לתמי ארד נשאר סוף פתוח

כשראיתי את אביטל דקל חן מחבקת את שגיא, "אהובי" כפי שהיא מכנה אותו, שוב ושוב, עם חזרתו מהשבי, לא יכולתי שלא להתפעם מהאהבה ההדדית שניכרת מהקשר שלהם.

הם הסתכלו זו לזה בעיניים חמות ומחבקות שאמרו הכל. אני ראיתי בהשתקפותן כבוד, חמלה, נחמה, חום ובעיקר אהבה שאין לה סוף שתנצח הכל. היה לי ברור, או כך לפחות אני מקווה, שהם ישתקמו כזוג, כמשפחה. כמה ימים מאוחר יותר ראיתי את שגיא שר, כששחר (מזל) על ברכיו.

התינוקת שנולדה בלעדיו לא תעזוב אותו יותר. הם המשיכו כמשפחה מהמקום שבו הם עצרו והם יעשו הכל כדי להרכיב מחדש את הפאזל ולהחזיר לחייהם רגעים של שגרה, שמחה, עשייה, שפיות ופשטות. כשיש אהבה וכבוד הדדי בין בני זוג, גם השבי החשוך ביותר לא יכול לכבות להם את האור. 

מאז, לא יכולתי שלא לחשוב על תמי ארד.

שמתי במכונית בלופים את בועז שרעבי, בשיר "כשתבוא" שכתב לו אהוד מנור, ובועז שרעבי הלחין וביצע, כחלק מקמפיין להשבתו של הנווט השבוי רון ארד מן השבי. "ואם תהיה עייף, ואם בעצב תתעטף, נשיר לך בשקט, נשיר לך ברוך, ונחכה ונלטף". כמה פעמים תמי ודאי דמיינה את הרגע הזה שבו רון יבוא והיא תיקח מכאבו אליה. תלחש, תחבק ותלטף. כמה פעמים הרבה נשים של הרבה בעלים רצו את הרגע הזה, ולא זכו לו.

המלחמה הקשה בתולדותינו לקחה מהנשים לא רק את הבעלים שלהן, כי אם התאכזרה אליהן כפליים, גם מעצם אי־חזרתם אליהן וגם בדרך שבה היא הכריחה אותן לצפות בנשים אחרות זוכות לסוף הטוב.

לתמי ארד לא היה סוף. לא טוב. לא רע. היא נאלצה לשרטט מחדש את מסלול חייה כאישה, כאמא, כסבתא, כבת זוג. והסוף יהיה קשור בחוטים גם לרון, אך בו־זמנית הוא יהיה רק שלה. רון לא המשיך איתה את כל העשורים האחרונים, ובכך ניטלה ממנה הזכות ליצור איתו יחד את הסוף שלהם.

קראתי שאנשים לא תמיד שייכו את הסופרת תמי ארד אליה. שהיא לא היתה מקבלת כמעט תגובות על הספרים שלה בהקשר רון. שזה מפתיע, אבל גם לא. כי אנשים אוהבים הגדרות ברורות. יש להם את תמי ארד של רון ארד.

הם לא הצליחו לחבר אליה את הטייטל "סופרת". במידה מסוימת כיוצרת אולי זה הקל ואפילו אפשר לה להמשיך קדימה בזכות עצמה. לדעתי, היא היתה מוותרת על זה תמורת החיים עם רון. "רק שמחתי שגם הוא רצה להיות איתי", היא אמרה פעם. המשפט הכי רומנטי ושובה לב.

המלחמה הקשה בתולדותינו לקחה מהנשים לא רק את הבעלים שלהן, כי אם התאכזרה אליהן כפליים, גם מעצם אי־חזרתם אליהן וגם בדרך שבה היא הכריחה אותן לצפות בנשים אחרות זוכות לסוף הטוב.

תמי רצתה בכל מאודה את רון שלה בבית. קראתי כי מרגע שהבינה שאולי זה לא יקרה, היא ביקשה כי אם יתגלה שאינו בחיים, שלא ישלמו מחיר ויסכנו חיים של לוחמים כדי להחזירו. נדמה היה לי שתמי אינה מבקשת לה נחמה במקום שאין בו כזו, ומשחררת את האנרגיות, המאמצים והסיכונים למקום שבו יש סיכוי, יש חיים ויש תקווה לאהבה, לסוף טוב. אני מקווה שכל החטופים שנותרו בשבי ישובו הביתה ויזכו לסוף הטוב, או כל סוף, רק לא זה שיכפה עליהם ועל משפחתם חיי נצח בתהום הנשיה.

לתמי ורון ארד יש תמונה מפורסמת שבה היא מחבקת אותו חזק־חזק. בשתי ידיים משולבות, מהודקות היטב סביב גבו, בשפתיים כאילו שרות אני אוהבת אותך כל כך הרבה ואתה רק שלי.

כשראיתי את אביטל מחבקת את שגיא, ככה זה הרגיש, אהבה בלי תנאי ובלי גבול. כל חיי רציתי, כמו כל עם ישראל, סוף כזה גם לתמי, ואני רק יכולה לקוות שהיא נותנת ומקבלת חיבוקים בוטחים מאנשים שאוהבים אותה לא פחות מכפי שהיא ידעה לאהוב. אני, כאישה, מחבקת אותה.

• הכותבת היא משנה למנכ"ל בחברת רהב תקשורת