שוב נתפס פדופיל שפעל בבית כנסת, והפעם בנתיבות: שיתוף פעולה בין ציידי פדופילים למשטרה הביא ללכידה של גבר בן 52, מתנדב במשטרה וחזן החשוד בפגיעה בנערים שאותם הכין לבר מצווה בהתנדבות.
איך אפשר לזהות פדופיל מראש והאם יש מה לעשות כדי למנוע פגיעה בילדים ונערים? – "פגיעות מיניות נובעות על קרקע של סוד, וכשיש פחות סודות – יש גם פחות פגיעות" מסביר הרב אילעאי עופרן, רב קהילה ופסיכולוג שפועל למניעת פגיעות מיניות בחברה הדתית, "הפדופילים ושאר הפוגעים המיניים מחפשים את החלש ואת זה שלא יספר, או את מי שלא יאמינו לו גם אם הוא יספר. חברה שבה לא מאמינים לנפגעים, היא חברה שבה לא מספרים; וחברה שבה לא מספרים היא גן עדן לפוגעים. לכן האמון בנפגעים הוא הכלי הכי מוצלח למיגור פגיעות מיניות".
האם אפשר לזהות מראש את הפדופיל?
"הרוב המוחלט של האנשים לא פוגע באף אחד, ולכן אף אחד לא חשוד אוטומטית, אבל גם אי אפשר לצייר פרופיל מראש ולהגיד 'ככה נראה פדופיל'. אין דבר כזה, ומצד שני, לצערי הרב, גם אי אפשר להגיד על מישהו 'הוא לא מתאים להיות פדופיל'. כל אחד יכול להתגלות כפדופיל".
אז מה עושים? נועלים את הילדים בבית כדי למנוע פגיעה מינית?
"שם המשחק הוא לייצר סביבה שבה הילד יכול לדבר. מחקרים מראים שילדים דברנים נפגעים פחות, כך שהכלי הכי משמעותי שההורים יכולים לתת לילד שלהם הוא לגרום לו להבין שטוב שהוא משתף אותם בחוויות שלו ובמה שקורה לו. וזה לא רק בתחומים של פגיעה, כמובן, אלא בכל תחום. אם הילד נכשל במבחן, אבל כשהוא מספר להורים שלו התגובה שלהם היא רק כעס על כך שהוא לא למד מספיק טוב לבחינה, הילד אולי ילמד טוב יותר לבחינה הבאה, אבל יכול להיות שהוא גם ילמד שעדיף לא לספר. אז אולי נגלה כמה הוא קיבל במבחן כשהוא יקבל תעודה, אבל יש דברים אחרים שאם הילד לא יספר, אנחנו לא נדע. לכן צריך ליצור אטמוספירה שבה הילד 'מקבל נקודות' על כך שהוא מספר. חלק מזה הוא גם בנייה של מסגרת שבה ההורה והילד פנויים לשיחה, אפילו קצרצרה, שבה הילד מדבר וההורה מקשיב לו, בלי הפרעות ובלי הסחות דעת כמו טלפון".
אילו עוד כללים יכולים לעזור?
"ההורים צריכים להיות נוכחים, פיזית או נפשית, במרחבים שבהם נמצאים הילדים; לא צריך להיות נוכח כל הזמן, כמובן, אבל הילד צריך לדעת שההורה נמצא בסביבה ויכול להיכנס בכל רגע ולבדוק מה שלומו. חשוב גם לקבוע את הגיל של מי שאיתו משחקים: ילדים צריכים לדעת שהם לא יכולים לשחק עם כל אחד, אלא רק עם בני גילם ולא עם אלו בוגרים מהם. הילדים צריכים גם לדעת שיש דברים שמצריכים רשות מההורה: אם מישהו מציע לילד סוכרייה או עוגייה, אנחנו לא אומרים לו ש'אסור לקחת', כי אז ילד בן ארבע ייקח ולא יספר, אלא אנחנו אומרים ש'מותר לקחת, אבל צריך לספר לנו'. ההנחה היא שאם פוגע יציע לילד סוכרייה והילד יענה: 'בסדר, אבל אני צריך לספר לאמא', זה ירתיע אותו כי הוא יודע שהוא עלול להיתפס".
לסיכום:
1. זכרו שהפוגעים הם מיעוט מהחברה, אבל גם שאף אחד לא נקי מחשד.
2. צרו אטמוספרה של הקשבה לילדים, ואפיק דיבור פתוח שבו מותר לדבר על פגיעוּת ומיניות.
3. קבעו כללים ברורים בנוגע למשחק או כל אינטראקציה אחרת עם ילדים ובוגרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו