"הפרס הזה מגיע לערן. אלמלא הוא, הייתי אדם אחר"

"ערן נולד עם אוטיזם קשה בשילוב עם פיגור, ונפטר לפני תשע שנים, בגיל 23. הוא מעולם לא דיבר, מעולם לא קרא לי אבא, מעולם לא יצר קשר עין. ובכל זאת, בשתיקתו הוא הראה לי את מקומו בחברה" • אלוף (מיל') דורון אלמוג מספר על מפעל חייו, שעליו יקבל את פרס ישראל

הטלפון בביתם של דורון ודידי אלמוג בנס ציונה לא מפסיק לצלצל. כולם מתקשרים לברך את דורון על הזכייה בפרס ישראל. עשרות זרי הפרחים שפזורים ברחבי הבית מעידים על האהבה העצומה שמורעפת עליהם בימים האחרונים.

אבל גם בתוך כל השמחה, קשה להם להימלט מתחושת ההחמצה. החמצה על כך שבנם ערן, האדם החשוב ביותר בחייהם, שהוביל את אלמוג לעשייה החברתית למען אנשים עם צרכים מיוחדים, לא נמצא כאן עכשיו.

"הפרס הזה מגיע לערן", אומר אלמוג בן ה־65 בקול שקט ומישיר אלי מבט. "הוא המורה הגדול שלי, ואלמלא הוא, אין לי ספק שהייתי אדם אחר.

"ערן נולד עם אוטיזם קשה בשילוב עם פיגור ונפטר לפני תשע שנים, בגיל 23. הוא מעולם לא דיבר, מעולם לא קרא לי 'אבא', מעולם לא יצר איתי קשר עין, והמבט שלו תמיד היה מוסט הצידה, גם כשהיה רץ, כורך את זרועותיו סביבי ומחבק אותי.

"ובכל זאת, בשתיקה שלו, מלאת העוצמה, הוא הראה לי את מקומו בחברה. הוא הצביע בפניי עד כמה אנחנו לא מקבלים את השונה, מרחיקים אותו מאיתנו, מחביאים אותו. הוא זה שהוביל אותי אל העשייה הזו, ולכן הוא וחבריו הם אלו שראויים לפרס הזה".

"חשוב לי להגיד שאנחנו לא מסכנים או דפוקים שנולד לנו ילד מפגר", אומרת דידי (60). "זה רק חיזק אותנו ולקח אותנו למסע חיים, שאני יכולה להודות עליו לילד המופלא שלי. הענקת הפרס נותנת לגיטימציה לצורך שלנו כחברה לעשות משהו אמיתי למען האנשים הללו אחרי גיל 21".

ההודעה על הזכייה בפרס תפסה את אלמוג בארוחה עסקית עם שגריר טייוואן בישראל, שהודיע לו שממשלת טייוואן בחרה להעניק תרומה כספית לכפר "עלה נגב - נחלת ערן", שהוא יושב הראש שלו.

"כשהשר בנט התקשר לבשר לי שזכיתי בפרס ישראל, הרגשתי התרגשות עצומה. התקשרתי לדידי אשתי, והיא לא הפסיקה לבכות מרוב התרגשות".

אתה בכית?

"לא. רוב חיי, כמפקד וכמנהיג, נדרשתי להפגין שליטה עצמית. אני יותר כמו אמא שלי, בוכה רק כשאני לבד".

אלמוג, יליד ראשון לציון, הוא בנם הבכור של בת עמי (תמי) פרוסקובר ומתתיהו (מתי) אברוצקי. כילד שחונך על ערכי הציונות ועל האידיאולוגיה של הפלמ"ח, מסלול חייו היה כמעט ידוע מראש. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בפנימייה הצבאית בחיפה, ובשנת 1969 התגייס לצה"ל והתנדב לגדוד 202 של הצנחנים.

• • •

הוא השתתף במבצעים רבים מעבר לקווי האויב, ובהם מבצע ברדס בפברואר 1973, שכלל פשיטה מהים על בסיסי המחבלים בחוף טריפולי. במלחמת יום הכיפורים שימש מ"פ ואיבד את אחיו הצעיר ערן, שהיה שריונר והשתתף בקרבות ברמת הגולן. ביולי 1976 הוביל את סיירת הצנחנים במבצע אנטבה.

ב־1978 נשא לאישה את דידי, שהיתה אז בת 22. שנה לאחר נישואיהם נולדה בתם הבכורה ניצן, היום בת 37, אחראית תחום תעסוקת אנשים עם מוגבלות בהסתדרות ומרצה באוניברסיטת בר־אילן. יחד עם בן זוגה ליאור היא מגדלת את שלושת נכדיהם של דורון ודידי - יהלי ואורי, תאומים בני 10, וקרני בת ה־3.

ערן נולד ב־6 בינואר 1984. הם קראו לו על שם אחיו של דורון, שנהרג.

"כבר בגיליון הלידה של ערן, איש הצוות הרפואי כתב עליו את המשפט 'פאני לוקינג פייס'", אומר אלמוג בכאב. "זה גרם לי לתחושה לא טובה. כששאלתי אותו מה זה אומר, הוא לא הסביר לי.

"כשערן היה בן חודש, שמנו לב שהוא לא מגיב ולא מתקשר עם הסביבה. הוא לא הגיב לקולות שהשמענו לו. כשמחאתי לו כפיים, העיניים שלו לא מיצמצו ולא היו ממוקדות".

דידי: "הדבר הראשון שחשבנו הוא שערן חירש. לקחנו אותו לבדיקת שמיעה, אבל היא יצאה תקינה. בגיל שמונה חודשים ערן נשלח לבדיקת MRI, והפרופסור אמר לנו שיש לו חוסר בסיבי מוח, שמחברים את האונה הימנית לאונה השמאלית. זה נשמע נורא ולא הבנו מה זה אומר. חוץ מהעובדה שהוא אמר שיש עוד אנשים כאלה בארץ, לא באמת קיבלנו תשובה מספקת".

דורון אלמוג ובנו ערן // צילום רפרודוקציה: אפרת אשל

בגיל שנה נלקח ערן לאבחון של פסיכולוגית להתפתחות הילד בבית החולים אסף הרופא, ושם, בכמה מילים בודדות, נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם. "הבן שלכם סובל מצירוף של אוטיזם ופיגור", אמרה הפסיכולוגית. "הוא כנראה לא ידבר ויישאר כל החיים בגיל התפתחותי של כמה חודשים".

"זאת בשורת איוב", אומר אלמוג. "אחריה לי ולדידי היו הרבה מאוד שיחות על משמעות החיים, איך מתמודדים עם הדבר הזה ואיך ממשיכים לתפקד.

"שום תפקיד בצבא, שום מבצע או מלחמה שבהם השתתפתי, לא הכינו אותי להתמודדות הזאת, להיות אבא לילד מפגר עם צרכים מיוחדים. צרכים שלא נגמרים.

"התשובה המאוד ברורה הגיעה בערך בגיל שנתיים, כשערן חייך אלינו בפעם הראשונה. אז הבנו שהוא לא החלום של כל הורה, של ילד מוצלח שנתגאה בו, אבל זה הילד שלנו, ולמענו אנחנו צריכים לשנות את חיינו ולהבין שמעכשיו, החלום החדש שלנו הוא לדאוג שערן תמיד יחייך ויהיה מאושר. לצד ההחלטה הזו לגדל אותו, החלטנו לא להתבייש בו אף פעם, ולא להחביא אותו".

היו מחשבות להחביא אותו?

