שתי פעולות של שר הביטחון בני גנץ עוררו התנגדויות בשמאל הישראלי. הפעולה הראשונה היתה ההכרזה על ארגוני חברה אזרחית פלשתיניים כארגוני טרור. הפעולה השנייה - מתן ידו לאישור בניית אלפי דירות ביו"ש. בשל כך, השרה מרב מיכאלי טענה נגד בני גנץ כי הוא אינו יצחק רבין. אולם עיון בהיגיון התנהלותו של רבין בקידום הסכם אוסלו ילמד כי בשתי סוגיות אלה הוא היה מתייצב לצידו של גנץ.
בנאומו האחרון בכנסת, ב־5 באוקטובר 1995, בדיון על שלב ב' לתוכנית אוסלו, התווה רה"מ רבין מסד תפיסתי מסכם לדרכו בהדגשת ארבעה עקרונות: שאיפה להגיע ל"כינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלפחות 80% מאזרחיה יהיו יהודים"; "ירושלים מאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל בריבונות ישראל"; "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה"; ובהתייחסות למדינה פלשתינית - "תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה, ושתנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה".
נכון שיצחק רבין חתר להעברת השטחים ביו"ש וברצועת עזה, המאוכלסים בפלשתינים, לשליטת הרשות הפלשתינית. בהתאם לכך, כבר במאי 1994 נסוגו כוחות צה"ל מכל השטחים ברצועת עזה, למעט היישובים הישראליים, ובינואר 1996 הועברו כל הפלשתינים החיים ביו"ש בשטחי A ו־B לידי הרשות.
בכל דרך, רבין שאף לשמר בשליטה ישראלית את ירושלים המאוחדת ואת המרחבים ביהודה ובשומרון שאותם סימן כשטחי C. במרחבים אלה נכללים כל היישובים הישראליים, מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. שטחים אלה שורטטו בידי רבין במיקוד אישי מדויק לפרטיו, והם מבטאים את המרחב שתפס כנחוץ לישראל, לקיומה ולהגנתה.
במדרון החלקלק שאליו נקלע התהליך, עם כניסתו של רה"מ לשעבר אהוד ברק למו"מ על הסכם הקבע בקמפ דיוויד בשנת 2000, הוחלף מתווה רבין במתווה קלינטון שקבע עקרונות חדשים. הצעות ראשי הממשלה ברק ואולמרט כללו בהמשך הדרך הסכמה לחלוקת ירושלים, לוויתור מוחלט על בקעת הירדן ולחילופי שטחים תמורת "גושי ההתנחלות".
כאן נקודת הפיצול המהותית בין תפיסת רבין לבין דרכו של השמאל הישראלי. השאיפה להיפרדות מן הפלשתינים אכן הובילה את רבין לתהליך אוסלו. אולם מנהיגי השמאל הישראלי מתכחשים לעובדה כי מבחינת תוכנית רבין, מה שהתהווה מאז סיום השליטה הישראלית על כ־90% מהפלשתינים, מיצה במלואו את החתירה לסיום השליטה הזאת.
ראוי להדגיש כיצד בעיצומו של תהליך אוסלו רבין קידם אישית את סלילת הצירים הראשיים ביו"ש, ובהם את כביש המנהרות לגוש עציון, כביש עוקף רמאללה והכביש לאריאל. הדרכים החדשות האיצו את התפתחות ההתיישבות הישראלית, והעניקו לצה"ל את חופש התנועה שאפשר את הצלחת מבצע חומת מגן. עיון מעמיק בתפיסתו של רבין יכול ללמד כי הוא היה, ככל הנראה, מתקשה כיום למצוא את מקומו במפלגת העבודה של מרב מיכאלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו