התחקירים. יש שתי דרכים להתבונן בתחקירי צה"ל למתקפת 7 באוקטובר, שפורסמו אמש. האחת, נוקדנית. לעבור פרט־פרט, סעיף־סעיף, ולנבור בכלל הבעיות שאותרו. זה מסלול בטוח לשיגעון, כי כמות התקלות והטעויות בלתי נתפסת. חלקן טקטיות, וחלקן ברמה של ליקוי מאורות מערכתי ואישי.
הדרך השנייה היא להסתכל מערכתית, ממעוף הציפור. כאן כבר מתבהרת תמונה רחבה יותר של סיבות לכישלון. מי שמחפש סיבה אחת, נקודה ארכימדית שתסביר לו למה קרה מה שקרה, נידון לאכזבה. אין כזאת. הקריסה כל כך שורשית ועמוקה, שאלמלא היה מדובר בגוף חיוני כמו צה"ל - היה נדרש לקבוע שהתיקון מצריך פירוק מלא והרכבה מחדש.
מיטיבי הלכת יעברו בוודאי את שני המסלולים. גם את ליקוט הפרטים, וגם את ההסתכלות הרחבה. קורבנות המחדל יתמקדו באסון הפרטי שלהם: כל יישוב והתחקיר שלו, מסיבת הנובה ומוצב נחל עוז והתחקיר שלהם. התחקירים מפורטים - לעיתים עד לרמת הבית הבודד - והם כוללים שמות, מפות והקלטות קשר. הם מסבירים את השתלשלות העניינים, אבל גם בסיומם נותרות השאלות המטרידות.
לדוגמה: מסיבת הנובה. בהיעדר מידע על המתקפה הצפויה, נכון היה לאשר אותה גם במיקום הזה (חניון רעים), כי ישראל ריבונית על כל שטחה. כשהגיעו האותות הראשונים בלילה, היה נכון לעשות אחת משתיים: או לפזר אותה, או לשלוח כוח צבאי לאבטח אותה. שני הדברים לא קרו. למרבה המזל, כשהחלה המתקפה ב־06:29 הוחלט לפזר את המסיבה לאלתר. זה הציל את חייהם של 90 אחוזים מהמבלים בה, כי עבר זמן עד שהמחבלים הגיעו אליה (מבלי שידעו על קיומה).
דוגמה נוספת: בסיס נחל עוז. מטרתו המקורית היתה להגן על הקיבוץ הסמוך, אבל הוא הוקם כמחנה מסורבל ועמוס בנקודות תורפה, שחייב כוחות גדולים כדי להגן קודם כל על עצמו. אוגדת עזה התלוננה במשך שנים שמגן הקיבוץ הוא בעצם סכנה לעצמו ולקיבוץ, אבל לא הצליחה לשכנע בנחיצות להעתיק אותו ואפילו לא בצורך לשפר את המיגון בתוכו. התוצאה היתה קטלנית.
ויש עוד שלל דוגמאות. בכל מקום שנוגעים בו - בצד המודיעיני, בצד המבצעי, בתפקוד המערכתי, בתפקוד האישי - מוצאים ליקויים. ובכל זאת, אם נדרש להתבונן מלמעלה ולצמצם את אלפי עמודי התחקיר לכמה נקודות, אפשר להצביע על חמש נקודות מרכזיות.
האחת, מודיעינית. תחקיר חטיבת המחקר באמ"ן מצא עשר אבני דרך בולטות בשנים שקדמו למתקפה שנדרש היה לעצור בהן, להרים את הראש מהקונספציה, להתבונן במציאות ולחשב מסלול מחדש. אלא שמונח־היסוד של הטלת ספק התאדה בדרך, וכשפגש מתקפה רחבה בהפתעה שצה"ל לא נערך אליה, התוצאה היתה הרסנית.
השנייה, היעדר התרעה. מערכים שלמים במודיעין נבנו לשם כך, והם כשלו ברגע האמת. אולם גם בהיעדר מקור בודד שיספק התרעה בהירה ברגע האמת, היו מספיק סימנים מעידים שהצריכו שינוי מגמה. חלקם נאספו מראש, ובראשם תוכנית המלחמה של חמאס ("חומת יריחו"). המודיעין הכיר אותה, אבל היא לא חלחלה לבניין הכוח ולמענה הגנתי הולם, ולא הוצפה לפיקוד הבכיר (הרמטכ"ל הרצי הלוי למד עליה רק שבועיים אחרי השבת השחורה). וכשזה פגש פספוס של סימנים מעידים בזמן אמת שנשען על חשש לאבד מקורות, קבלת ההחלטות היתה שגויה.
השלישית, הונאה מרשימה של חמאס. קשה אבל מתחייב לתת קרדיט ליריב, בעיקר כדי ללמוד. וחמאס לימד את ישראל שיעור כואב בכל אחת מהרמות. מדינית, הוא גרם לה לחשוב שהוא מתעדף רגיעה ושיפור המצב הכלכלי, ולכן נמנע מהצטרפות לסבבי הלחימה שבהם ישראל היכתה את הג'יהאד האסלאמי. צבאית, הוא הרגיל אותה לאימונים ולהתעצמות ולפעילות סמוכת גדר, עד שתקף. וקונספטואלית, הוא בחר לתקוף לא באמצעות רקטות כמו במבצע "שומר החומות" - נקודה ארכימדית שבה ישראל היתה משוכנעת שניצחה, ולא הבינה שהפסידה בכל מובן - אלא במתקפה משולבת שעיקרה קרקעי.
הרביעית, בהגנה בזמן אמת. הקביעה הבלתי נתפסת "אוגדת עזה קרסה" מהדהדת בתחקירים. זה גרם למטה הכללי איחור של שעות בבניית תמונת המצב ובמתן פתרונות הולמים. האחריות לעניין הזה נופלת בתחקירים על האוגדה, אבל גם זאת תקלה, משום שהיא גם תוצאה ישירה של ביטחון עצמי מופרז שהפגין במהלך הלילה והבוקר פיקוד הדרום, ושל תפקוד חלקי ולקוי של אגף המבצעים וחטיבת המבצעים במטכ"ל.
החמישית (ואולי הראשונה), נעדרת מהתחקירים, משום שצה"ל בדק את עצמו ולא עסק בדרג המדיני. אבל הדירקטיבה הברורה היתה שחמאס הוא נכס, שישראל בנתה כמשקל נגד לרשות הפלשתינית וגם כדי לקנות לעצמה שקט. וכשלצד זה מצטמצם תקציב הביטחון, וצה"ל מצטמק בסד"כ, קטנה משמעותית יכולתו לתת מענה לאתגרים - בוודאי לאלה שפגשו אותו בהפתעה.
המסקנות. לצד הנקודות האלו מתבקשות עוד כמה הערות. חלק מהתחקירים נוקבים ומעוררי התפעלות, חלקם מקוממים - בעיקר אלה שעוסקים בחטיבת המבצעים ובפיקוד הדרום. סביר שהרמטכ"ל החדש, אייל זמיר, יפתח אותם באמצעותו של אלוף (מיל') סמי תורג'מן, גם כדי לרדת לשורש האמת, גם כדי לאפשר למידה והפקת לקחים מתאימה, ובעיקר כדי להקנות להם את האמינות הציבורית והפנים־צה"לית הנדרשת.
מקוממת גם העובדה שנעדרות מהתחקירים מסקנות אישיות. הרמטכ"ל היוצא הלוי, שכבר התפטר, היה צריך לשלוח את האחראים הביתה. הוא השאיר את ההחלטות לזמיר, שמרוויח דרך קלה לבניית סמכותו הפיקודית - אף שחלק מההחלטות עשויות להיות מורכבות, כמו השאלה אם לשחרר מתפקידו את ראש אמ"ן, שלומי בינדר, שכיהן בשבת ההיא כראש חטיבת המבצעים.
ואם כבר עניינים אישיים, אי אפשר להתעלם מאופי המפקדים שכיהנו בתפקידי המפתח. בשיחות סגורות מתקומם הלוי כנגד הטענה שצה"ל היה יהיר. הוא עצמו אכן רחוק מיהירות, אבל בהחלט היה קורבן של ביטחון עצמי מופרז של רבים מאלה שסבבו אותו: ראש אמ"ן אהרון חליוה, ראש האגף האסטרטגי אליעזר טולדנו, שכיהן כמפקד פיקוד הדרום עד חודשים ספורים לפני המתקפה, וירון פינקלמן שירש אותו בתפקיד. מי ששמע השבוע את פינקלמן בכנס של סגל הפיקוד הבכיר, היה משוכנע שלא מדובר באחד האחראים המרכזיים למחדל, אלא באחד מגיבורי המלחמה. כך גם מפקד יחידה 8200, תא"ל יוסי שריאל, שיצא ידי חובה כשאמר "אני אחראי" (להיעדר ההתרעה) לפני שהתגולל על כל גורם אפשרי.
והיו גם נקודות אור. גבורת התושבים בקיבוצים ורבים ממשתתפי הנובה, וגבורת הלוחמים שהגיעו לשטח - חלקם ביוזמה אישית. הם סייעו להציל חיים רבים, אבל לא היה באפשרותם לשנות את התמונה הכללית. גם במערכים שקרסו התקבלו לא מעט החלטות נכונות, למשל הפניית הזרקור המהירה צפונה, שמיצבה הגנה חזקה מול חיזבאללה.