"מעולם לא. ילד עם פיגור זאת טרגדיה נוראית, שבר עצום, שיש אנשים שלא יוצאים ממנו במשך חיים שלמים. לא סתם אני אומר שערן הוא המורה הגדול של חיי. כשהוא היה מסתכל עלי ומדבר איתי בלי מילים, המסר שלו היה מאוד חד וברור. הוא היה אומר לי: 'אבא, אתה יכול לשים אותי במנזר או במוסד, אני לא אמחה ולא אבכה. למעשה, אתה יכול לעשות איתי מה שאתה רוצה. אבל תדע שבדממה הצועקת שלי, להתבייש בי זה אומר עליך יותר מאשר עלי. אני לא אשפוט אותך על איזה גיבור היית בצבא. אני אשפוט אותך רק על דבר אחד, והוא איזה אבא אתה בשבילי, וכמה אתה מוכן להילחם בשבילי. אני אשפוט אותך על כמה תהיה מוכן לעשות למען איכות החיים, האהבה והתקווה שתיתן לי ולאנשים כמוני".

אתה יכול להבין הורים שמתביישים ומחביאים?

"אני יכול להבין, אבל לא להצדיק. הילדים יושבים אצלנו על האגו. הם מקור לגאווה. כשאני מספר על הילד המוצלח שלי, אני מצביע למעשה על כמה שאני מוצלח. לא תמצאי הורים שיגידו: 'אתם רואים את הילד המפגר הזה? הוא שלנו'.

"הבחירה בבושה היא בחירה מודעת. היא באה להגן עלינו, ולא עליו. משפחות כאלה משלמות מחיר משולש. ראשית, בזה שהם נושאים את הידיעה המרה שנטשו את הילד שלהם. זאת ידיעה נוראית שמלווה אותם עד הקבר.

"שנית, שהם דנים את הילד, שגם כך הוא חלש ונזקק להם, לחיים ללא אהבה. במקום שהילד יקבל חיבוק חם וחיי נתינה, הוא מקבל משפחה זרה או מוסד מנוכר. זה מאסר עולם כפול: גם חיים בגוף שבור, וגם חיים במוסד, כשהם מנוכרים מהוריהם.

"ושלישית - מחיר החברה עצמה, שלוקחת את המסר של ההורים ומנציחה אותו באמצעות אתוס, שלמפגרים אין מקום בקרבנו. הם מוקפים בחומות של בושה ודעות קדומות, ואף אחד לא מגיע אליהם, לא מושיט להם יד".

• • •

"זה היה מאוד לא פשוט לעכל דבר כזה", אומרת דידי. "היה הרבה בכי, ויתור על חלומות, ובעצם יציאה למלחמה, מלחמה בלתי פוסקת. ערן לא למד כלום מחיקוי. שלוש שנים לקח לנו ללמד אותו לשתות מכוס. הוא היה לוקח את הכוס וזורק על הרצפה כדי שתהיה שלולית.

"בלילות לא היה לו רצף של שינה. הוא היה יכול להתעורר בשלוש בבוקר ולהתרוצץ בבית שעות, ואני הייתי חייבת להיות איתו ולא להוריד ממנו את העיניים, אפילו לא לרגע, כדי שלא יפגע בעצמו בטעות או יגרום נזק.

"במקביל, ניסינו לשמור על שיגרת החיים שלנו. דורון היה רוב הזמן בצבא ונלחם בהגנה על המולדת, ואני נלחמתי בבית, במקביל לעבודה שלי כמורה לספרות.

"לגדל ילד עם צרכים שלא נגמרים בלי עזרה זה בלתי אפשרי. ניצן, שהיתה רק בת 5 כשערן נולד, עזרה הרבה ופיתחה אחריות כבר בגיל צעיר. ההורים שלי התמסרו לסייע באופן טוטאלי ואינסופי. אמא שלי, מרגלית, אמרה: 'זה שאתם לא מבינים את ערן, זאת בעיה שלכם. אתם תפתרו אותה. הוא בסדר גמור'. זאת היתה גישתה לאנשים עם מוגבלויות. עם הרבה אמפתיה, רגש ושכל ישר.

