עם תמונות החטופים בבית הכנסת: המסורת היהודית ממשיכה לחיות ברחובות פראג

בשבוע שעבר נערכה בפראג ברית מילה מיוחדת בבית הכנסת "הישן-חדש" של המהר"ל. הרך הנימול הוא נכדו של שליח חב"ד בפראג, הרב מאניס באראש. אחרי הברית נערך 'קידוש', ושם נודע לנו שהנימול הוא צאצא דור 17 של המהר"ל. וייקרא שמו בישראל- שניאור זלמן, על שם האדמו"ר הזקן "בעל התניא", שאף הוא משושלת המהר"ל, דור שביעי. המהר"ל עצמו מיוחס לצאצאי דוד המלך. בפתח ספר התניא כתוב שהוא מושפע מכתבי המהר"ל. מעגל נסגר בברית המילה הזו: הפעם האחרונה שערכו ברית מילה בבית הכנסת של המהר"ל היתה לפני 27 שנים, והנימול אז היה... אביו של הנימול הנוכחי.

עמדתי נרגש עם הקהל לצד בימת הקריאה בבית הכנסת שעליה עמדו הסנדק ואבי התינוק, ועליה ישב הסנדק על כסאו של אליהו. מעל המושבים בקירות בית הכנסת 'אלטנוי' מונחים צילומים של החטופים בעזה. התחושה היתה מפעימה, שאנו נמצאים באירוע בעל מימד היסטורי ולא רק שמחה משפחתית פרטית. פתאום הרגשתי שם פיזית את הביטוי "עם ישראל חי". 400 שנה חלפו מאז היה המהר"ל במקום הזה בדיוק, והנה צאצאיו ובני עמו ממשיכים לשמור אותה מסורת, אותם טקסים, ואותן מצוות, ואף באותו מקום. ב-400 השנים האחרונות קרו המון ארועים היסטוריים חיוביים ושליליים, היו פוגרומים, שואה, אסון 7 באוקטובר, והעם שלנו ממשיך לחיות ולנהוג את אותם המנהגים. איזה עם אחר היה ממשיך כמונו במשך 400 שנה?...

שתי אגדות קשורות במקום הזה. האחת: הביאו לכאן אבנים מהריסות בית המקדש, והטמיעו אותן ביסודות בית הכנסת. השניה: בעליית הגג מונחים שרידי "הגולם" שיצר המהר"ל, כדי להגן על יהודי פראג. יש אומרים שהשם "אלטנוי" זה "על תנאי" ביידיש. בנו אותו על תנאי שבבוא המשיח יוציאו את אבני המקדש, ויעלו איתן לארץ ישראל. אבל האמת פחות פרוזאית. "אלט-נוי" זה "ישן-חדש" בעברית. בתחילה הוא נקרא "בית הכנסת החדש", אבל במהלך ההיסטוריה נבנו ברובע היהודי עוד בתי כנסת, ואחד מהם נקרא "החדש". כדי להבדיל בין שני בתי הכנסת הוסיפו לוותיק יותר את המילה "ישן", ומכאן שמו "ישן-חדש".

המבנה מלבני עם גג גבוה וחד בסגנון גותי. התקרה גבוהה מאד ומורכבת משישה קמרונים מחומשים, שנתמכים בשני עמודים. בקירות יש 12 חלונות שמייצגים את שבטי ישראל. ארון הקודש עשוי משיש, ומעליו קשת מחודדת עם עיטורי אבן. במרכז בית הכנסת בימה מוגבהת מוקפת בסורגי ברזל. על הקירות כתובים פסוקים וראשי תיבות. על הקיר המפריד בין האולם הראשי לעזרת הנשים פתחו חלונות צרים לאפשר לקולות החזן להגיע גם לנשים.

זה בית הכנסת היחיד בעולם שבו נוהגים לומר פעמיים "מזמור שיר ליום השבת". בערב שבת אחת שכח המהר"ל להשבית את הגולם, שיצא לרחוב והחל להשתולל ולהזיק. הודיעו זאת למהר"ל באמצע תפילת "מזמור שיר ליום השבת". המהר"ל יצא מיד לרחוב, החזיר את הגולם, והשבית אותו. אח"כ חזר הרב לביהכנ"ס ואמר את "מזמור שיר" מתחילתו. מאז ועד היום נוהגים רק כאן לומר בתפילת ערבית של שבת את "מזמור שיר" פעמיים.

במרחק הליכה של דקה אחת עומד בית הכנסת הספרדי, שנחשב ליפה ביותר בפראג. מבפנים הוא עוצר נשימה. לבית הכנסת הספרדי אין קשר לנוסח ספרד או למגורשי ספרד. הוא נקרא כך בגלל שהעיצוב הפנימי נוצר בהשראת ארמון אלהמברה בספרד. הקירות מצופים פסיפסים בסגנון מורי, עם עיטורי זהב טהור במשקל שני ק"ג. לאורך הקירות יש ארונות זכוכית שבתוכם תשמישי קדושה, מוצגים מהשואה, לוחמים יהודים שלחמו בצבא הצ'כי, ומשפחות יהודיות מפורסמות. בחגי ישראל התפללו כאן גם פרנץ קפקא וזיגמונד פרויד. כיום בית הכנסת אינו משמש לתפילה, אלא כמוזיאון ליהדות בוהמיה ולשואה.

