לחזור לימי "ביתי הוא מבצרי"

התחקירים המערכתיים שנערכו בצה"ל על אודות מחדל 7 באוקטובר התמקדו במה שקדם לבוקר מתקפת הפתע, לרבות תחקיר על התפיסות המבצעיות שיצרו את התנאים לכישלון קרב ההגנה. אלא שסוגיה אחת מרכזית נעדרת מחקירת התפיסות המבצעיות, והיא זו העוסקת בהגנה המרחבית. אמנם התחקירים הציגו חקירה מפורטת ללחימה ביישובי עוטף עזה בבוקר הטבח, אך מעט מדי דובר על דעיכת תפיסת ההגנה על היישובים.

בעשור האחרון עסקתי בכך לא מעט, ואף פרסמתי בשנת 2018 מאמר מקיף בכתב העת "בין הקטבים" של אגף המבצעים בצה"ל, ובו קראתי לחידוש תפיסת ההגנה המרחבית, אלא שקריאה זו לא נענתה. באחת ההערות במטכ"ל נאמר לי כי "החברה הישראלית השתנתה. אין עוד צידוק לבקש מאזרח ביישובי הספר לישון עם נשק מתחת למיטה".

דווקא על רקע תחקירי הלחימה ביישובים, השיבה לתפיסת ההגנה המרחבית נראית נחוצה ביותר. היא התגבשה בכל שנות המאבק להגנת היישובים בימי חומה ומגדל בתקופת מאורעות 1939-1936 וקיבלה משנה תוקף בקרבות ההגנה של היישובים בתש"ח.

גם בחלוף שנה וחצי מהכישלון הנורא בהגנת היישובים, המציאות לא השתנתה כמעט: במצב שגרה - פרט לכיתת הכוננות הקיימת כמעט בכל יישוב ספר, יתר התושבים אינם חמושים ואינם מאורגנים להגנת היישוב. נוסף על כך, לא קיימת ביישובים תשתית ביצורים מתאימה להגנה מול אויב בהתקפה סדורה. בעבר, מראשית הקמת צה"ל, הוקמה ביישובים מערכת ביצורים להגנה על תושבי המקום, כמגויסי מילואים, במסגרת ההגנה המרחבית.

מתחם הגנתי

בסיום מלחמת העצמאות הונח על שולחן הכנסת "חוק שירות הביטחון, תש"ט". בדברי ההסבר להצעת החוק פירט שר הביטחון, דוד בן־גוריון, ארבעה סוגי שירות: הראשון - כוח קבע סדיר מצומצם, כוחות קבע ביבשה, באוויר ובים, שיעבדו בהתנדבות לפי חוזה. השני - טירונים בני 18 ועולים עד גיל 26, בגיוס חובה. השלישי - מערך המילואים - "עתודות", והרביעי - יישובי הספר: מתיישבים "החיים על משקם ועבודתם, שיצוידו, יאומנו ויבוצרו במיוחד לשמש חומת מגן ראשונה במקרה של התפרצות האויב".

בראשית ימי האינתיפדה שפרצה בדצמבר 1987, יצחק רבין כשר הביטחון התמודד עם ביקורת המתנחלים על אובדן הביטחון. בתגובתו הישירה העז להציב בפניהם את ציפייתו מהם לכוח עמידה של חלוצים במרחב הספר. בדיוק בשל כך במרחב הספר צריכים להתיישב חלוצים, ולא אזרחים רגילים

כאן הונחו אבני היסוד התפיסתיות לבניין כוח צה"ל. בכל הקשור לשלושת המרכיבים הראשונים, צה"ל ממשיך לבטא את קווי היסוד הארגוניים שנקבעו בתש"ט. ראוי לברר מדוע המרכיב הרביעי - ההגנה המרחבית בספר - הלך ודעך עם השנים.

בניגוד למורשת העבר, גם שנה וחצי לאחר כישלון 7 באוקטובר המתיישבים ביישובי הספר אינם מאורגנים יותר כרכיב מערכתי במגננה. נכון שכיתות הכוננות מוסדו וחומשו, אולם אין בהן היכולת שהיתה קיימת בתפיסת ההגנה המרחבית, שבה כל יישוב תחת פיקוד מא"ז - מפקד אזור - הפך למתחם הגנתי מבוצר. רעיון מסורתי זה חסר כיום בכל יישובי קו העימות, ובכלל זה ביישובי יהודה ושומרון.

הביטוי האחרון לתפיסה זו בצה"ל מצוי באיגרת הרמטכ"ל, רא"ל רפאל איתן, שקבע את ציפיותיו מההיערכות ההגנתית ביישובי הספר: "יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאויב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה".

צורת התארגנות זו ביישובים סמוכי הגבול חדלה להתקיים לא רק מכיוון שהלכה ודעכה עם הזמן, אלא בעיקר מכיוון שהנהגת צה"ל והמדינה חדלו להאמין בה. אולם בתנאים החדשים שנוצרו, לנוכח לקחי הכישלון ההגנתי מול מתקפת חמאס, התפיסה המורשתית הישנה נראית רלוונטית מתמיד.

הסטייה ממורשת החלוציות

בשונה מתפיסת הביטחון המסורתית, בתפיסה ההולכת ומתקבעת היישובים הישראליים בספר מוצגים יותר ויותר כנטל ביטחוני, שבלעדיו היה ניתן, כביכול, לצמצם כוחות ולחסוך בעומס המשימות. לפני יותר מעשור, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי, נשלחו אלי שלושה צעירים - "נערי משרד אוצר" - לברר בהיבטי עלות־תועלת כלכליים את הצידוק לפריסת יישובי קו עימות בקרבת הגבול, דוגמת נחל עוז בעוטף עזה. הם ביקשו לבחון במעטפת המשימות היומיות המוטלות על כוחות הביטחון, כמו הוצאת ילדים לבית הספר באוטובוס ממוגן ואבטחת חקלאים בשדות בקדמת הגבול - כמה היינו חוסכים בסדר הכוחות ובמעטפת המטלות, אם היינו מעבירים את היישוב למיקום בטוח יותר. בתגובתי הראשונה אמרתי שבן־גוריון היה מגלגל אותם מכל המדרגות.

גישה זו מיישמת מגמה רווחת בעולם המערבי הליברלי, להפרדה בין מרכיבים צבאיים מוסדיים המופקדים בבלעדיות על הפעלת הכוח, לבין המרכיב האזרחי האמור להתמסר לחייו האזרחיים.

הדיון מתחבר בנקודה זו לבירור מערכת הזיקות הנכונה במדינה דמוקרטית, בין האזרח והחברה האזרחית לבין המדינה ומנגנוניה. הסדרת הסוגיה מנקודת מבט ליברלית חותרת ככל הניתן להפרדה דיכוטומית בין חייל לבין אזרח, בין מחנה צבאי לבין יישוב אזרחי. שילוב שיטתי של אזרחים בהגנה המרחבית נתפס בתוך כך כאנומליה, השייכת לסדר חברתי של חברה מגויסת שעבר זמנה.
עם דעיכת האתוס החלוצי גברה הדרישה האזרחית מן המדינה להעניק לתושבי הספר אותה רמת ביטחון המתקיימת בתל אביב. בהיעדר מסד ערכי לתבוע מהאזרח בספר שותפות למטלות הביטחון - מתוקף שליחותו החלוצית - התהוותה המגמה להשקעת משאבי עתק בהגנת ההתיישבות בקווי העימות, עד כדי ציפייה מצה"ל להענקת הגנה מושלמת.

בראשית ימי האינתיפדה שפרצה בדצמבר 1987, יצחק רבין כשר הביטחון התמודד עם ביקורת המתנחלים על אובדן הביטחון. בתגובתו הישירה העז להציב בפניהם את ציפייתו מהם לכוח עמידה של חלוצים במרחב הספר. בדיוק בשל כך במרחב הספר צריכים להתיישב חלוצים, ולא אזרחים רגילים.

השיבה ליישובי קווי העימות בצפון ובדרום תלויה גם בתמיכה כלכלית במסגרת מנהלת תקומה, אבל מעל הכל היא תלויה בשיבה מחודשת לערכי החלוציות על כל מה שביטאו בעבר. בסיכום מלחמת העצמאות כתב בן־גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים". ערכים אלה מממשיכים להיות תנאי לניצחוננו והם מתבטאים בעיקר באזורי הספר, בדרישה לחידוש השילוב המבצעי והערכי הנכון בין הכוח הצבאי הסדיר לבין המתיישבים האזרחים.