הפקת הלקחים מהתחקירים צריכה לגעת בכל תחום. המודיעין יידרש לחזור ליסודות בתחום המחקר, ולשפר משמעותית את יכולות האיסוף, ההפקה והמיצוי של החומרים. מתחייב גם שיפור בתהליכי העבודה בין המודיעין לפיקודים ולאוגדות, ובאופן בניית המענה המבצעי כך שיפגוש לא את כוונותיו המשוערות של האויב, אלא את יכולותיו.
והערה אחרונה על המילה "קונספציה". אי אפשר לפעול בלי קונספציות. הן הכרחיות כנקודת מוצא להתמודדות עם כל בעיה. אבל נדרש לאתגר אותן באופן שוטף, וכדי שזה יקרה מתחייב שיח פתוח וכן בכל הרמות. וכאן מגיעה אחריותו העודפת של הדרג המדיני ובעיקר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שסירב לשעות לאזהרות שהניחו בפניו צה"ל והשב"כ בחודשים שקדמו ל־7 באוקטובר. הן אמנם לא נגעו בעזה ובחמאס, אבל די היה בהן כדי שיקשיב, ויורה לחשב מסלול מחדש. במקום זאת, הפך נתניהו את ראשי מערכת הביטחון לאויבים מבית, וכשזה פגש את הקונספציה - שהוא היה אביה־מולידה - שלא אותגרה, ביחד עם הכשלים המודיעיניים והמבצעיים, הדרך לאסון היתה סלולה.
נתניהו מבין את זה היטב, ולכן הוא נמנע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית. תחקירי צה"ל, מהדהדים ככל שיהיו, ודוח מבקר המדינה שיצטרף אליהם, לא יספקו את הצורך הציבורי בקבלת מענה, שגם יאפשר תיקון וריפוי. וכל עוד זה לא קורה, הסכנה שנופתע שוב מונחת לפתחנו.
איראן. אתמול חשפנו כאן שישראל קרובה לנקודת ההכרעה בנוגע לתקיפה באיראן. המניעים פורטו בהרחבה, ולכן נחזור רק על עיקריהם: חולשת הציר האיראני (ובעיקר חיזבאללה), הותרת המערכים האסטרטגיים באיראן חשופים בהיעדר הגנה אווירית שהושמדה בתקיפת חיל האוויר באוקטובר אשתקד, כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן, וההתקדמות המדאיגה בפרויקט הגרעין האיראני.
זאת החלטה דרמטית. יש לא מעט נקודות בעדה, בעיקר בשל התזמון הייחודי שמחבר כעת הזדמנויות וסיכונים, וגם בשל תחושת מסוגלות גבוהה שנצברה בצד הישראלי בחודשי המלחמה הארוכים. ויש גם נקודות נגדה. חלקן מקצועיות, ועוסקות בסיכויי ההצלחה; חלקן מדיניות, ועוסקות ביתרונות התקיפה מול יתרונותיו של הסכם אפשרי; וחלקן - החשובות שבהן - צופות פני עתיד: מה תעשה איראן בתגובה, לא רק בהיבט המיידי של הפעלת כל מה שיש לה נגד ישראל (מטילים וכטב"מים ועד פרוקסי'ז שונים), אלא בהיבט ארוך־הטווח של רצון לחזור לפרויקט ואף להאיץ אותו.
ההחלטה הזאת מחייבת התייעצות פתוחה גם (ואולי בעיקר) עם מי שמתנגדים לתקיפה. והיא מחייבת שיח עמוק וכן עם הממשל בוושינגטון, שישראל נדרשת לו בדרך לתקיפה וגם לאחריה. והיא בעיקר מחייבת שיח עמוק עם מערכת הביטחון - אותה מערכת הביטחון שהחשדנות הבסיסית כלפיה מצד הממשלה לא השתנתה, למרות חילופי הרמטכ"לים. וכשזה פוגש תחושת היבריס לא ברורה שמלווה את נתניהו ואת שר הביטחון ישראל כ"ץ - שבאה לידי ביטוי בנאומים מרובי האיומים שלהם השבוע בטקס סיום קורס קצינים - מתבקש לתהות אם משהו בתהליכי קבלת ההחלטות השתנה מאז 7 באוקטובר. למרבה הצער, התשובה שלילית, ואף גרוע מכך: עניינים שונים כמו חשדנות, מידור, ביטחון עצמי מופרז וזלזול באויב רק התעצמו מאז.
החטופים. אתמול הושלם השלב הראשון של ההסכם. 33 חטופים חזרו הביתה, 25 מהם בחיים ושמונה מתים. הסיפורים היו גדולים מהחיים: גם של מי שהתאחדו עם משפחותיהם, וגם של מי שהובאו לקבורה. בעיקר עלה מהם הצורך המיידי לחלץ מעזה את מי שאפשר, כל עוד אפשר.
מה הלאה? יש שלוש אפשרויות. הראשונה, חזרה ללחימה. גורמים שונים בממשלה הצהירו כי יפרשו ממנה אם זה לא יקרה. גם הנסיגה שישראל מחויבת לה (החל משבת ועד לשבת הבאה) מציר פילדלפי - שספק אם תתבצע - מרמזת שהפיצוץ קרוב, ובעקבותיו חידוש הלחימה. נדרש יהיה לברר מראש מה מטרותיה, כדי שלא לחזור על טעויות עבר, ובעיקר נדרש להבהיר שתי סוגיות מרכזיות: האחת, איך נלחמים אחרת כשיש עדיין חטופים בעזה. האחרת, איך מגייסים מחדש עשרות אלפי חיילי מילואים לתקופה ממושכת וממשיכים במקביל לקדם את חוק ההשתמטות מגיוס.
האפשרות השנייה היא הסכם כולל שיחזיר את כל החטופים הביתה ויסיים את המלחמה. ישראל תדרוש את הרחקת חמאס ממוקדי השלטון, את הגליית מנהיגיו ואת פירוז הרצועה. חמאס ידרוש ערבויות שהמלחמה לא תחודש. לכאורה זה צריך להיות הפתרון המועדף על שני הצדדים (ועל המתווכות והעולם הערבי והמערבי), אבל ריבוי הפרטים והתנאים יקשה על השגתו בטווח קצר, אם בכלל.
האפשרות השלישית היא הארכת השלב הנוכחי, כלומר שחרור עוד חטופים חיים בתמורה לשחרור אסירים פלשתינים נוספים והגדלת הסיוע ההומניטרי. ישראל תדרוש בוודאי את החטופים שהם אבות לילדים, וחטופים שהתבררו פרטים חדשים על מצבם הרפואי. זה אפשרי, אבל ידרוש תיווך אינטנסיבי ובעיקר גמישות מצד שני הצדדים.
איש המפתח גם הפעם יהיה הנשיא טראמפ, באמצעות שליחו סטיב וויטקוף. כתמיד, העניינים יהיו כרוכים זה בזה: עזה ויו"ש בזמן הרמדאן, וגם עזה ואיראן ערב תקיפה ישראלית אפשרית. נתניהו, שחרד לגורל הקואליציה שלו, יוכל לשכנע את ניצי ממשלתו שיש להניח כעת למלחמה בעזה לטובת דברים גורליים יותר שעומדים על הפרק. זה אמנם יחייב את השרה אורית סטרוק לזנוח את חלומה לניצחון אסטרטגי בעזה בתמורה לוויתור על "כמה חטופים", אבל זה יאפשר לישראל מרחב פעולה מדיני, ובעיקר - זה יעניק סיכוי לחטופים נוספים לחזור הביתה בחיים.
עד שזה יקרה, מתבקש להתייחס בדרך ראויה לחטופים, ולמשפחות שלהם, ולקהילות שלהם. למרבה הצער זה לא קורה. שלשום שוחחתי עם משפחתו של החטוף אלקנה בוחבוט. אף איש ציבור לא מדבר איתם, מציע עזרה, נותן מילה טובה. הם לבדם בכאבם, ולא רק הם: כמוהם רובן המוחלט של המשפחות, שחלקן ממתינות כבר חודשים לפגישה עם ראש הממשלה. רעייתו של בוחבוט, רבקה, פגשה פעמיים בזמן הזה את נשיא קולומביה. יעל אלכסנדר, אמו של עידן, פגשה כמה פעמים את כל צמרת הממשל האמריקני היוצא והנכנס. כל הדלתות פתוחות בפניהן וכל הטלפונים זמינים, חוץ מאשר במדינה שאחראית לגורל יקיריהן שהופקרו.
אין לי מושג למה נתניהו נוהג כך, למעט האפשרות שהוא פשוט מנותק: מנותק מהרגש, מנותק מהמציאות, מנותק מרצון העם. לו היה יותר מחובר, היה מגיע כבר מזמן לביקור המובטח בניר עוז, שקיבל לאחרונה שישה חללים מתים בהמשך לכמה חברים חיים שחזרו מהשבי. השבוע הוא קיבל הזמנה נוספת לבקר בקיבוץ שהוא סמל האסון, משגיא דקל חן שחזר מהשבי.
בעולם מתוקן זה היה הפוך: נתניהו היה לוקח את דקל חן לבקר בקיבוץ, כחלק מבקשת הסליחה, וכחלק מתהליך הריפוי והשיקום. כך בדיוק ינהג הלוי, כאשר יתייצב בניר עוז ביום חמישי הקרוב - יממה אחרי שיסיים את תפקידו כרמטכ"ל - כדי להציג בעצמו לחברי הקיבוץ את תחקיר האסון. וזה, בתמצית, הסיפור כולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו