לא רק ביום האישה

מדי 8 במארס מציינים את יום האישה הבינלאומי ברחבי העולם, מאז הוכרז על ידי האו"ם. יש הרואים בו יום פוליטי, שבו מעלים על נס את הישגי הנשים בתחומים שונים, ויש הרואים בו עוד יום להגיד לנשים כמה הן נחמדות ולשלוח פרחים.

צריך להתייחס ליום הזה בתווך שבין שתי הגישות - יש לתת מקום למאבקי נשים ולהצלחותיהן בכל תחומי החיים, כדי להעלות מודעות פוליטית וחברתית לזכויות הנשים, ובראשן שמירה על גופן ושלומן, שכר שווה ומעמד שווה. יש העונדים סרט סגול ביום זה, שמטרתו העלאת המודעות. מנגד יש למצוא כל דרך כדי לתת לנשים תחושה שהן אהובות, מקובלות, חשובות גם בתחומי הבית והמשפחה. אין סתירה בין שתי המטרות.

אין מספיק ימים בשנה, כדי לפעול למען שוויון בכל התחומים.

קחו לדוגמה את כנסת ישראל ואת הממשלה. מיעוט הנשים צורח לשמיים. כיצד קורה, שאף שהנשים מהוות 51 אחוזים מן האוכלוסייה, עדיין ייצוג הנשים לוקה בחסר. ולא, אין לי עניין שיעשו טובה לנשים ויקפיצו אותן למקומות משוריינים עבורן. נשים עשו כברת דרך ולא צריכות את חסותם של הגברים כדי להגיע. הבעיה היא שנשים צריכות להיות בטוחות יותר במקומן וביכולות שלהן. לא לחשוש לומר את דעתן. לא לפחד להתמודד על תפקידים מול גברים. כי כאשר פונים אל נשים להתדיין בטלוויזיה על נושא מסוים, הן יהססו ויבקשו ללמוד יותר את התחום, ויאמרו שהן לא לגמרי בקיאות בו. גברים, לעומתן, לא יהססו לרגע ויגיעו לאולפנים או לכנסים גם במחיר של חרטוט עצמי.

לשמחתי, בשנה וחצי האחרונות, יותר ויותר נשים משתתפות בפאנלים במשדרי הטלוויזיה בערוצים השונים. מביעות דעה, מתווכחות, נוקטות עמדה בנושאים שעל הפרק. ופתאום מתברר שיש בישראל נשים ממש שוות. חכמות, ידעניות, ארטיקולריות. תענוג.

כי שוויון מתקדם ומתקיים כאשר יש דמות לחיקוי. אם נערה צעירה רואה על המסך קצינה או ד"ר שכיהנה בתפקיד בכיר במל"ל או בממשלה, היא מבינה שניתן לשבור כל תקרת זכוכית.

ולכל מי שמגלגל עיניים ואומר שהשוויון קיים ושיפסיקו לבלבל במוח, נזכיר שעד לפני עשורים ספורים לנשים לא היתה זכות הצבעה. שמנשים בארה"ב נשללה רק לאחרונה הזכות על גופן ועל רצונן לבצע הפלה עקב היריון לא רצוי. שיש ציבורים שלמים בישראל שבהם נשים נדחקות לחלק האחורי של האוטובוס או שהן נדרשות לעבור למדרכה השנייה. שעדיין קיימים רצח נשים ואלימות מינית ופיזית נגד נשים במספרים מחרידים.

הדרך עוד ארוכה. מאז קמו פועלות מפעל טקסטיל בניו יורק בסוף המאה ה־19, והשביתו את העבודה במחאה על תנאי העבודה והשכר, הן הפכו לסמל וסללו את הדרך עבורנו.

כעת המלאכה עלינו עבור ילדינו.

וביום הזה ראוי שנחשוב גם על קבוצות נוספות שזקוקות לשוויון - ילדים, שזכויותיהם מעוגנות בחוק, אבל לא תמיד מתבצעות בפועל. וגם אוכלוסיות מוחלשות נוספות כמו עולים חדשים, עובדים זרים, המגזר הערבי, המגזר החרדי. שוויון לכל מי שקצת שונה ממה שנתפס כאידיאל ההצלחה, היופי והחוכמה. זה בידינו.