דידי אלמוג עם בעלה. "דורון היה רוב הזמן בצבא ונלחם, ואני נלחמתי בבית, במקביל לעבודה שלי" // צילום: מהאלבום הפרטי

"אבא שלי, שמוליק, היה מחובר לערן וראה בו את הילד חסר הישע שהוא עצמו היה בשואה, כשהוריו נספו. עכשיו הם קבורים כולם אחד ליד השני, הוריי וערן, בבית הקברות בראשון לציון".

דורון: "להורים שלי היה קשה מאוד לקבל שהנכד, שנקרא על שם בנם שנפל במלחמה, הוא אוטיסט ומפגר, אז הם לא סייעו. אבל הודות להוריה של דידי, הסתדרנו.

"היו פעמים לא מעטות במהלך הקריירה הצבאית שלי שהייתי יוצא בשעת לילה מאוחרת מרמת הגולן או מכל מקום אחר שהייתי בו, גם אם זה אמר לנסוע שלוש שעות, רק כדי לישון בבית ולהיות שם בשבילם ובשביל כולם".

נוסף על העזרה המשפחתית, הם קיבלו סיוע מלני, המטפלת הפיליפינית, שטיפלה בערן במסירות מאז היה תינוק, במשך 12 שנים.

"כשהוא הגיע לגיל 12, התחלנו לחפש עבורו מסגרת הולמת", אומר דורון. "ידענו שיש בבני ברק מעון לחרדים שנקרא 'עלה', אבל מאחר שאנחנו חילונים, לא ראיתי איך זה מסתדר.

"למזלי, באותה תקופה פנתה אלי עובדת סוציאלית וסיפרה לי ש'עלה' מקימים מרכז נוסף בגדרה. החלטנו ללכת לבדוק אותו ורשמנו אותו. כשהודיעו לנו שהוא התקבל, שמחנו כאילו הודיעו לנו שהוא התקבל לטכניון.

"ועדיין, היו לנו הרבה מאוד התלבטויות. כשנכנסתי לשם ראיתי על הקיר תמונה הפוכה. אמרתי למנהלת: 'אם לתמונה אתם לא מצליחים לדאוג שתהיה תלויה ישר, איך תטפלי בערן?' היא אמרה לי: 'אל תדאג, אנחנו נטפל בו ונאהב אותו'".

ערן התאקלם במרכז והיה מאושר. כעבור כמה חודשים פנו אנשי הצוות לדורון בשאלה אם יוכל לסייע להם לגייס כספים להקמת מרכז נוסף, לאנשים מוגבלים שמסוגלים להתהלך בכוחות עצמם.

"הייתי אז מפקד אוגדת עזה, פניתי לחברים טובים, וכולם תרמו ביד נדיבה. אחד התורמים היה ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים. בתוך חודש הצלחנו לגייס מיליון שקלים. בנינו בגדרה את 'בית ערן', שנקרא על שם אחי והיה בית לאנשים עם אוטיזם ופיגור.

"ערן, שהלך בכוחות עצמו, עבר לבית ערן עם עוד 35 אנשים, שחיים שם עד היום. הוא זכה שם ליחס טוב, למרחבים ולהרבה אהבה במשך שש שנים".

• • •

אלמוג המשיך להתקדם בסולם הדרגות. בשנת 2000, לאחר שכיהן כמפקד גיס, מונה לתפקיד אלוף פיקוד הדרום וסומן כמועמד עתידי לתפקיד סגן הרמטכ"ל.

בשנת 2002, כשערן הגיע לגיל 18, קיבלה המשפחה מכתב מהרווחה שאומר שמגיל 21 הוא לא יוכל עוד ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד.

דידי: "התחלנו לבדוק מוסדות למפגרים, וגילינו מקומות שדומים יותר לבית סוהר. לא היו בהם המרחבים שערן זקוק להם, והם היו מוזנחים. הפתרונות שהציעו לנו היו מזעזעים. ערן, שכל החיים גדל כמו נסיך, מוקף באהבה, צריך עכשיו לעבור לגור באיזה קרוואן מגעיל או במוסד נוראי באמצע שום מקום? למה, רק כי הוא מפגר?"

דורון: "היה ברור לי שכל עוד בהוויה הישראלית האדם המפגר הוא מישהו שצריך להחביא ולהסתיר, שום דבר לא ישתנה. החשיבה שלי היתה שצריך ליצור שילוב. גם המפגר זכאי לשילוב בחברה הנורמטיבית, והשאלה היא רק איך עושים את זה.

"בסופו של יום, לא מדובר במוגבלות אלא בעצמאות. לאנשים ולילדים הללו אין עצמאות מינימלית. עד יומו האחרון של ערן, הוא היה עם חיתול. עד יומו האחרון, הוא לא היה יכול לעשות כלום לבדו".

בשנת 2003 הדהים אלמוג את המערכת הצבאית כשהודיע על פרישתו, כדי להקדיש את עצמו לעשייה עבור בנו ועבור אנשים מוגבלים במצבו.

"ההחלטה היתה מאוד ברורה בשבילי, וגם היום אני לא מצטער עליה לרגע אחד. מבחינתי, העשייה לאוכלוסיות החלשות בחברה לא פחות חשובה מהגנה על המולדת, ואולי אפילו יותר.

"הזדכיתי על כל הציוד הצבאי, שליווה אותי במשך 35 שנים, וחתמתי על הסכם עם עצמי - שעכשיו הזמן לתת ולהעניק לאוכלוסייה החלשה, שזקוקה למישהו שידאג לכל צרכיה מתוך הבנה וכבוד, ולא מתוך רצון להעלים אותה מאחורי חומות.

"במשך עשרות שנים פיקדתי על חיילים והשתתפתי בעשרות מבצעים חשובים. ידעתי תמיד שאם משהו יקרה לי בדרך, יהיה מי שיחליף אותי. אבל בדרך האזרחית החדשה שלי לא היו רבים שיכלו לעשות את מה שאני רציתי לעשות. להתמודד עם טאבואים שאף אחד לא נוגע בהם. אמרתי לעצמי שנקרתה בדרכי הזדמנות חשובה: לעצב עיצוב מחדש של רעיונות חברתיים, כדי שבסופו של דבר נהפוך את החברה לסולידרית.

"היה ברור לי שהמשפט 'לא משאירים פצועים בשטח' תקף לא רק לחיילים בצבא. גם ערן וחבריו הם פצועים, ואני שמח שהיה לי את ערן שטילטל אותי והראה לי את מה שכל כך ברור".

הוא אומר שהתוכנית להקמת כפר שיקומי לאוטיסטים בנגב נרקמה אצלו כבר מהיום שבו הבין שערן יזדקק למעטפת תומכת ומטפלת לכל ימי חייו. עם קבלת המכתב מהרווחה, החלה התוכנית לצבור תאוצה.

דורון אלמוג (משמאל) עם אחיו ערן ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים

בשנת 2004, אחרי בדיקות מקיפות, גיבוש הקונספט וגיוס כספים, החלה הקמת הכפר במועצה האזורית מרחבים, ממערב לאופקים. כעבור כשנתיים נפתח הכפר, שקיבל את השם "עלה נגב - נחלת ערן" והפך לביתם של 140 אוטיסטים ומפגרים, בני שנה עד 50. מאה דונם של מרחבים, מבנים מטופחים, סוסים לרכיבה, בריכה טיפולית, ובעיקר צוות חם, שמטפל בדיירים באהבה ובמסירות אין קץ - 270 אנשי צוות ו־350 מתנדבים. את הכפר ניהלה בשנים הראשונות ישראלה נבו ז"ל, עד שנפטרה ב־2010 ממחלת הסרטן.

