האירוע המצמרר (והאמיתי) הזה שינה את ז'אנר האימה בספרות ובקולנוע

השבוע לפני 64 שנים בדיוק, ב-4 ביוני 1960, יצאו שני זוגות צעירים – הבנות מַאילַה אירְמֶלי בּיוֹרְקְלוּנד (15) ואַניה טוּליקי (15) ובני זוגן סֶפּוֹ אַנְטֶרוֹ בּוֹיסמן (18) ונילס וילהלם גוּסְטַפסוֹן (18) – לבילוי לילי במאהל שהקימו לחוף אגם בּוֹדוֹם שבעיר אֶסְפּוֹ (המוכרת בעיקר כמשכנה של נוקיה). אלא שבמקום דייט כפול לוהט, הלילה הזה נגמר באחת מתעלומות הרצח המזעזעות בתולדות פינלנד והעולם, כפי שנספר לכם בעזרת ChatGPT.

בבוקר גילו כמה ילדים את האוהל של הארבעה הרוס ודיווחו על בחור בלונדיני שעזב את הזירה, ומספר שעות לאחר מכן גילה נגר את גופותיהם של ביורקלונד, טוליקי ובויסמן, ואת גוסטפסון הפצוע שוכב על האוהל. המשטרה הגיעה למקום וגילתה כי השלושה נרצחו על ידי אדם שדקר אותם והיכה בהם פעמים רבות בעזרת חפץ קשה – הכל כשהם נמצאים בתוך האוהל והוא מבצע את הדקירות והמכות דרך הדפנות.

הסרט Lake Bodom בהשראת האירוע (2014)

חקירת המשטרה נמשכה שנים רבות, אך לא הצליחה להביא לפתרון חד משמעי. מספר חשודים נחקרו, ביניהם בעל קיוסק שנודע ביחסו העוין לאנשים שמקימים אוהלים על גדת האגם והתאבד כמעט עשור לאחר מכן בטביעה באגם, אדם בשם הנס אסמן שגר בקרבת מקום והואשם על ידי מספר סופרי פשע כרוצח סדרתי אך הציג אליבי מוצק לליל הרציחות בבודום, ופֶּנְטי סוֹינינֶן, פושע מוכר שבעת ריצוי מאסר על פשע אחר בשנות ה-80 התוודה בפני חבריו לתא על ביצוע הרציחות בבודום, אך המשטרה סירבה להאמין כי הצליח בגיל 14 לגבור על ארבעה בני נוער מבוגרים יותר.

44 שנים לאחר מכן, ב-2004, נעצר ניצול הרציחות, נילס גוסטפסון, וב-2005 הועמד לדין בחדש כי רצח את חבריו מתוך קנאה. עם זאת, ההגנה הצליחה להוכיח כי לא ייתכן שרצח את חבריו, מאחר שנעליו הוחבאו 500 מטר מהאוהל לאחר ביצוע הרצח, ועליהם היה דמם של שלושת ההרוגים אך לא של גוסטפסון עצמו. התביעה עצמה ניסתה לטעון כי גוסטפסון היה כה ערמומי, עד שביצע קודם את הרציחות, החביא את נעליו וחזר לזירת הפשע לפצוע את עצמו במטרה לנקות אותו מכל חשד. לאחר משפט דרמטי ביותר הוא זוכה מכל ההאשמותף בשל הכמות הרבה של ניחושים לא מאומתים בתיאוריה של התביעה.

הפרשה המסתורית והאכזרית היא אחת הפרשות האפלות והמזעזעות ביותר בתולדות פינלנד ובכלל, והפכה למקור השראה לסופרים רבים מז’אנר המתח ותעלומות הרצח. מלבד סרט ומספר פודקאסטים שעסקו בפרשה עצמה (אם כי הסרט עשה זאת באופן בידיוני – כלומר סרט עלילתי בהשראת האירועים, ולא סרט תיעודי), ניתן לאתר את חותם הפרשה בז’אנר ספרות הפשע הסקנדינבי האפל להחריד של העשורים האחרונים, עם סופרים כמו מאטי רונקה, אנטי טומאינן וקאטי הייֵקַפֶּלְטוֹ הפינים,, לצד כותבים מהמדינות השכנות, כמו סטיג לארסון ויו נסבו. בדרך כלל, מערב הז’אנר רוצחים שמצליחים לפעול שוב ושוב באין מפריע, כאשר אנשי החוק כושלים תופסים אותם בדרך כלל רק לאחר עשרות שנות פעילות, כאשר הפושעים מאיימים על השוטרים עצמם.