זה היה שבוע קשה מנשוא. אבל עכשיו החובה המוסרית שלנו היא להיות אופטימיים

ד"ר יאיר בן דוד
סופר ומרצה לפסיכולוגיה
עוסק בתחום הפסיכולוגיה של המוסר. כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת ת"א בנושא "הדיבור הפנימי". מחבר הספר "אופטימיות כבחירה מוסרית" (הוצאת כנרת־זמורה)

ד"ר יאיר בן דוד, אחיך עמישר נהרג לפני כשנה בקרב בדרום רצועת עזה. בשיחת הרקע שלנו סיפרת לי שיוצא לך לחשוב עליו לא מעט, וגם לחלום עליו.
"אני חושב עליו הרבה - ביומיום וגם באירועים משפחתיים ובעיקר בשמחות, שבהם הוא חסר לי יותר מכל. בלילות אני חולם עליו מעת לעת, ובחלומות הוא תמיד חי, אף פעם לא מת. הנפש שלי בוחרת לשמר אותו חי. בחלומות אנחנו מטיילים ביחד, לפעמים בחו"ל, חוזרים לילדות, לפעמים גם מתווכחים. ההתעוררות שלאחר החלומות קשה מאוד, משום שמדובר בחלומות מציאותיים מאוד. לאט־לאט למדתי לחיות עם הפערים האלה, אבל זה עדיין לא הופך את ההתעוררות לקלה יותר".

יש חלום שזכור לך באופן מיוחד?
"הפעם הראשונה שבה חלמתי עליו היתה כשבוע לאחר שהוא נהרג. בחלום נסענו יחד בג'יפ, בסיביר, בתוך שיטפון. הוא רצה לעבור את זרם המים עם הג'יפ, ואני התרעמתי ואמרתי לו שזה מסוכן, שלא יעשה את זה. וממש התגלע בינינו ויכוח בחלום, הוא רצה להמשיך ואני לא. אני חושב שבסוף החלטתו התקבלה, חצינו את השיטפון, וכך הסתיים החלום".

הסיומים האלה נשמעים קשים מנשוא, זה לא סיום אלא ממש קטיעה. ודווקא בתקופה כזו, שבה האבל שלך כל כך דומיננטי, אתה בוחר לכתוב ספר שכותרתו "אופטימיות כבחירה מוסרית" (הוצאת כנרת־זמורה). עד כמה טבעי עבורך היה לכתוב ספר כזה דווקא עכשיו?
"לא אחת היה לי קשה להישאר מחויב לאופטימיות, ולפעמים אני חווה משברים בנושא מול עצמי. בחירה באופטימיות כבחירה מוסרית היא לא תמיד הבחירה הקלה, לפעמים היא בחירה של אין ברירה. אם נבחר להביט במציאות בצורה פסימית ופסיבית, לחזור לשיח שלפני המלחמה, אנחנו עלולים לשקוע בייאוש, ובכך גם לתת לאויבינו לנצח. בגישה פסימית אי אפשר לשקם חברה, נדרשת גישה אופטימית וקונסטרוקטיבית".

בשבוע שכזה, שבו מדינה שלמה צפתה בעיניים דומעות ובלב כואב בהלווייתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל, הפסימיות לא פוסחת על אף אחד מאיתנו. זה בוודאי נכון גם לגביך.
"יש רגעים אופטימיים ויש רגעים שחורים. השבוע היה בלתי אפשרי להישאר אדיש אל מול המראות הקשים - אם ושני ילדיה הקטנים נקברים לאחר שנרצחו בשבי. אז בשבוע הזה כולנו נשברנו. זה היה אחד השבועות הכי קשים בהיסטוריה שלנו, אבל דווקא עכשיו יש לנו חובה מוסרית להיות אופטימיים, כדי לעזור למי שנשאר להשתקם, לתת איזושהי משמעות לאובדן.

"גם סביב יום השנה של אחי, למשל, יש רגעי שבר. אני מרצה ומדבר על אופטימיות, אבל לפעמים פשוט בא לי להיות בתוך הקושי. אבל אז אני נזכר שהאופטימיות אינה רק עבורי אלא גם עבור אחרים, ולטובתם".

איפה אתה נשאב לבורות השחורים שלך, איפה אתה מרגיש שאתה נסדק?
"כשנכנסים למעגל השכול, בטח כשמדובר במוות בנסיבות טראגיות - המוות מרחף מעל הראש כל הזמן. אני לא מנסה לראות במוות דבר חיובי, הדבר שקרה הוא רע. אני רק יכול לנסות ולהעניק לו איזושהי משמעות או להנציח אותו. החובה המוסרית היא להמשיך לנסות - להתקדם, לשפר את הקיים, משום שהאופציה השנייה היא לקמול, לדעוך".

לאהוב בתוך הפולמוס

איך אתה מטפח את האופטימיות האישית שלך בתקופה כזו?
"זה מורכב מכמה רבדים. ברובד אחד אני שואב אנרגיה מהסביבה, מכוחם של אנשים, מההירתמות וההתנדבויות למען הקהילה. ברובד אחר - אני רואה באופטימיות שלי תפקיד חברתי, ככזו שמשפיעה על הסביבה ואף מהווה תפקיד קריטי בשיקום החברה. זה מייצר משמעות רחבה יותר, מעבר לעצמי, ומאפשר להתמודד עם הסחף השלילי שמאפיין את המציאות שלנו ואת תפיסת העולם שלנו.

"בפסיכולוגיה מדברים על הטיית השליליות - ההשפעה הרבה יותר של מידע שלילי ביחס למידע חיובי. זה משפיע על תהליכי השיפוט וקבלת ההחלטות שלנו. מידע שלילי אינו בהכרח מאפיין את רוב החוויה האנושית, וכשהוא מופיע - הוא נוטה למשוך את תשומת הלב שלנו. הנטייה הזו פועלת גם במצבים שאנחנו לא באמת זקוקים לה. הכנסת, הרשתות החברתיות והתקשורת מתאימות את עצמן להלך הרוח הזה".

תפקידם של הגופים האלה, בין היתר, הוא לתקן עוולות, ולשם כך עליהם להתמקד גם בשלילי.
"אבל בסוף נוצר חוסר איזון משווע שמוביל אותנו לשיתוק אמפתי או מוסרי, כלומר תחושה שהכל רע ואין מה לעשות. זה גם מוביל אותנו להפרעת קשב מוסרית - אתה מתמקד במקביל בהמון נושאים שליליים, ולבסוף לא מצליח להתמקד ולהתעמק בשום דבר. חלק מהתפקיד של אופטימיות כבחירה מוסרית הוא לתקן ולדייק את ההסתכלות הזו".

אני מסתכל על צה"ל לפני 7 באוקטובר. אפשר לומר שההערכות שלו היו אופטימיות באופן יחסי, הערכות שהביאו אותנו לקטסטרופה, לניתוק מהבנת הכוונות של הצד השני. זו סיבה מספיק טובה להחזיק בצד הפסימי. אתה בעצמך כותב בספר שאופטימיות נשמעת בימים אלה כמו הכחשה של המציאות.
"האופטימיות שאני מציע אינה מנותקת, היא אינה גורסת שיש לראות עתיד טוב יותר בכל מחיר. אני מדבר על אופטימיות מחוברת, שחותרת קדימה, אבל גם ערה לסכנות שנשקפות מסביב".

איפה עובר הגבול בין אופטימיות ריאלית לאופטימיות מנותקת?
"ברגע שהתפיסות שלך אומרות 'על הנתון הזה אל תסתכל' או 'לזה אל תקשיב', כשאתה משתיק באופן שיטתי קולות פסימיים בתוך עצמך או קולות של אחרים כדי שתפיסת המציאות תהיה לך נוחה יותר - אז מתחילה הבעיה. אדם צריך לדעת להקשיב להכל, ולדעת איך להתמודד עם דעות אחרות וקולות אחרים, בתוכו ומחוצה לו".

התמודדות עם קולות אחרים היא אתגר מורכב. אני חושב על האטמוספירה הסוערת שלנו כאן בישראל, ועל כך שבמובנים רבים ויכוחים היו מאפיינים את הקשר שלך עם עמישר, ובכלל את משפחתכם. אפילו הקמתם מיזם בנושא הזה לזכרו.
"עמישר מאוד אהב להתווכח. אפשר לומר שהוא חי ותקשר באמצעות הוויכוח. היה משהו אלגנטי ויפה באופן שבו הוא התווכח, הוא גרם לך להרגיש שהוא אוהב אותך ואתה אותו, מבלי לוותר על העקרונות שלו".

איך הוא הראה את אהבתו תוך כדי ויכוח?
"הוא היה מתעניין באחר, היה חשוב לו לנסות להבין את הצד השני. הוא לא ניסה להכריע את האחר, אלא להרחיב את דעתו. זה יצר ויכוחים מאוד לא טיפוסיים, הוא נהנה במהלך הוויכוח, והיה לו חשוב שהצד השני ייפתח לדעות אחרות. עמישר נפל בגיל 42. הוא היה מחנך ובעברו ניהל בית ספר. הוא עבד לא מעט עם נוער במצוקה, והאמין בתלמידיו, ממש נלחם עליהם. אני חושב שזו סגולה של מחנך טוב".

אפילו במפגש האחרון שלך איתו - התווכחתם.
"נפגשנו לטיול בגלבוע, ודיברנו גם על פוליטיקה. אני פרסמתי שנדרש סיקור תקשורתי רחב יותר ממה שקורה בעזה, ואילו הוא חשב ההפך. התווכחנו. בדיעבד, היו לי חרטות על כך שבזבזתי חלק מהמפגש האחרון איתו על ויכוח. אבל בהמשך הבנתי שזה היה טיב התקשורת בינינו, בכך היא אופיינה".

ועכשיו אתם מנציחים אותו דרך מיזם שהקמתם לזכרו, מיזם ששואף ללמד אנשים כיצד להתווכח בצורה קונסטרוקטיבית יותר.
"המיזם שהקמנו לזכרו נקרא 'להתווכח ביחד'. לקחנו חלק מהיכולות שלמדנו מעמישר, וגם מהפסיכולוגיה החברתית שאני מלמד, ומהנחיית הקבוצות שאחי מלמד. במיזם אנחנו מלמדים כיצד להתווכח עם פחות פיצוצים ופחות רעילות".

הנטייה הטבעית שלנו היא להתווכח בלהט, ללא אמפתיה.
"נכון. וכשהוויכוח מתפתח, ונוצר איום על הזהות, מופעל מנגנון של הילחם או ברח. כשהמנגנון הזה פועל הדברים כבר לא בשליטתנו. אנחנו רואים את זה בדיעבד כשאנשים אומרים 'הגזמתי, לא הייתי צריך'. בסדנאות אנחנו מלמדים לזהות מתי המנגנונים האלה מופעלים בזמן אמת, ומתי הוויכוח עובר למחוזות שליליים שמזיקים לנו. אנחנו מלמדים את המודרכים שלנו לזהות את רגע הרתיחה, ולעצור אותו לפני שהכל גולש. אנשים רבים לא עוצרים, כי הם מרגישים שהם נלחמים על זהותם".

אולי משום שהזהות הלאומית שלנו נמצאת בעין הסערה. אתה מודאג מהפולמוס בחברה הישראלית, לפני המלחמה וגם אחריה?
"כן, אני מודאג. יש בינינו הבדלים עקרוניים גדולים, ואנחנו מתווכחים עליהם באופן מאוד לא בונה. פני החברה שלנו כיום הן כפני האופן שבו אנחנו מתווכחים. אנחנו מחמירים את הפערים בינינו בגלל האופן שבו אנחנו מתווכחים. אגב, אני סבור שצורת הוויכוח הרווחת פה מונעת מאנשים טובים להיכנס לפוליטיקה".

מתי המיזם שלכם יגיע לכנסת?
"אני אשמח אם הוא יגיע לכנסת, אבל שם יהיה לנו הרבה יותר קשה, משום שדווקא לגורמים ציבוריים תקשורתיים יש לפעמים אינטרס להגביר את גובה הלהבות, כדי שיבחינו בהם. זו בעיה מאוד גדולה, כי בסוף אנשים קיצוניים עלולים להכתיב כאן את האג'נדה. והקיצוניות הזאת גורמת לנו לתחושה מצטברת שלילית ופסימית. זה קיום פסיכולוגי שבו הכל רע, וזה פוגע בנו כחברה".

כשהליברלים שועטים

כמי שתומך בצד השמאלי של המפה, אתה מדבר על הדאגה מאג'נדות קיצוניות. זה מעניין, כי בצלאל סמוטריץ' הוא קרוב משפחה שלך, בן דוד שני. בשבעה על אחיך הוא הגיע לביתכם ופגש אותך ואת חבריך מהשמאל. זה מפגש עם פוטנציאל נפיץ.
"בצלאל אכן הגיע לשבעה של אחי. פחדתי שיתפתח שם ריב, פיצוץ. לשבעה הגיעו גם חברים שלי מתל אביב, שנמצאים בקצה השני של המפה הפוליטית. כשהם הגיעו ביקשתי מהם לשבת בחוץ, למקרה שהשיח יתלקח. חששתי שהם יתפרצו עליו. אני מאוד מכבד את בצלאל כאדם, אבל אני יודע מצוין לעשות את ההפרדה בינו כאדם לבין המדיניות שלו.

"הוא ניגש אלינו ודיבר עם חבריי, ובסופו של דבר נערכה שיחה יפה ומכבדת. אני לא זוכר במדויק, אבל הם דיברו על האופן שבו אנחנו מתווכחים על פוליטיקה, ודיברו גם על עמישר. היתה שיחה טובה, ורובם זוכרים את המפגש כחוויה אנושית טובה. זה מסר חשוב - ככלל, אנחנו צריכים להפריד בין אנשים לבין דעותיהם".

אתה כותב בספר שבשנים האחרונות יש תחושה שההתקדמות המוסרית האנושית מתחילה לסגת לאחור - שיח יותר אלים, קיטוב, דמוקרטיה במשבר. בספר אתה שואל אם העולם מתקדם למקום טוב יותר, ומעניין אותי לדעת מה דעתך בנושא - האם העולם, המדינה שלנו, מתקדמים למקום טוב יותר?
"יש תחושה באוויר שהכל מידרדר והופך לפחות טוב. כשאני שואל את הקהל בהרצאות שלי עד כמה אתם אופטימיים - אז מתגלה כי בפן האישי הם אופטימיים, אבל מבחינה לאומית הם פסימיים, הם סבורים שאנחנו מידרדרים מכל הבחינות. זה קשור כאמור להטיות פסיכולוגיות ולסיקור באמצעי המדיה השונים.

"אבל אם מסתכלים על מדדים אובייקטיביים, אנחנו רואים דווקא שיפור, כפי שהראה בעבודותיו סטיבן פינקר, בלשן ופסיכולוג קוגניטיבי קנדי־אמריקני: ירידה באלימות, עלייה בתוחלת החיים, ירידה בתמותת ילדים, ירידה בעוני, וזאת לצד עלייה באוריינות ובחינוך, עלייה בדמוקרטיה והתקדמות בזכויות אדם. אנחנו גם הופכים לחכמים יותר - מנת המשכל הממוצעת עלתה בממוצע ב־3 נקודות איי־קיו בכל עשור במהלך המאה ה־20.

"אבל יש גם עניין של ערכים. סקרי ערכים של ה־World Value Survey מצביעים על כך שהערכים של מרבית מדינות העולם מתקדמים לכיוון הליברלי: יותר תמיכה בזכויות אדם ובערכים ליברליים. זה נכון למדינות נוצריות, מוסלמיות, חילוניות ודתיות כאחד.

"הבעיה היא שכאשר הליברלים נעים במהירות ומסתכלים אחורה, הם סבורים שהשמרנים מתרחקים מהם. השמרנים, מצידם, סבורים שהליברלים שועטים קדימה בלי מבט לאחור, והפער הזה יוצר עימות. זו אחריות של שני הצדדים לגשר על הפער, ולנוע באופן מבוקר, עם אחריות כלפי זרמים אחרים".

אז יש שיאמרו שהעולם כן מתקדם למקום טוב יותר, אבל בחלק גדול מהזמן אנחנו מתקשים לראות זאת בזמן אמת.
"נכון, התפקיד שלנו הוא לראות מבעד להטיות, תוך שמירה על אופטימיות - שבזמנים כאלה היא אינה פריבילגיה, אלא הכרח. מי שבחר להישאר פה חייב מוסרית לראות עתיד טוב יותר למקום הזה, ולעשות כל מה שהוא יכול כדי לממש את העתיד הזה. האופטימיות הזאת, שהיא אופטימיות אקטיבית, היא תפקיד חברתי של ממש, ואני מקווה שכמה שיותר אנשים ייקחו את התפקיד הזה". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il