בית כנסת נוסף ומדהים ביופיו הוא "היובל" שנחנך בשנת 1906 לאחר פינוי הרובע היהודי. הוא נקרא "היובל", לכבוד יובל הכסף של הקיסר פרנץ יוזף. לאחר נפילת מסך הברזל החליפו את שמו ל"הירושלמי", בגלל שהוא שוכן ברחוב ירושלים. הוא בנוי בסגנון ארט-נובו בעיצוב מורי. בחזיתו קשת גדולה בצבע כחול שעליה כתוב הפסוק "זה השער לה' צדיקים יבואו בו", ובתוך הקשת חלון גדול שבמרכזו מגן דוד. העיטורים והפיתוחים בחזית צבועים זהב.

אולם התפילה מחולק לשתי שורות מושבים, ומעליהם שבע קשתות שתומכות את עזרת הנשים. הקשתות והמעקה של עזרת הנשים צבועים בצבעים זוהרים ועליהם פסוקים. בקירות חלונות גדולים עם ויטראז'ים צבעוניים. ארון הקודש מעוטר בתבליט של לוחות הברית ועלי גפן. זה אחד מבתי הכנסת המקסימים שראיתי בחיי. חובה לבקר בו למרות המרחק ממרכז העיר.

הרובע היהודי לשעבר נקרא כיום "יוסיפוב", ע"ש הקיסר יוסף השני שהעניק אמנציפציה ליהודים. יהודים רבים רכשו השכלה ונכסים, ויכלו להרשות לעצמם להתקדם בחיים ולעבור לשכונות חדשות. ברובע היהודי הצפוף נותרו עניים וזקנים, שחיו בתנאי היגיינה קשים. בתחילת המאה הקודמת החליטו השלטונות להרוס את בתי הרובע לצורך פריסת מערכת ביוב. רק את בתי הכנסת מייזל, הקלויז, ופנקס, הותירו על כנם.

ר' מרדכי מייזל היה היהודי העשיר ביותר באירופה במאה ה16. הוא עזר לקיסר לממן את מלחמותיו נגד העותומנים. ליהודים הוא נודע כנדבן שתרם לנזקקים, הקים בתי כנסת, בתי מדרש ובית חולים. בשנת 1592 הוא בנה צמוד לביתו בית כנסת פרטי שנושא את שמו מייזל. המבנה המקורי עלה באש ונבנה מחדש. מה שאנו רואים כיום זה המבנה לאחר שיפוץ יסודי משנת 1905. מאז השואה כבר לא מתפללים פה והוא משמש כמוזיאון יהודי. על קירותיו תלויים פרוכות לארון קודש ומעילים לספרי תורה. מול הכניסה יש מחיצה גבוהה שעליה מסך ענק, בו מוקרן סיור וירטואלי ברובע היהודי לפני הריסתו.

בית הכנסת פנקס נבנה במאה ה15 ע"י ר' אהרון משולם הורוביץ, ונקרא ע"ש אחיו פנחס. מבית הכנסת המקורי נותרו רק ארון הקודש והבימה. הוציאו מתוכו את הספסלים. על הקירות כתובים 77,297 שמות של יהודי בוהמיה שנרצחו בשואה. בעזרת הנשים בקומה השניה יש תערוכה של ציורי ילדים ממחנה הריכוז טרזנשטאט, הסמוך לפראג. הקהילה ניסתה לשמור על חיים נורמליים גם במחנה, והפעילה בו גני ילדים ובתי ספר. על הקיר תלויים ציורי ילדים שמביעים תחושות של פחד וחרדות. מוצדקות, כי כל הילדים שציירו ציורים אלה נרצחו כעבור חודשים אחדים. חלק מהציורים סוחטי דמעות.

מבית הכנסת פנקס יש יציאה אל בית העלמין היהודי, שבצידו השני ביכנ"ס הקלויז, הגדול ביותר ברובע היהודי, שעומד על שטחם של שלושה בתים. מרדכי מייזל בנה בצמוד לבית העלמין מתחם של שני בתי כנסת לאנשי חברה קדישא, ולצידו גם ישיבה של המהר"ל. כל המתחם נשרף בשנת 1689, ועל שטחו נבנה הקלויז בסגנון בארוק.

בין שני בתי הכנסת האלה נמצא בית העלמין היהודי העתיק, ובו קבורים גדולי ישראל. יש שביל שמתפתל ברחבי בית הקברות, ואנו רואים שם מצבות פשוטות לצד מצבות מפוארות וגדולות. לצד מצבות אחדות יש שילוט עם כיתוב. כדאי להתעכב לתפילה על מצבת המהר"ל.