ארבעים ושמונה שנים עברו ממלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהפכה לאירוע מכונן בתולדות המדינה והשפיעה על תחומים רבים כל כך בחיינו. עם השנים, לקולות המתארים את המלחמה מנקודת הראות שלנו, הישראלית, נחשפו והתווספו העדויות מהצד של הערבים. אלה נוהגים להתפאר בניצחון, אף על פי שבשוך הקרבות דווקא צה"ל עמד בשערי קהיר ודמשק, וצבאות ערב נפוצו לכל עבר.
התנגשות הנראטיבים מחייבת להקשיב לעוד קולות שליוו את המלחמה, ולו מרחוק, כמו זה של המזרחן והעיתונאי הרוסי מיכאיל קרוטיחין. ספקות לגבי זהות המנצחת אין לו (רמז: בירתה אינה קהיר או דמשק), ותובנות רבות לגבי היחסים של מדינתו עם ישראל ומדינות ערב בהחלט יש. במשך כמעט רבע מאה המזרח התיכון היה לו בית שני, ועבר כזה אינו דוהה בקלות.
בתקופה שבה התחוללה המלחמה, עבד קרוטיחין במערכת המזרח־תיכונית של טאס"ס - סוכנות החדשות הראשית של ברית המועצות דאז, במוסקבה. "ככל הנראה, הייתי האזרח הסובייטי הראשון ששמע על כך שפרצה המלחמה", הוא מספר, "בערך שבועיים לפני שהחלו הקרבות, התחלנו לקבל הודעות משלוחות הכתבים שלנו בדמשק, בקהיר וברבת עמון על כך שבני המשפחות של הכתבים מתפנים משם באופן בהול ונשלחים הביתה.
כעמיתים, היינו צריכים לקבל את פניהם של בני המשפחות האלו, ולא קשה היה להסיק מהגעתם הבלתי מתוכננת שדבר מה מתבשל במזרח התיכון. הוחלט במערכת לארגן תורנויות מוגברות, אפילו בימי חופש, כדי שלא נפספס איזו ידיעה חדשותית מתפרצת. אני זוכר היטב את שבת, 6 באוקטובר 1973, משום שהייתי תורן מערכת. באמצע היום נשמע צלצול הטלפון, וקולו של הכתב שלנו בדמשק בישר לי: 'מישה, הכל התחיל אצלנו'. לא צריך היה להסביר יותר - הבנתי שמשמעות ההודעה היא מלחמה".
לא רק התקשורת הסובייטית, אלא גם ארגוני מודיעין למדו על התקרבות המלחמה בדרך דומה. מספר הכתבים הסובייטיים בבירות ערב היה קטן יחסית, אבל היועצים הצבאיים והמומחים, אשר שוגרו על ידי בריה"מ לסייע למדינות ערב ושהו במצרים וסוריה, היו רבים מאוד, וגם את בני משפחותיהם החלו לפנות בהתקרב היום הגורלי של ההתקפה על ישראל. את התגבור העצום בכמות הטיסות של חברת התעופה "איירופלוט" למצרים וסוריה לא ניתן היה לפספס.
קרוטיחין ממהר להצהיר שהיה חלוץ בעוד תחום - "הראשון להרצות במוסקבה על מהלך המלחמה". בניגוד למצופה, לא היתה זאת הרצאה מחתרתית. בעידן הסובייטי העיתונאים נוצלו למשימות תעמולה לא רק בשעות העבודה הרגילות. השלטונות אהבו לשגר אותם להרצאות הסברה ב"שטח" - במפעלים, בעיירות קטנות, בכפרים ובקולחוזים. תפקיד המרצים היה כפול - קצת השכלה כללית לשומעים, שהיו לא אחת נבערים מדעת, בתוספת מנה גדושה של תעמולה, שנועדה לפאר את ההישגים המרובים של המולדת הקומוניסטית ולחשוף בפני כל את ערוותן של יריבותיה בעולם. בתמורה, זכו המרצים בשכר נדיב ובחוויה של מגע עם פשוטי העם.
כתבים הבקיאים ביחסים בינלאומיים היו מצרך חשוב במיוחד במנגנון ההרצאות, ולעיתים תוגמלו בהרצאות לקהלים משכילים יותר. קרוטיחין זכה להרצות על מלחמת יום כיפור לאנשי הפקולטה לכלכלה באוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה.
