נגד הרפורמה המשפטית - פנים רבות לחולצות המחאה הזו, ואחלה מרצ'נדייז - וגם חולצות ישנות יותר, מבציר קריים מיניסטר ו"לך" של הדגלים השחורים.

שדרות קק"ל, למרות שמן, אינן שדרה כלל, אלא כביש של ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון, שבשוליו מדרכה צרה. אף שהוא מפלח שתי שכונות של נדל"ן פרימיום - זה לא כיף לגור ממש על הרחוב. בשגרה, כלי הרכב שנוסעים בו די בהם כדי לייצר המיה קבועה, וזו פוגמת בחוויית הכפר שתושבי הרחובות הפנימיים של תל ברוך נהנים ממנה. כך שמלכתחילה שרת המודיעין גילה גמליאל, שמתגוררת בשדרות קק"ל, לא נהנית משקט ומשלווה, וסביר להניח שהיא ובני משפחתה נזקקים לזיגוג כפול כדי להתגונן מפני רעשי התנועה.

ההתקבצות של שכניה משני עברי הכביש נועדה לאוזני השרה ולכבודה. להזכיר לה, גם בערב חג, שהיא "משת"פ של דיקטטור". כך כתוב במפורש על מדבקה גדולה שהודפסה על ידי מארגני המחאה (אמרתי כבר - אחלה מרצ'נדייז). מדבקות דומות הודפסו לח"כים ולשרים של הליכוד, בצבעי אדום־שחור מאיימים, כיאה למשת"פים של דיקטטור. וכמובן - אין לשכוח את הזמבורות.

הפיכתה של הממשלה הנוכחית לדיקטטורה בהתהוות ושל העומד בראשה לדיקטטור היא תהליך שיכול להתרחש אך ורק במוח היצירתי ביותר. ההיסטוריה לא מכירה הרבה דיקטטורים שמוגש נגדם כתב אישום ואחר כך הם עומדים למשפט. למעשה, דיקטטור ראוי לשמו יפטר את תובעיו, וזה אם הוא במצב רוח סלחני. לדיקטטור אין שום קושי לפטר שר ביטחון, או לפזר בכוח הפגנות נגדו, שלא להזכיר את האפשרות להשליך את המפגינים לכלא. דיקטטור לא זקוק לרוב בכנסת. או לכנסת.
ובכל זאת, יוצאים אנשים מהבית, דגלים בידם, כדי להפגין נגד דיקטטורה. גם בערב חג. ונשאלת השאלה: למה?

ממה שידוע על הפרופיל הקיבוצי של המכורים להפגנות, עולים כמה דברים ברורים: אלה אנשים רגישים מאוד. אסור לקרוא להם "אנרכיסטים", אף שהם מתגאים לא רק בחסימות כבישים שבועיות (לעיתים יותר), אלא גם בימי שיבוש ובהשבתת המשק - כולל בתי חולים, נמלים, שדה התעופה - כל אלה לא בדיוק מאפיינים של סדר, ונושאים דמיון מסוים לאנרכיה. אבל אסור להגיד את זה, כי מקובל על הכל שאלה אזרחים משובחים ביותר שרגשותיהם נפגעים בקלות.

אסור לומר שהם מסרבים לקבל את תוצאות הבחירות, כיוון שמכך משתמע שהם לא חסידים של דמוקרטיה. אמנם חלק גדול מהמפגינים, וכמעט כל המארגנים, היו פעילים גם בהפגנות הדגלים השחורים ובמחאה החברתית של יותר מעשור, ואמנם כמו שכבות גיאולוגיות, אפשר למצוא בכל הפגנה נגד הרפורמה גם חולצות של המחאות הנושנות, שכוונו כולן בסופו של דבר נגד בנימין נתניהו. אבל מכיוון שהם מרבים לזעוק נגד הדיקטטורה ובעד דמוקרטיה - יש להאמין להם, מבלי לדקדק יותר מדי בפרטים.

ודאי שאסור לומר ששכנים שמתקבצים כדי להטריד, להפריע, להציק ולמרר את חייה של שכנה אחרת הם מרושעים. הרי הם נלחמים ברשע המוחלט - הדיקטטורה! אך אילו היו מאמינים במלחמתם, בוודאי היו מצטיידים בכלי נשק משמעותיים יותר מתופים, חולצות ודגלי ישראל שחילק להם הבחור ממשאית הציוד. וחוץ מזה, הם אנשים טובים. הם אומרים זאת בעצמם. ואנשים טובים לא עושים מעשים מרושעים.

ודאי שאי אפשר לומר שהם תמימים, או שנפלו קורבן לשטיפת מוח תקשורתית. הרי אלה אנשים משכילים ומצטיינים בתחומם. עד כדי כך מצטיינים, שאחת ממנהיגות המחאה, ד"ר שקמה ברסלר, הודתה בראיון ל"הארץ" שאפילו לא קראה את הצעת החוק להרכב הוועדה לבחירת שופטים: "נראה לך שיש לי זמן?". רמת ההתמצאות שלה לא השתפרה מאז ייסדה את מחאת הדגלים השחורים ב־2020. אחרי שהתחיל משפט נתניהו, לא היה לה זמן לעקוב אחר המתרחש בו. ברסלר היתה פעילה גם במחאת יוקר המחיה ב־2011, וייתכן שגם אז לא טרחה להתמצא בפרטים. אין מה לעשות איתה, היא רק רוצה למחות.

וייתכן שברסלר היא אחת מהפנים הבולטות של המחאה כי היא מייצגת את הסנטימנט של רבים מהמשתתפים: הגעגועים לתנועת נוער, לפעולות, לשבטים, למעשי קונדס מאורגנים, לחבר'ה שלא עושים שום דבר חשוב יותר מכתובות אש וממתקני סנדות ביער של קק"ל; אבל המדים, השרוכים, העניבות והדיבור על ערכים מקנים לכל זה עטיפה נוצצת של שליחות.

דיקטטורה מדומיינת

המדריכים הם בוגרים של התנועה - נגיד אהוד ברק, שמצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית אבל עדיין מסוגל לקבץ סביבו אנשים שמתגעגעים לתפוחי אדמה על מדורה, או למלחמה בין שבט דיזנגוף לשבט אביב. הרי אף אחד מהם לא נלחם באמת, לא משלם מחיר אמיתי, או מסכן משהו: בדיוק כמו במחנה קיץ, כששבט אחד יוצא באישון לילה לצבוע את חניכי השבט השני במשחת שיניים. הבורגנים העשירים שיצאו בערב חג להפריע לגילה גמליאל לא סבורים שהיא צ'אושסקו של תל ברוך.

המחאות נגד הדיקטטורה המדומיינת נותנות למשתתפים תחושה של תנועת נוער כאילו־נועזת, כאילו־חשובה, פסבדו־מלחמה נגד פסבדו־דיקטטורה, ובעיקר - חוג למבוגרים שמספק הרבה יותר צרכים מאשר, נגיד, סדנה להכנת פסטה.

אחרי סדנת פסטה יוצאים עם שלושה רטבים חדשים וניוקי שלא נדבקים, אבל השתתפות של קבע בהפגנות היא הרבה יותר מזה: יוצאים מהבית, פוגשים שכנים, מכירים חבר'ה חדשים, כולכם משתתפים בהרפתקה מלאכותית ונטולת סכנות כמו רכבת הרים בלונה פארק. אתה צורח במלוא גרונך, אבל יורד בשלום ומרגיש גיבור.כל כך הרבה בעיות היו נפתרות אם תנועות הנוער היו מקבלות אליהן גם בני 40 פלוס.