חצי שנה לאחר שערן עבר להתגורר בכפר החלומות, שהקים עבורו אביו, הוא לקה במחלת ריאות נדירה. במשך שישה חודשים נלחם בגבורה, עד שב־7 בפברואר 2007, חודש לאחר יום הולדתו ה־23, נכנע גופו למחלה.

בהלווייתו ספד לו אביו: "כשנולדת קראתי לך ערן, כמו לאחי ערן, שלא חזר מהמלחמה ההיא. ששכב שבוע ימים מדמם בשטח, וכשחולץ כבר לא היה בין החיים. ואני נשבעתי, בני האהוב, שאותך לעולם לא נשאיר לדמם בשטח.

"רצינו שתהיה אמיץ וחכם, רגיש ומוצלח כמו אחי ערן, שלא חזר. היו לנו חלומות שהתנפצו. הצוואה שלך ברורה, ילדי האהוב. לזכור תמיד שהשרשרת האנושית נמדדת בחוליה החלשה ביותר, והחוליה הזאת עשויה להיות מקור העוצמה שלנו, אם נמשיך לנווט את דרכנו עם המצפן המופלא שהפקדת בידינו.

"השבעת אותי להיות חזק עבורך. היום אני מבין שהתכוונת שאהיה חזק למימוש צוואתך".

את הצוואה של בנו נחוש אלמוג לקיים עד יום מותו. הוא מגיע לכפר לפחות שלוש פעמים בשבוע, לרוב לבדו. "לדידי מאוד קשה לראות את כל החברים של ערן בלעדיו, ולכן היא לא מצטרפת לכל הנסיעות שלי. אותי זה דווקא מחזק. זה גורם לי להבין שאני עושה את הדבר הנכון ונותן לי המון כוחות.

"הרי כל קיומנו כאן בא לבחון את הרגישות והאנושיות שלנו כחברה. הילדים האלו לעולם לא יהיו בוגרי גנים, בתי ספר או צבא. הם פה כדי להפוך אותנו לחברה טובה יותר. ככל שהם יקבלו חיים בריאים יותר, כך אנחנו נהיה ראויים יותר להיקרא חברת מופת".

• • •

לתוכנית שלו הוא קורא "תוכנית תיקון עולם". הרעיון הוא הקמת מרכזים קהילתיים משולבים למפגרים, שבמסגרתם יתאפשר מפגש בין הציבור הרחב לדיירים, על בסיס קבוע. מרכזי "עלה" כבר פועלים לפי הדגם הזה ומשלבים את הדיירים במרקם החיים הקהילתי, במפגשים עם הציבור, בהצגות ובקונצרטים מותאמים, בארוחות במסעדות, בפעילויות במתנ"סים ובאירועים נוספים, המאפשרים היכרות עם הדיירים.

על פי התוכנית של אלמוג, במקום שמשרד הרווחה יהיה היחיד שמופקד על הטיפול במפגרים, יעשו זאת ארבעה משרדי ממשלה יחד: משרד הרווחה, משרד הכלכלה, משרד הבריאות ומשרד החינוך.

"זה לא פשוט, אבל צריך לקחת מוסדות למפגרים ולהפוך אותם למקומות מטופחים, שיש בהם שירותי בריאות, שיקום, חינוך ותעסוקה. יש לשים דגש על אסתטיקה, ועד מהרה המרכזים האלו יהפכו למוקד משיכה לעשרות מתנדבים. כשהמעטפת מסביב היא מעטפת של חינוך ותעסוקה עם גנים, מרחבים, מקומות בילוי ואמפיתיאטרון, אין סיבה שזה לא יצליח.

"'עלה נגב - נחלת ערן' נותן מענה כזה, שהולך ומתפתח. הוא בנוי לפי מודל שילובי, שכולל שיקום, חינוך ותעסוקה. בעוד כמה חודשים תונח אבן הפינה לבית החולים השיקומי הראשון בכל אזור הדרום, שייתן מענה לכל האוכלוסייה באזור. כבר היום קופות החולים שולחות אלינו אנשים לשיקום בבריכה הטיפולית, וכך נוצר מצב שבתוך אותה בריכה יכולים לשחות ראש עיר שחטף שבץ, עורך דין אחרי תאונה קשה ואנשים מפגרים מהכפר. כולם מתמודדים עם קשיים זהים. השם של המרכז והייחודיות שלו מתפשטים בעולם וזוכים להתעניינות רבה ולאהדה במדינות כמו ארה"ב, גרמניה, אוסטרליה והולנד.

"בכפר פועל גן ילדים רגיל לגילאי שנה עד 6, שלומדים בו ילדים מהיישובים באזור עם ילדים מהכפר. כשהחינוך לכיבוד השונה מתחיל כבר בגילאים האלו, הילדים הרגילים לומדים לקבל את החלש, השונה והחריג. הם לא מתאכזרים אליו ולא מתעמרים בו. הם לומדים באופן טבעי איך לתמוך בו ולסייע לו.

"בקרוב אנחנו עומדים להקים ממש בצמוד לכפר יישוב קהילתי ל־500 משפחות, שייקרא דניאל, על שם דניאל טרגרמן בן ה־4, שנהרג מפצמ"ר במהלך מבצע צוק איתן. חלק מהתושבים יוכלו לאמץ ילדים מהכפר.

"המטרה שלנו היא להרחיב את החינוך לשונה לכל המדינה וללמד את הנושא מגן הילדים ועד התיכונים. אני יודע שדרושות גם הסברה מקיפה לציבור הרחב וקריאה לאנשים להשתלב בתוכניות התנדבותיות. היום יש בישראל חצי מיליון מתנדבים. אני חולם להגיע למצב שבו יש 2 מיליון. זה לא בשמיים.

"ברגע שכל כך הרבה אנשים יתנדבו ויתרמו לקהילה, אלה שלא יעשו את זה ירגישו בושה ויצטרפו. כך ניצור חברה סולידרית, שבה כולם ערבים זה לזה".

michali100@gmail.com

בית חם שהוא חלק מהחברה

רשת מרכזי "עלה" הוקמה בשנת 1982 על ידי קבוצת הורים לילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, המשולבת עם מורכבות רפואית, במטרה להקים עבורם בית חם, מקצועי ואוהב.

"עלה", בראשות הרב יהודה מרמורשטיין, היא רשת המעונות הגדולה ביותר בישראל. היא מפעילה ברחבי הארץ ארבעה מרכזים ללא כוונת רווח - בירושלים, בבני ברק, בגדרה ובסמוך לאופקים. מתגוררים בהם כ־800 דיירים קבועים, מתינוקות ועד מבוגרים. המרכזים מעניקים שירותים מתקדמים בתחומי הרפואה, הסיעוד, השיקום, החינוך המיוחד, הרווחה ופעילויות הפנאי. בנוסף, מגיעים למרכזים מטופלים הזקוקים לשיקום זמני או קבוע. קבלת דייר לרשת נעשית באמצעות ועדת השמה של משרד הרווחה בערים ובמועצות ברחבי הארץ.

עוד מישראל היום

לכפר "עלה נגב - נחלת ערן" מופנים דיירים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, ברמה של פיגור קשה עד עמוק. מנכ"ל הכפר הוא אבי וורצמן, סגן שר החינוך לשעבר, שוויתר על החזרה לכנסת כדי להמשיך את עבודתו בכפר. "מהרגע שהגעתי לכפר הבנתי שאני נמצא בגן עדן עלי אדמות. נחשפתי לחוליה החלשה ביותר בחברה הישראלית, אך עם זאת טהורה ומיוחדת מאין כמוה.