"המלחמה עוד היתה בעיצומה", הוא מספר בחיוך, "שרטטתי בגיר על לוח את החיצים שסימנו את פריצת הטנקים של צה"ל בסיני, ובתגובה הורמו ידיים רבות בקהל, כאות לכך שהשומעים רוצים לשאול שאלות. השאלה הנפוצה היתה 'היכן נרשמים לשורות צה"ל?'. כמי שנחשף במערכת החדשותית למהלך האמיתי של הקרבות, לא הייתי צריך להעמיד פנים שהמלחמה נוטה לכיוון גרורותיה של בריה"מ. עקבנו אחרי האירועים בזמן אמת. שיטת העבודה נבנתה באופן כזה, שמכתבי טאס"ס בשטח נדרש להביא אלינו מידע מלא, מעודכן ואובייקטיבי. אחר כך, במערכת, כבר עיבדו וערכו אותו באופן מגמתי, כדי שלציבור הכללי יגיע באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות המודפסת רק חלק קטן ממנו - כ־25 אחוזים שתאמו את תמונת העולם הרצויה".
מה עלה בגורלם של 75 האחוזים הנותרים? הם הופצו פעמיים ביממה באמצעות ידיעונים מסווגים לרשימת תפוצה, שכללה רק בכירים מורשים במוסדות המדינה והמפלגה הקומוניסטית. יחידי סגולה כמו קרוטיחין תפסו עמדה ייחודית: אף שלא היו קודקודים בכירים, המידע העדכני והמלא, זה שרוב אזרחי בריה"מ מעולם לא יכלו לראות, לשמוע, להכיר או לקרוא, התנקז אל המקום שבו עבד. ומרסיסי המידע הזה התקבצה תמונה שונה מזאת שהשלטונות הציגו כלפי חוץ.
איום מפורש על ישראל
"די מהר הבנו לאן הולכת המלחמה", מודה קרוטיחין. "בזירה הרשמית הכל היה נהיר וחלק: אמצעי תקשורת סובייטי חייב היה להשמיע סיסמאות בסגנון 'ישראל התוקפנית תובס', 'צבאות הגיבורים של מדינות ערב פורצים קדימה' וכדומה. אבל בין השורות הדברים נראו אחרת, וככל שנקפו ימי המלחמה, המבט האובייקטיבי זלג אפילו לידיעות שהתפרסמו ברבים. גם בהן הוטמע המסר, שלפיו הצדק עומד לצד תנועות השחרור הערביות, אבל ההטיה לכיוון הערבי כבר לא היתה בוטה כבעבר.
"התיקון הזה נבע מהתרחשויות של שנת 1972, שבמהלכן נשיא מצרים סאדאת ויתר על שירותי היועצים הסובייטיים וגירש אותם מארצו בבוטות ובהפגנתיות. לגמרי במקרה נחשפתי בזמן אמת גם למהלך הזה, שנשמר בסוד: בזמן שירותי בצבא הסובייטי נתקלתי בקבוצה גדולה, שהתקהלה במסדרונות האגף העשירי של המטה הכללי, שהיה אחראי לשיתוף פעולה צבאי בינלאומי - קצינים שהיו חלק מחיל המשלוח שמנה כ־15 אלף איש ופונה ברובו בבושת פנים. סאדאת הנחית מכה אדירה על היוקרה של בריה"מ, של צבאה ושל מערך הנשק שלה, ובבריה"מ מעולם לא שכחו לו את זה".
סאדאת אמנם סימן את רצונו להתנתק מבריה"מ, אבל הסורים המשיכו להישען על התמיכה המלאה שלה גם במלחמת יום הכיפורים.
"סוריה לא יכלה להסתדר בלי המומחים הסובייטים, והם אכן נשארו בה לאורך זמן רב מאוד. באשר למצרים, בכל זאת לא כל המומחים הסובייטים הורחקו, ועם תחילת המלחמה בריה"מ פתחה בהעברת ציוד צבאי לשתי המדינות האלה. ב־7 באוקטובר החלו בהעברת הנשק והתחמושת בדרך הים, וב־10 באוקטובר נפתח מבצע לשילוח הסיוע הצבאי דרך האוויר".
בריה"מ אכן לא ישבה בחיבוק ידיים. מידת ההתייצבות שלה לצד התוקפנות הערבית תתברר רק אחר כך, וחלקה לוט בערפל הסודיות עד היום. על פי ההערכות, במהלך ימי הלחימה נשלחו למדינות ערב יותר מאלף טנקים, ומאות רבות של מטוסים וקני נ"מ. נוסף על כך, בריה"מ שיגרה לים התיכון קבוצת אוניות מלחמה וצוללות רבות, כאיום שיכול היה להתממש בכל רגע.
ב־24 באוקטובר, כאשר התבררו ממדי התבוסה המסתמנת של מצרים וסוריה, בריה"מ העלתה הילוך. בהצהרה הרשמית של ההנהגה הסובייטית, ישראל הוזהרה מפני "השלכות חמורות ביותר" אם הלחימה תימשך. במקביל, מנהיגה של בריה"מ, לאוניד ברז'נייב, שיגר מברק דחוף לנשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון ואיים בו שאם האמריקנים לא יתערבו, בריה"מ תצטרך לקבל החלטה על צעדים חד־צדדיים. כדי להמחיש למה כוונתם, הסובייטים העלו את הכוננות של 7 דיוויזיות מוצנחות לרמה עליונה.
הפסקת האש בין ישראל למדינות ערב ייתרה את התסריט של התערבות סובייטית ישירה, ואין לדעת בוודאות אם קריאות המלחמה ממוסקבה היו איומי סרק או הקדמה לפעולה של ממש. כך או אחרת, כל הצדדים העדיפו שלא להבליט בפומבי את החיכוכים הצבאיים שכן קרו בין ישראל לבריה"מ במהלך המלחמה. טאס"ס לא דיווחה עליהם, וגם אמצעי התקשורת בישראל לא מיהרו לפרסם, אבל הצבאות באו במגע בכמה הזדמנויות.
ישראל ניסתה לסכל את הרכבת האווירית הסובייטית והפציצה את שדה התעופה בחלב, שבו נחתו מטוסי המטען הסובייטיים. בהפצצה הזאת ניזוק אחד ממטוסי התובלה, וכמה חיילים סובייטים נפגעו. כמה היתקלויות נוספות התרחשו בנמלים הימיים של סוריה, לטקיה וטרטוס. בריה"מ מעולם לא נהגה לדווח על מספר האבדות שלה, ולא עשתה זאת גם הפעם.
הנטישה של סאדאת
אחת המסקנות הסובייטיות עוד במהלך המלחמה היתה שמידת ההשפעה של מוסקבה על סאדאת קטנה ביותר, טוען קרוטיחין. מצרים מאוד רצתה לקבל, אבל פחות רצתה לתת ולציית. לדבריו, המצרים נהגו כך תמיד, אלא שבריה"מ עצמה עין, מכיוון שהעימות בין מעצמות העל, שבו ישראל נתפסה כבעלת ברית אמריקנית, דחק בסובייטים לאמץ אל ליבם את מדינות ערב, בלי שבאמת היה ביניהן דבק אידיאולוגי.
"הערבים קלטו זאת", מסביר קרוטיחין, "הם הבינו שמספיק לזרוק כמה סיסמאות על סוציאליזם והתנגדות לאימפריאליזם האמריקני, והופ - בריה"מ שולחת לך מתנות. המכה שהערבים ספגו במלחמת יום כיפור הוסיפה השפלה נוספת למצבור ההשפלות הסובייטיות, הרי מדינות ערב היו מצוידות בנשק סובייטי וחונכו על בסיס תורות לחימה סובייטיות".
אחרי המלחמה, הסיוע המאסיבי של בריה"מ למצרים כבר לא שב להיקפים הקודמים?
"נכון, היחסים החלו להתקרר. בשנת 1975 התקיים בקהיר כנס בינלאומי לבחינת תוצאות המלחמה. הוזמנו אליו מומחים צבאיים, עיתונאים מכל רחבי העולם, ודווקא מבריה"מ לא נסע לשם ולו משתתף אחד. עבדתי אז בשלוחת טאס"ס בקהיר, ופניתי לשגרירות בריה"מ במצרים, כדי שיתירו לי להשתתף בכנס. קיבלתי רשות, ונטלתי חלק באירוע. הכניסו אותנו לחדרי פיקוד תת־קרקעיים, הסבירו כיצד עלה בידי המצרים לצלוח את תעלת סואץ בפתיחת המלחמה, כיצד הם הכינו תשתית של דרכי גישה לתעלה, ולבסוף אפילו הביאו אותנו לביקור קצר מעבר לתעלה, במערב חצי האי סיני, כדי שנראה את הביצורים הנטושים של צה"ל. כשנה לאחר מכן סאדאת ביטל את אמנת הידידות עם בריה"מ, והשלים את הפנייה לעבר ארה"ב והמערב".
בשנת 1970, שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור, קרוטיחין סיים את לימודיו במכון לשפות המזרח שליד האוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה. התמחותו היתה השפה הפרסית, נוסף על ערבית. עבור גברים צעירים בבריה"מ, המשמעות של לימודי שפות זרות, במיוחד שפות שהיו בשימוש בעולם השלישי, היתה אחת: קריירה ביטחונית בשורות הצבא או זרועות הריגול. כך היה גם במקרה של מיכאיל. את השנתיים הבאות העביר באיראן בתפקיד המתורגמן הצבאי. אחרי סיום השירות פנה למסלול העיתונאי והחל לעבוד בטאס"ס. גם כאן היה ברור שהיעד הוא מחלקת המזרח התיכון.
טאס"ס, או בשמה המלא סוכנות הטלגרף של בריה"מ, היתה אז בשיא כוחה, בכל המובנים. מחד, היתה זאת סוכנות חדשות מהגדולות בעולם, שהפעילה סניפים בכל המדינות ושימשה שופר המשטר הקומוניסטי בזירה התעמולתית. מאידך, הפריסה הרחבה של פעילות הסוכנות אפשרה לגופי הריגול הסובייטיים לשלוח את אנשיהם למשימות מעבר לגבול, ובמיוחד מאחורי מסך הברזל, בכיסוי של עיתונאי טאס"ס. בל נשכח, שבתקופת "המלחמה הקרה" עיתונאי הסוכנות הסובייטית היו בין הבודדים מקרב אזרחי בריה"מ שהורשו לנסוע למדינות אחרות. יהיה זה תמים לחשוב שבקג"ב ובמודיעין הצבאי (ג.ר.או) היו מרשים לעצמם לפספס ערוץ בעל ערך שכזה.
"הדעה הרווחת צובעת את כל עיתונאי טאס"ס כאנשי ארגוני הביון הסובייטיים", מודה קרוטיחין, "אבל בכל זאת, לא כולם היו כאלה, הרי מישהו באמת היה צריך לעבוד כעיתונאי ולהביא חדשות... אנחנו, העובדים, ידענו טוב־טוב מיהו מי, ואפילו ערכנו 'ספירת מלאי'. במערכת המזרח־תיכונית של טאס"ס, שכיסתה את האזור הענק ממרוקו ועד לאפגניסטן ומטורקיה ועד לסודאן, עבדו כ־40 איש, במוסקבה ובשלוחות בחו"ל, ורק כמחצית מתוכם לא היו קשורים לזרועות הריגול. 45 אחוזים השתייכו למודיעין הצבאי, וחמישה אחוזים לקג"ב".
"גם אותי ביקשו לגייס, ואחד המציעים היה ראש שלוחת הקג"ב בטהרן, לאוניד שברשין, מי שעתיד היה להפוך לראש הארגון. אבל הצלחתי להתחמק מן ההצעות, והסברתי לכל מי שהציע שיש לי 'שלדים בארון' בדמות קשרים עם אזרחים זרים - כסטודנט התכתבתי עם אנשים ברחבי העולם, אפילו בארה"ב, ועבר כזה היה מחשיד אזרח סובייטי וחוסם את דרכו לגופי ביטחון".
עם חברים כאלה
במחצית השנייה של שנות ה־80, בשנים של פרסטרויקה ופתיחות גוברת, הורגשו רוחות השינוי גם בטאס"ס. אחד החידושים התיר לכתבים ותיקים לחתום בשמם על הידיעות המתפרסמות. יתרה מכך, הם אפילו הורשו להעביר ידיעות ישירות לפרסום, בלי לעבור את משוכות הצנזורה במערכת. קרוטיחין, שניהל אז את הסניף של טאס"ס בביירות, עשה באפשרות החדשה שימוש מוגבר, עד שבא הפיצוץ עם הסורים.
"סוריה כבשה בשנים ההן שליש משטחה של לבנון, והרגישה בה כבעלת בית", נזכר קרוטיחין, "הם כל כך לא אהבו את הידיעות על המתרחש בלבנון שפורסמו בחתימתי, שהשגריר של סוריה במוסקבה יזם פגישה עם סגן שר החוץ הסובייטי, הגיש לו תיק מלא בידיעות שלי ושאל בציניות 'אתם בטוחים שאנחנו חברים?'. סופר לי אחר כך, שסגן שר החוץ פרש את ידיו לצדדים והשיב באותו טון: 'אבל ראה מה הם מעזים עכשיו לכתוב עלינו'".
הסורים כנראה לא שמעו על הפתגם "צרת רבים - חצי נחמה", וסירבו להירגע. כאשר קרוטיחין בא לחופשת מולדת במוסקבה, שגריר בריה"מ בביירות העביר למטה טאס"ס מברק מוצפן, ובו נאמר שארגונים פרו־סוריים דנו את העיתונאי קשה־העורף למוות, ושאם יחזור ללבנון לא ייצא ממנה חי. ראשי טאס"ס לא רצו לשחק באש, והחליטו על ההצרחה: ראש הסניף בקהיר יועבר לביירות, וקרוטיחין ימלא את מקומו במצרים.
כך, בזכות המשטר של אסד האב, השנים האחרונות של קרוטיחין בטאס"ס עברו עליו בקהיר, בתקופה שהוא מגדיר כשלווה ונטולת מלחמות. לשלב המצרי בקריירה שלו כמעט שהיה המשך מפתיע. בשלהי ימיה של בריה"מ, כאשר יחסיה עם ישראל החלו להפשיר מן הקיפאון המוחלט ששרר מאז 1967, נפתחה גם בפני טאס"ס האפשרות לשגר כתב למדינת היהודים. קרוטיחין כיהן אז כמנהל סניף טאס"ס בקהיר ופיתח תקוות שאולי יבחרו בו למשרה החדשה בישראל הסמוכה.
אך במוסקבה החליטו אחרת. "במקומי נשלח אז לישראל מישהו שמשנת 1976 עד שנת 1978 עבד איתי בדמשק", אומר קרוטיחין, "והוא היה איש המודיעין הצבאי. כעבור זמן מה אושר לשלוח לישראל מישהו מהסניף המצרי שלנו, ושוב לא נבחרתי. גם בפעם הזאת מי שנשלח השתייך למודיעין הצבאי, אף שכביכול עבד ככתב תחתיי. בשלב הבא כל אותם עובדי הסניפים שלנו, שלא היו באמת עיתונאים, זומנו לחזור למוסקבה".
בריה"מ הרשמית יצאה נגד ישראל בימי מלחמת יום כיפור, אבל מה באמת חשבו עליה באותם הימים אזרחים בליבם פנימה?
"בין האנשים החושבים, יחס חיובי כלפי ישראל היה נפוץ למדי. לא בכדי הבדיחה הבאה זכתה לפופולריות גדולה: גנרל סובייטי מכנס את קציניו כדי להרצות להם שהניצחון בשדה הקרב מושג בזכות האיכות, ולא בזכות הכמות. בסוף ההרצאה הוא מסכם שבעימות העתידי מול סין מרובת האוכלוסייה, בריה"מ חייבת לנצח, כפי שישראל הקטנה ניצחה את הערבים. בתגובה אחד הקצינים שואל אותו בהיסוס: 'אתה בטוח שיש לנו מספיק יהודים?'
"הבדיחה הזאת שיקפה את הלכי הרוח של האנשים, שלמדו לקרוא בין השורות. לעומת זאת, בבדיחות על נאצר, סאדאת או הערבים, שהתהלכו בקרב האזרחים הסובייטים, לא היה קמצוץ של סימפתיה, רק בוז".
אתה מצייר תמונה כמעט ורודה מדי.
"חייבים לזכור שמדיניות החוץ של בריה"מ לא הושפעה מן המחשבות הכמוסות של אזרחיה, והותוותה לא במשרד החוץ שלה, ובוודאי לא בטאס"ס, אלא במחלקה הבינלאומית בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. אפילו שם, בדרג של סגני ראש המחלקה, שררה הבנה מלאה ביחס לטיבן האמיתי של בעלות בריתה הערביות של בריה"מ. האנשים שעבדו שם החזיקו בגישה דמגוגית וצינית. הם הבינו מי באמת הצד הטוב במזרח התיכון, ומי הצד הרע, אבל ידעו שחייבים לציית לרוח הנושבת מלמעלה. מנהל המחלקה הבינלאומית בוריס פונומריוב, שהחזיק בתפקידו כמעט 30 שנה, זה כבר סיפור אחר. מן הדרג שלו ומעלה הדעה נקבעה בהתאם לקו אידיאולוגי קיצוני, ותו לא, ומן הקו הזה אף אחד לא העז לסטות".
כוחן של שמועות
הצנזורה הסובייטית הכתיבה גם איך לכתוב, ולא רק מה לכתוב?
"בהחלט. בשנות ה־70 וה־80 המילים והמונחים שבהם היה עלינו להשתמש, הוגדרו בהנחיות מדויקות וקשיחות, שגובשו על ידי המחלקה הבינלאומית בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. בחלקן לא היה כל היגיון. למשל, אם דיווחנו על הנהר שהפריד בין ישראל לממלכה ההאשמית, אסור היה לכתוב 'הירדן' אלא רק 'נהר הירדן'. מדוע? אין לדעת. החלק האחר של ההנחיות דווקא היה מובן, משום שהמונחים שהוכתבו בו נבעו מתפיסה אידיאולוגית רצויה בעיני השלטונות".
"כך, למשל, את ערביי ארץ ישראל היינו אמורים אז לכנות 'העם הערבי של פלשתין', ולא בשום דרך אחרת. אם תרצו, זה היה מעין שלב ביניים, צעד קטן בדרך לנטישת המינוח 'ערבים', אבל רחוק מאוד מן האימוץ של המינוח 'פלשתינים'. דווקא המונח 'העם הערבי של פלשתין' בא לרמז שבשטחי פלשתין ההיסטורית מתקיימים עמים נוספים, ובהם העם היהודי. בעיניי, זה מבט מאוזן למדי, הרבה יותר נכון מאשר השימוש במונח 'פלשתינים' לתיאור הערבים, שבא רק בשנות ה־90, ניכס את הטריטוריה הזאת לערבים בלבד ויצר עם יש מאין".
מונחים מאוזנים לכאורה לא מנעו מבריה"מ לתמוך בארגוני טרור כמו אש"ף.
"זה היה חלק מן האסטרטגיה הכללית של המחלקה הבינלאומית בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית: לסייע לכל תנועה שהגדירה את עצמה כתנועה לשחרור לאומי, במיוחד אם היא דאגה לשבץ במצעה התחייבות למאבק אנטי־אימפריאליסטי, או במילים פשוטות יותר, עוינות למערב ועמדה פרו־סובייטית. בריה"מ העניקה לארגונים כאלה גב איתן, החל מאימון הלוחמים ועד לתמיכה פוליטית. עם זאת, רבים במנגנון הסובייטי הבינו עם מי יש להם עסק"
.
"לפעמים הדברים הגיעו לכדי מצבים מצחיקים. עוד בהיותי סטודנט עבדתי בשנת 1969 כעורך סטאז'ר בטאס"ס. ראיתי באחת הידיעות הכרזה של ערפאת, שמתי לב שתוכנה שונה לגמרי לעומת הכרזתו מלפני שבוע, ומטבע הדברים רצתי מייד למנהל המערכת, כדי לעניין אותו בממצא. הוא פרץ בצחוק והסביר לי שערפאת אינו שונה מפרוצה: בז'נבה הוא יגיד דבר אחד, במוסקבה - דבר אחר, ובבירה שלישית - דבר שלישי, ולכן לאף אחד אין עניין לעקוב אחרי דבריו. התדמית של ערפאת ואמינותו בעיני יודעי דבר בבריה"מ היו נמוכות ביותר".
בשונה מבריה"מ, במדינות מוסלמיות התעמולה האנטי־ישראלית השיגה את מטרתה בשכנוע האזרחים שישראל היא התגלמות הרוע?
"אני נאלץ להודות שכל המקומיים הרבים, שאיתם באתי במגע כאשר עבדתי כעיתונאי בבירות המוסלמיות השונות, ראו את ישראל באור שלילי, ואין לי ספק שאשמה בכך התעמולה שנוהלה נגד ישראל בכל ערוצי הפצת המידע, לפני מלחמת יום הכיפורים, במהלכה, ואחריה. העומס התעמולתי לא התיר שום אפשרות אחרת. כל דבר שהעליל על ישראל נתפס - יהיה תלוש ומטופש ככל שיהיה.
"בזמן עבודתי באיראן, כשנערכו הפגנות המוניות נגד משטר השאה, הופצו בעיר שמועות אנטי־ישראליות. אחת מהן גרסה שאל בית חולים, שבו אושפזו פצועי ההפגנות, נכנסו חיילים ישראלים ועינו את הפצועים, הזריקו להם לוורידים אוויר ומים והתעללו בהם. אף שזה נשמע אידיוטי לחלוטין, רבים האמינו לשמועות מן הסוג הזה והעבירו אותן הלאה".
